ב-2014, חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית נותר כשהיה ב-2013: 57% – שיעור נמוך משמעותית מזה שנרשם עשר שנים קודם לכן, ב-2004: 61%. חלקם של המעסיקים ("העודף התפעולי") ירד מעט מהשיא שנרשם ב-2013 ועמד על 17%.
גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2014, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 927 מיליארד ₪. 1% מזה היה 9.27 מיליארד ₪. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2014 על 61%, כפי שהיה בשנת 2004 (ולא על 57%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2014, כקבוצה, 37.08 מיליארד ₪ נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה בסך כוח העבודה בישראל – ב-2014, כ-3.8 מיליון (לא כולל עובדים לא ישראלים, אך כולל חיילים בצבא קבע ובסדיר) – נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת שנתית של 9,815 ₪, או כ-818 ₪ לחודש; אלא שהתוספת, במקום שתיפול בחלקם של העובדים, נפלה בחלקם של המעסיקים.
ועוד עדות להידרדרות האיזון בין עובדים למעסיקים: בין 2004 ל-2014 גדלה ההכנסה הלאומית ב-52%, אך בעוד שחלקם של המעסיקים גדל ב-78%, חלקם של העובדים גדל בכ-42% בלבד.

נתונים בולטים נוספים:
ב-2013, 27.5% מכלל השכירים במשק קיבלו שכר המוגדר על ידי ה-OECD כנמוך – שני שלישים מן השכר החציוני במשק. מקבלי השכר הנמוך קיבלו ב-2013, ביחד, 7.2% מעוגת ההכנסות של השכירים בישראל; זאת בשעה שהמאון העליון – 1% מן השכירים – קיבל באותה שנה 6.9% מעוגת ההכנסות – חלק דומה לזה של יותר מרבע מהשכירים.
עם מקבלי השכר הנמוך נמנו 35.0% מהנשים, 30.9% מן הערבים, 36.1% חסרי תעודת בגרות ו-26.8% מן העולים ממדינות חבר העמים.
ב-2014, התגמול החודשי הממוצע של מנכ"לים בתאגידי "תל אביב 100" עמד על 417 אלף ₪. זהו תגמול נמוך מזה שהם קיבלו ב-2013 ועם זאת היה תגמול זה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק (לעובדים ישראליים) ופי 97 משכר המינימום באותה שנה.
השתתפותם של התעשיינים הישראליים במימון התנאים הסוציאליים של עובדיהם נמוכה מזו של התעשיינים ברוב הארצות המפותחות.
אחת הסיבות לירידה המתמשכת בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית הוא היחלשות כוח המיקוח שלהם אל מול המעסיקים ואל מול הממשלה, שהיא בעצמה מעסיק גדול. כוח המיקוח של העובדים נשחק בראש ובראשונה עקב הצטמקות מספר החברים והחברות באיגודים המקצועיים. הנה כמה נתונים מחקריים ונתונים שמרכז אדוה עיבד מתוך הסקר החברתי של הלמ"ס:
בישראל, קצב הירידה בשיעורי ההתאגדות גבוה מאוד: בשנת 2000 עדיין עמד שיעור העובדים המאוגדים על כ-43% מהעובדים. שש שנים מאוחר יותר, ב-2006, ירד השיעור לכ-34% ושיעור העובדים שתנאי עבודתם הוסדר בהסכמים קיבוציים עמד על כמחצית מכוח העבודה. כעבור שש שנים נוספות, ב-2012, רק כ-25% מהעובדים היו חברים בארגוני עובדים וכשליש בלבד היו מכוסים בהסכמים קיבוציים.
שיעורי התאגדות גבוהים מצויים בענפי החשמל והמים (86%), החינוך (52%) והמינהל הציבורי (46%). מדובר בענפי משק שמרבית הבעלות בהם היא עדיין ציבורית. במגזר העסקי שיעורי ההתאגדות נמוכים מאוד ונעים בין כ-5% ל-13% בענפי השירותים, האוכל, המסחר והבניה. בענפי הבנקים, הביטוח והפיננסיים כשליש מהעובדים מאוגדים. שיעורי התאגדות נמוכים במיוחד נרשמו בקרב עובדי קבלן שתבנית העסקתם כמעט ואינה מאפשרת התאגדות.
שיעורים גבוהים של התאגדות מאפיינים את בעלי משלחי היד האקדמיים – 42.3% מאוגדים – ואת בעלי המקצועות החופשיים והטכניים – קטגוריה הכוללת עובדי הוראה – 34.1%. שיעורים גבוהים של התאגדות מאפיינים גם עובדים בעלי השכלה גבוהה המועסקים במשרה מלאה ובשכר גבוה. אפשר לראות בכך ראיה לקשר שבין התאגדות ובין שכר ותנאי עבודה משופרים; הצד השני של המטבע הוא כמובן היות הדבר תוצאה של הקושי של עובדים ברבדים הנמוכים של שוק העבודה להתאגד.
בשנים האחרונות – מאז 2008, לערך – יש גל של התאגדויות עובדים חדשות. זוהי תוצאה של פעילות ארגון כוח לעובדים וכן של יוזמות התאגדות חדשות של הסתדרות העובדים הכללית ושל הסתדרות העובדים הלאומית. ייתכן ומדובר בתפנית במגמה בת כשני עשורים של הצטמצמות שיעורי ההתאגדות, בעיקר במגזר הפרטי.

להלן מספר נתונים נבחרים:
כ-150,000 עובדים הקימו ועדי עובדים והצטרפו לאיגודים מקצועיים, מרביתם בשנים 2014-2013. התאגדויות נרשמו בין השאר בתחומים הבאים: במגזר העסקי – בתחומי הטלקום, העיתונות, הביטוח והתחבורה; אצל בני נוער המועסקים ברשתות המזון המהיר; אצל עובדי קבלן ועובדי עמותות המספקות שירותים חברתיים; עובדי חינוך, מרצים במכללות, עובדי רפואה משלימה.

מן הראוי לציין כי האווירה בשוק העבודה אינה מסבירה פנים להתאגדויות עובדים. מעסיקים רבים משתמשים בכלים שונים למנוע התאגדות או לעכבה. בין השאר, סחבת בהידברות עם העובדים, פיצול יחידות מיקוח כדי להקשות על ההתאגדות והתנכלות למובילי ההתאגדות. הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, ציין כי "גם בישראל צומחת תעשייה של מומחים לסיכול התארגנות עובדים."