בחזית הכלכלית-החברתית של ישראל אין כל חדש.
השכר החציוני אינו משתנה מזה למעלה מעשור. שיעורם של העובדים הישראליים המועסקים בשכר נמוך – 22.1% (2013), הוא אחד הגבוהים בארצות ה-OECD (שכר נמוך: 2/3 השכר החציוני). כשליש מן העובדים הישראליים משתכרים לא יותר משכר מינימום. זאת בשעה שעלות השכר החודשי הממוצעת של מנכ"לי התאגידים הגדולים במשק עמדה ב-2014 על למעלה מ-400,000 ש"ח.

נתונים אלה משתקפים היטב באופן שבו מתחלקת עוגת ההכנסה הלאומית: בעשור האחרון (2014-2004), חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל מ-14% ל-17%, בעוד שחלקם של העובדים ירד מ-61% ל-57%.

העושר גדל: סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עמד בשנת 2014 על 3,259 מיליארד ש"ח – סכום הגדול פי 2.2 מזה שנרשם בשנת 2000. בישראל אין מידע על התפלגותו של סכום זה לפי עשירונים, אך אין ספק שהביטוי "בידי הציבור" רחוק מלתאר את המצב: מן הידוע בארצות אחרות, סביר להניח כי הנתח העיקרי מצוי בידי העשירון העליון ובפרט בידי המאון העליון.

בעוד העושר גדל, העוני – 18.8% מהמשפחות – מסרב לחזור לרמתו בתחילת העשור הקודם – 17.5% בשנת 2000, ובוודאי שלא לרמתו בשנות ה-1980 – 11%-12%. שיעור העוני בישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD.

ענפי כלכלה מעטים יחסית מספקים תעסוקה בשכר טוב: היי טק, פיננסים, עצמאים המספקים שירותים תאגידיים. תעסוקה בענפים אלה מחייבת לרוב השכלה גבוהה. אך רק מחצית מבני הנוער בישראל משיגים תעודת בגרות ורק 29.1% מבני הנוער שהיו בני 17 ב-2006 הגיעו להשכלה גבוהה עד 2014.

נתונים אלה קוראים לממשלה מעורבת ופעלתנית. שהרי הממשלה היא מעסיקה גדולה כשלעצמה והיא גם אחראית על החינוך וההשכלה הגבוהה. אלא שממשלות ישראל דווקא משתדלות לצמצם את פעילותן הכלכלית-חברתית כדי לפנות את הזירה לטובת המגזר העסקי. אם בעשורים הראשונים לאחר 1948 היתה המדינה השחקן הכלכלי והחברתי הראשי – פיתוח כלכלי, תעסוקה, קליטת עלייה, דיור, חינוך – הרי שבעשורים האחרונים היא מתאמצת לצמצם את פעילויותיה ולקצץ בתקציביה. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, נמוכה מזו של מרבית ארצות מערב אירופה ומציבה את ישראל מתחת לממוצע של כלל ארצות ה-OECD.

זאת ועוד: סדר היום של ממשלות ישראל מעוצב בראש ובראשונה על ידי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והסדר מדיני אינו נראה באופק. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להרחבת גבולותיה של "אומת הסטארט-אפ" אל מעבר לגבולותיה של "מדינת תל אביב".