צפייה בשידורי הקורונה בטלוויזיה עשויה ליצור את הרושם שבישראל חיים רק יהודים. אנחנו לא רואות מה מתרחש ביישובים הערביים, לא שומעות מה מצב האספקה במרכולים שם ובקושי שומעות על מה שקורה בבתי החולים בדרום הארץ ובצפונה

הקורונה היא מחלה כל כך זולה עד שאפשר לחשוב שהיא משטחת את כל ההבדלים. את כל הפערים. אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום, אין למעלה ולמטה. האמנם?

בצל משבר הקורונה, גם כלכלות שוק מובהקות כמו ארה"ב ובריטניה משליכות את העקרונות הניאו-ליברליים ומגבשות חבילות סיוע במאות מיליארדים כדי להציל את הכלכלה והאזרחים. רק בישראל נשארנו מאחור

יש צורך להסדיר את הדרך שבה אוספים ומוסרים את נתוני הבריאות שלנו. אין די בכך שהנתונים יועילו לכלכלת ישראל ולמדע הרפואה, הם חייבים לשמש מנוע שוויון ולהועיל לבריאות של כלל התושבים

לתקציב מערכת הבריאות הציבורית חסרים, לפי ההערכה, 15 מיליארד ש"ח. סכום דומה משולם מדי שנה על-ידי הציבור לביטוחים המשלימים והפרטיים, שאינם מספקים מענה בעת המשבר הבריאותי המתרחש היום

המסמך מציג ניתוח להצבעה בבחירות שהתקיימו במרץ 2020 לפי אשכול חברתי-כלכלי של יישובים ושכונות, והשוואה לתוצאות הבחירות לכנסת ה-22

המורות, כמו גם המטפלות והעובדות הסוציאליות, נדרשות לסבסד בגופן ובנפשן את השירות המצוי בתקצוב והערכת חסר. כולנו נפגעים מכך

ב-2018, השכר החודשי הממוצע של אשה בישראל עמד על 68.4% משכרו של גבר. פערי שכר בין גברים לנשים הם תופעה אוניברסלית המשקפת אי שוויון בחלוקת העבודה המגדרית בבית ובשוק העבודה

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה | הנתונים המוצגים במסמך קוראים תיגר על הנחת היסוד בדבר היות יתרונותיה של "כלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק" מובנים מאליהם | בדור האחרון הלכה והתהוותה שכבה של ישראלים עשירים מאוד, אשר משתמשים בעושרם להבטחת מעמדם

האוצר משתמש לא פעם בהעלאת שיעור המע"מ ככלי מרכזי להגדלת הכנסות המדינה. אלא שפתרון זמני זה מרחיב את אי-השוויון בין משקי הבית בישראל