התהליך שהובילו נשים שהתמודדו עם עקירה מביתן בעקבות טבח ה-7.10.23 מעיד על מעבר מפסיביות לאקטיביות – ממה שנכפה עליהן בשל מצב ה'בית' במובנו הגיאופוליטי (HOME), כאשר נאלצו לצאת מביתן תחת אש או לאחר כיבוש. התהליך שעברו מיום היציאה מבית המקור משתנה בין אישה לרעותה אך יש בו משותף של חתירה למרכיבי ביתיות (home) במקום אחר, תחילה הבסיסיים ביותר כמו הלבשה תחתונה וביטחון ובהמשך קשורים יותר בנוחות ומוכרות, מה שכונה כאן 'קינון'. המאמץ הכרוך בהשבת מרכיבי ביתיות אלו, 'עשיית הבית' וה'קינון', מלווה לעיתים בחלופות שלמות, לעיתים חלקיות, אך תמיד בתזכורת ברקע כי מדובר בבית חולף, זמני, והמעבר לאקטיביות היא היכולת להתמודד באופן יצירתי במיוחד עם המצב הגבולי של יש-אין בית, של בית במירכאות. מתוך המהלך האקטיבי הזה יצרו הנשים שרואיינו תפיסות בית (Home) שמאפשרות ניידות במרחב מבלי לאבד את תחושת הבית, כפי שאחת מהן הקבילה לצב. בכך הושלם תהליך של 'הפנמת' הבית וניתוקו מעולם פיסי.

ההמלצה העיקרית העולה ממסמך זה היא שכל מהלך מדיניות צריך להביא בחשבון כי בניגוד למיטלטלין, יש להתחשב בתהליך שעבר על נשים שנעקרו, ושילמו מחיר יקר באובדן תחושת ה'בית' באשר הוא. מומלץ להקשיב לנשים ולעבוד עם התהליך שעברו ולא כנגדו, למשל בקבוצות מתרחבות של נשים מפונות – מרמת היישוב דרך הרשות ועד האזור כולו. מכל מקום, האפשרות של יצירת בית בנפש היא חלופה המקנה חירות רבה גם למי שלא פונתה הפעם מביתה.

ברצוננו להודות לעמית טריינין שבנדיבותו אישר לנו לשלב במסמך את איוריו מתוך הסדרה "השארתי מאחור, בית" שנוצרה בעקבות ביקור בקיבוץ בארי, מאי 2024.