התרגלנו לכך ששוויון הוא נתון כלכלי שמודדים בכסף. התרגלנו לכך ששוויון הוא נתון סטטיסטי. התרגלנו גם לכך שלומדים על זה לא רק בחוגים לסוציולוגיה אלא גם – (ולעתים יותר) בחוג לכלכלה. כל זה טוב ויפה אבל לא מספיק. כי שוויון הוא לא רק ערך כלכלי-חברתי, הוא גם ערך תרבותי ופוליטי.

שוויון הוא גם העיסוק המחקרי המרכזי שלנו, במרכז אדוה. חרטנו את זה על דגלנו: "מידע על שוויון וצדק חברתי." אנו מוצאים עצמנו לעתים קרובות בעמדה ביקורתית כלפי הדיון הציבורי הרווח בסוגיית השוויון.

על כן, זו חוויה מתקנת לקרוא ספר על מקומו של רעיון השוויון בהיסטוריה האנושית כולה.  ספרו של מקמהון הוא ניסיון לבחון האם השוויון הוא אחד הערכים המנחים את הקיום האנושי על פני כדור הארץ.

ספוילר: התשובה שלילית. למה? כי מי שמשרטט את גבולותיה של שכבה חברתית שבתוכה שוררת מידה גבוהה של שוויון, משרטט בו זמנית גם את גבולותיה של השכבה הבלתי-שוויונית, אומר מקמהון.

דוגמא קלה: מי שטורח בימים אלה להקשיב לפרסומות רדיו של בתי השקעות, המבטיחות למשקיעים תשואות נאות, ישמע בסוף הפרסומת את המלים "חמש מאות אלף ₪ ומעלה." מהו הסכום הזה ומי מציין אותו? ובכלל,  מתברר כי זה הסכום  הנדרש כיום כדי להתקבל למועדון האקסקלוסיבי של המשקיעים; זה הסכום המבדיל היום בין שווים ובין שווים יותר, אם להשתמש בשם ספרו הקלאסי של סמי מיכאל. המלים נאמרות בשקט ובמהירות רבה, כדי שלא לעורר את זעמם של מי שאין לרשותם סכום שכזה.

מקמהון קורא תיגר על כלכלת השוויון באמצעות סקירה נרחבת של התהליך שאנתרופולוגים קוראים disequalization. ובעברית פשוטה, צמצום השוויון. ההנחה היא שבעבר – ועל פני מיליוני שנים של ציד ולקט – היתה התרבות האנושית שוויונית – יחסית לעידן בן זמננו, המאופיין במערכות יחסים הירארכיות: של כובש-נכבש, שליט-נשלט, עשיר-עני, גברים-נשים, אדם חופשי-עבד. זהו ספר שאינו חושש להתמקם בצד "הלא נכון" ובוחן את הסוגייה לא רק מנקודת ראות של הוגנות וצדק אלא בוחן גם מצבים של כוח, אלימות ושליטה. להלן מספר דוגמאות.

אתונה העתיקה

אתונה היא זו שהובילה בזמנה את רעיון השוויון: לראשונה בתולדותיהן של קהילות אנושיות מורכבות גובשה באתונה נוסחה של קהילה שוויונית. קהילה זו כללה את כל הזכרים שנולדו חופשיים (לא עבדים), ללא קשר לכישורים שלהם, לקשרים המשפחתיים שלהם ולעושר שלהם. כל אלה הוגדרו כשווים בין שווים: כל אחד מהם היה זכאי ליטול חלק בניהול הקהילה ובקביעת גורלה.

מי שנותר מחוץ למעמד השוויוני היו בראש ובראשונה הנשים: אתונה השוויונית היתה מועדון גברי. ולא רק הנשים: מרגע שנקבע כי הקהילה השוויונית תכלול רק את הזכרים שנולדו חופשיים, נקבע גם שהיא לא תכלול את הנשים ולא את העבדים.

השוויון האתונאי היה אקסקלוסיבי.

אמריקה – קרקעות ועבדים

במשך שנים רבות, אמריקה נחשבה לחברה שוויונית; חברה שכמעט כולם בה משתייכים למעמד הבינוני. בוודאי שכך בהשוואה לארצות אירופה ההירארכיות והדכאניות. אלא שגם כאן נשען השוויון על יסודות בלתי שוויוניים: מה שאיפשר את צמיחתו של מעמד בינוני (לבן) הוא המאגר האין סופי של קרקעות "של אף אחד", ששימשו עד בוא האירופאים כמרחבי מחיה של הילידים. מאגר הקרקעות העצום איפשר להבטיח למשפחות המהגרים הלבנים בעלות על חלקת קרקע, דבר שבאותן שנים שימש כקריטריון של שייכות למעמד הבינוני. האדמות שנלקחו מן הילידים האמריקנים הפכו למרכיב המרכזי של השוויון האמריקני . שוויון מאוד בלתי שוויוני: הוא נועד ללבנים בלבד. אדומי העור נשארו ללא קרקעות.

ומה עם השחורים? ובכן, אמריקה הלבנה שגשגה לא רק הודות למאגר האין סופי של קרקעות "חינם", אלא גם הודות למאגר אין סופי של עבדים אפריקאים. דוגמא  – בתום מלחמת האזרחים הבטיחה ממשלת ארצות הברית לכל אחד מהחיילים המשתחררים 40 דונם ופרד.[1]  לכאורה, שוויון של ממש – אלא  שעבדים אפריקנים משוחררים זכו בחלק קטן מאוד מזה: למרות שהזכות לקרקע היתה מעוגנת בחקיקה, רק לוחמים אפריקאים מעטים זכו בה בסופו של דבר. בעלי עניין לבנים ובהם גם בעלי חוות ומנהיגים פוליטיים מדרום המדינה פשוט דחקו בכוח את העבדים המשוחררים, אל מחוץ לקרקעות.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית נחשבת לאם המאבק לשוויון חברתי בעידן המודרני. כולנו מכירים את הסיסמה "חופש, שוויון ואחווה". למרבה התמיהה, צדק חלוקתי כלל לא היה יעד מרכזי של המהפכה הצרפתית בשלבים ההתחלתיים שלה. הדרישה לשוויון הגיעה רק בשלבים מאוחרים יותר, רדיקליים יותר, של המהפכה. רק אז הפך השוויון ליעד מהפכני מרכזי ובהמשך הפך לחלק מן המורשת של המהפכה הצרפתית.

אך אותה צרפת שדגלה בשוויון לא התביישה לפתוח במלחמות קולוניאליסטיות עקובות מדם נגד כל מי שהתקומם נגדה בשם החופש, השוויון והאחווה: ביבשת אמריקה, בוויטנאם, באלג'יר, ועוד.

מרקס – מהפכה , לא שוויון

ולבסוף, מרקס ואנגלס, התיאורטיקנים של המהפכה נגד הקפיטליזם. ובכן, מקמהון מוצא שאלה כלל לא מזכירים בכתביהם את המושג שוויון! במבט ראשון זה נראה תמוה, שהרי מי יותר רדיקאליים מהם? מי יותר מתנגד לניצול הקפיטליסטי של הפרולטריון?

במבט שני, התמיהה מתבהרת: מרקס ואנגלס דגלו במהפכה פרולטרית אשר תשנה מן היסוד לא רק את האי-שוויון אלא את המציאות הכלכלית, הפוליטית והחברתית בכללותם. בעיניהם, הדגל של שוויון שיקף נסיגה מרעיון המהפכה ואימוץ של אשליה ליברלית – ליברליזם היה האויב הפוליטי של המרקסיזם – ולפיה ניתן להשיג שיפור במצבו של הפרולטריון בהליכים הדרגתיים ולאו דווקא במהלך מהפכני חד פעמי. בזמננו ובמחוזותינו אנחנו משתמשים במינוחים אחרים לתופעת המעמדות – למשל, "צמצום פערים" –  כאשר ברור לכל שפערים לעולם אינם מצטמצמים לחלוטין.

במאבקו נגד הקפיטליזם לא נרתע מרקס אפילו מהטלת ביקורת על הקביעה הליברלית שבני אדם נולדים כשהם שווים זה לזה, כדוגמת המשפט הפותח את מגילת העצמאות האמריקנית, ובחר דווקא להדגשה של ההבדלים בין בני אדם – כישורים שונים, יכולות אישיות, צרכים אישיים שונים.

ישראל – ערבים

ישראל יכולה לספק דוגמאות למכביר לתיאוריה של מקמהון. החשובה מכל, אולי, היא המאבק על הקרקעות בין יהודים לפלסטינים, מאבק המתמשך עוד מסוף המאה ה-19. בתחילה פנתה הנהגת התנועה הציונית לסולטן העותמאני, בבקשה לאפשר ליהודים לממש בפלשתינה את חזונם – בתמורה לכסף רב . הסולטן לא נענה לבקשה של הציונים. באה הצהרת בלפור והעניקה לגיטימציה למפעל, שאיפשרה רכישה של שטחים משמעותיים. באה מלחמת 1948 והיהודים השתלטו בכוח על קרקעות רבות. באה מלחמת 1967 והם זכו -בפועל – בכל מה שנותר.

הפלסטינים נותרו ללא קרקעות ותחת שלטון ציוני. התנועה הציונית, שנאבקה למען מדינה שבה יהיו היהודים בעלי מעמד שווה לזה של שכניהם בארצות העולם, מצאה עצמה מסמנת גבולות המונים שוב ושוב ובמשך שנים רבות, מפלסטינים להיות אזרחים שווי מעמד ליהודים.

הדוגמא החשובה ביותר היא כמובן חוק השבות, שנועדה להבטיח הגירה לישראל של יהודים בלבד. ערבים, שרובם ככולם היו בעבר הלא רחוק עובדי אדמה, הפכו עתה ברובם לפועלים – במפעלים של יהודים.

ישראל – מזרחים

יהודים שבאו לישראל מארצות האסלאם, שציפו לארץ שבה יהיו אזרחים ככל האזרחים, נתקלו בהרבה מקרים של אי-הכרה במעמד שווה בחינוך, בבריאות ובתעסוקה. לדוגמא – בשנות ה-1950
וה-1960 נהגו פקידי ממשלה אשכנזים לתת לפונים אליהם לשים בידיהם פתק ביידיש האומר "פון אונזערע" (זה אחד משלנו, זאת אומרת, צריך להיענות לבקשתו); או "נישט פון אונזערע" (לא משלנו, זאת אומרת, אפשר שלא להיענות לבקשתו). השפה (ועוד דברים, כמובן) שימשה  כגבול בין הקהילה השוויונית (הוותיקים האשכנזים) ובין הקהילות הלא שוויוניות (עולים חדשים מזרחים).

דוגמה מוכרת יותר מימינו אנו: הקיבוץ והחברה הסובבת אותו. הקיבוץ הוא מסגרת חברתית שוויונית, אבל השוויון שבו מדובר הוא פנימי, בין החברים. השוויוניות הפנימית אינה מיתרגמת לשוויון כללי ואינה מפריעה לחברים הקיבוץ לאסור על כניסה של תושבי בית שאן הסמוכה לנחל האסי, החוצה את הקיבוץ. למרות שהנחל וגדותיו הם רכוש ציבורי.

התגנבות יחידים

אם ניעזר בזכוכית מגדלת מטאפורית, נוכל לשרטט קו גבול החוצה את האנושות לשניים, לאו דווקא לפי שייכות מדינתית אלא לפי הקריטריונים המשמשים להגדרת שכבת השווים. כיום, רבות מן החומות הנבנות ברחבי העולם אינן מיועדות לצרכי הגנה צבאית אלא לצורך מניעת חדירה של מהגרי עבודה ופליטים.

בישראל, החומה הגבוהה והחזקה ביותר אינה זו המקיפה את רצועת עזה או זו המפרידה בין מצרים לישראל אלא חוק השבות, המיועד להתיר את הכניסה לישראל של יהודים בלבד.

היתה תקופה קצרה – נאמר, ממלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-1980, שבה שלטה אופטימיות בכל הנוגע להרחבת גבולות השוויון. דומה היה כי האנושות כולה הופכת להיות שוויונית במובן שמקמהון נותן לכך – היפוך הפירמידה: לעבור ממצב של פירמידה העומדת על בסיסה לפירמידה העומדת על ראשה.

מי שיכול מחפש פרצה בחומה אל מחוזות של חופש והזדמנויות להישרדות כלכלית. החלומות על פיתוח מקומי רחב היקף פינו מקום להתגנבות יחידים.