פאנל בהנחיית לוסי אהריש, ובהשתתפות ירון הופמן-דישון, חוקר במרכז אדוה וריקי כהן-בנלולו מה"לא נחמדים לא נחמדות" ופורום הדיור הציבורי

ירון הופמן-דישון, חוקר במרכז אדוה, ושחר לוי, דייר דיור ציבורי שהוא ומשפחתו עומדים בפני פינוי מביתם, בראיון עם קרן נויבך, בתוכנית 'סדר יום', כאן ב

המסמך בוחן את המגמות בתקציב משרד הבינוי והשיכון ומראה כי בשני העשורים האחרונים ממשלות ישראל אינן משקיעות תקציבים גדולים כדי לממן פרויקטים של בינוי לדיור ולסייע לציבור להשיג קורת גג. מנגד, שוק הדיור הוא כיום מקור חשוב של הכנסות למדינה

השופטת ברק ארז פסקה כי בהליכי פינוי, הרשויות יידרשו לצמצם את "ההשלכות הסוציאליות" של הפינוי. הפסיקה חשובה, אך אינה נוגעת בשאלת הצדק. לצורך זה נדרשת מדיניות פינויים חדשה

דיור חברתי וציבורי הוא תנאי חשוב להבטחת דיור בר השגה לאזרחי ואזרחיות המדינה. אלא שבישראל הדיור הציבורי הוזנח לאורך שנים. כל עוד לא יהיה שינוי במדיניות הממשלתית, ימשיכו ההתבטאויות מצידם של שרי הממשלה על משבר הדיור להוות אמירות ריקות

מסמך זה מבקש לאתגר את התפיסה לפיה דיור הוא בהכרח מוצר פרטי הנרכש בתנאי השוק על ידי מי שידו משגת, ולשרטט אופק למדיניות שבמסגרתה דיור יחדל להוות סחורה נדל"נית ובמקום זאת ייתפס כהשקעה ציבורית, בדומה לאופן שבו נתפסים חינוך ובריאות ציבוריים

אם תוכנית הסיוע הממשלתית לא תתייחס לכך, יש חשש שביום שאחרי, כאשר העובדים יחזרו לעבודה, מספר המובטלים יצטמצם, אך שיעור העניים ועומק העוני – יגדלו הרבה יותר

מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי הנלווה לה חושפים שמספר הישראלים הסובלים מחוסר יציבות בדיור גדול בהרבה, וכולל לא רק את אלה הסובלים מהעדר קורת גג, אלא גם את אלה שמקום מגוריהם נמצא בסיכון מתמיד בעקבות הקושי לעמוד בהוצאות הדיור השוטפות

המסמך שפרסם לאחרונה "פורום קהלת" – שממליץ לצמצם הטבות למשפחות חד-הוריות – תלוש מהמציאות. בלי מידע על שיעורן ועל רמת הכנסתן ביחס לכלל האוכלוסייה ובלי הכרה בקשיים שלהן, ההצעות לגביהן פשוט לא הגיוניות

בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת אופציה נרחבת של דיור ציבורי או לפחות של שכירות מוסדית, בישראל המשפחות והצעירים הפונים לשוק השכירות נאלצים לשכור דירה מאנשים פרטיים