ישראל מעולם לא התברכה בקרקע פוליטית וכלכלית המאפשרת צמיחה של מדינת רווחה ראויה לשמה.

למרות זאת, יש לומר שבעשורים הראשונים של קיום המדינה היו מאמצים לייצר שירותי רווחה המבוססים על המודל הסקנדינבי הסוציאל־דמוקרטי שהיה נפוץ באותה העת: שירותי רווחה שיספקו סובסידיות, שירותי טיפול והעברות כספיות לאזרחים שנתקלו בקשיים בגלל אבטלה, היעדר הכשרה מקצועית, הורות, מחלה, פגיעה, גיל מתקדם או נסיבות חיים הדורשות סיוע כדי לשרוד או להתרומם. יצירת מדינת רווחה כזאת הייתה חלק בלתי נפרד מהתהליך של בניין האומה.

הליך החקיקה הנדרש לבניית מדינת רווחה נמשך כ־ 30 שנה והוא הסתיים עם אישור חוק הסיעוד בשנת 1982 . כבר שלוש שנים מאוחר יותר החלו הלחצים לבטלה או לצמצמה, בהובלת אנשי מקצוע ופוליטיקאים ניאו־ליברליים.

המשבר הכלכלי של 1985 סיפק את הרקע לאימוץ של תוכנית החירום לייצוב המשק, אשר כללה, בין השאר, קיצוצים תקציביים, הפרטה של שירותים ציבוריים והפחתות מס.[1] בהמשך, אירועים נוספים שטילטלו את המשק – ביניהם האינתיפאדה השניה (2005-2000) – הובילו לצמצום של מודל הרווחה הסוציאל־דמוקרטי, וצעידה לעבר מודל שונה, אשר כבר שלט באנגליה ובארצות הברית – המודל הניאו־ליברלי.

כידוע, שירותי רווחה ממומנים על־ידי מיסים או מקורות אחרים של הכנסה ממשלתית. אם המודל הסוציאל־דמוקרטי של מדינת רווחה מבוסס על מיסוי פרוגרסיבי גבוה יחסית, המודל הניאו־ליברלי שואף למיסוי נמוך ולשירותים ציבוריים מינימליים, במיוחד שירותי רווחה. הוא שואף לממשלה קטנה ומעודד עסקים גדולים.

בישראל, שנת 2002 סימנה את ההתגברות של המודל הניאו־ליברלי על זה הסוציו־דמוקרטי, על רקע האינתיפדה השניה, פעולות טרור מוגברות ומשבר כלכלי ומה שמרון ושלו[2] מתארים כ”קואליציה ממשלתית מאד אוהדת”, אשר סיפקה הזדמנות נוספת לערוך קיצוצים תקציביים ולהפחית הטבות כספיות.

לפי המודל החדש, רוב “שירותי הרווחה” הפסיקו להיות מכוונים אל כלל האזרחים, אשר בהתאם לרעיון הסוציאל־דמוקרטי היו אמורים לקבל מהמדינה או מהרשות המקומית שירותים, סובסידיות והעברות כספיות בהתאם לצורך; אדרבה, עתה שירותי רווחה (לא כולל תשלומי המוסד לביטוח לאומי) מיועדים בעיקר לפרטים ומשפחות הנמצאים בתחתית סולם ההכנסות ושלא יוכלו להגיע ללא סיוע לרמת חיים הנחשבה לסבירה.

אין זה סוד שהדרך היחידה לספק שירותים טובים ורבים יותר למי שנזקקים לאחד משירותי הרווחה היא לגבות יותר מיסים מבעלי ההכנסות הגבוהות. אולם ממשלות ישראל מעדיפות לסבסד את החלק היצרני של אזרחיהן, בין היתר על ידי הפחתת מיסיהם או השארתם ברמה נמוכה בהשוואה בינלאומית. במילים אחרות, השוויון חדל להיות ערך בסיסי במקומותינו.

האסון של השביעי לאוקטובר, פלישת ישראל לעזה והתמשכות הלחימה הבהירו כי הגיע הזמן לשינוי של הסדרים קיימים וזאת על מנת להיטיב עם כל הישראלים, הן בעתות שלום והן בעתות מלחמה. דרך המלך לשינוי שכזה היא העלאת המס המוטל על בעלי היכולת, צעד שיש לו את הפוטנציאל לחזק את הסולידריות בחברה הישראלית.