מאמר

פינת אור זוהרת בחשכת המחסור

מזווית הראייה שלי בשוכבי במיטתי בבית החולים ראיתי במו עיניי את המחסור שעליו אני כותבת מזה שנים. וראיתי פינת אור זוהרת — הצוות הרפואי המסור של בית החולים שבו מצאתי את עצמי. 

קרוב לארבעה שבועות מצאתי את עצמי, חוקרת של מערכת הבריאות הציבורית, מאושפזת בבית חולים ציבורי – בית החולים איכילוב – במחלקה הנוירולוגית, עם מחלה המתעקשת שלא להזדהות. תמיד הסתקרנתי לדעת כיצד מערכת הבריאות פועלת מבפנים, אולם לא חלמתי שאמצא את עצמי עד כדי כך בפנים.

מה ראיתי "מבפנים"?
ראיתי 64 מטופלים ומטופלות משוכנים ב-32 חדרים + 6 חדרי טיפול נמרץ (בתוספת תת-אגף ניטור אפילפסיה). ראיתי צוות מדהים – רופאים ורופאות בכירים, רופאות ורופאים מתמחים, אחיות ואחים ועובדי ועובדות משק מטפלים בחולים במסירות ובכבוד רב.

ראיתי כיצד אחרי השעה 15:00 הצוות מידלדל ונשארים רק מתמחה יחיד/ה ומספר קטן של אחיות/ים לטפל בכל החולות והחולים. ראיתי את אותם ממהרים מחדר לחדר, מנסים לענות על הצרכים הרבים. עד למחרת בבוקר, כאשר הצוות הרפואי חוזר לגודלו "הרגיל".

שמעתי את הרופאים המתמחים והמתמחות נותנים הסברים רפואיים מפורטים בסבלנות רבה, גם לי וגם לשותפתי לחדר. זכיתי לביקורים אישיים של הרופא או הרופאה התורניים, כמו גם לביקורים של רופאים/רופאות ממחלקות אחרות שהבעייה שלי היא בתחום ההתמחות שלהם.

ראיתי עובדות משק (עובדות קבלן, אלא מה) הדואגות לברך את החולים והחולות החדשים בברכת ‘בריאות טובה". ראיתי באיזו תכיפות הם דואגים לנקיון של החדרים ושל המסדרונות.

ראיתי את העובדים והעובדות המסורים של מחלקת הפיזיותרפיה עוברים בין החדרים, מעניקים סיוע במקום ומעודדים את אלה המסוגלים לכך לבוא לחדר הפיזיותרפיה לשם חיזוק.

חזיתי במגוון האנושי הגדול של המדינה. ראיתי את יחסם המכבד של א/נשי הצוות אל כולם/ן. שהיתי בארבעה חדרים שונים עם חמש שותפות שונות, כל אחת עם בעיה נוירולוגית שונה וכל אחת ממוצא אחר. כל אחת זכתה לתשומת הלב המירבית.

וראיתי את המחסור הגדול. ראיתי את העומס האדיר המוטל על הצוות הרפואי.

ראיתי מתמחות ומתמחים העובדים 26 שעות רצופות. ראיתי צוות מצומק משתדל לענות לצרכים של כ-70 חולות וחולים. ראיתי אחיות ואחים מעטות משתדלות להיענות לכל קריאה, גם אם נדרש לכך זמן המתנה לא קצר (ברור שהכל לפי דרגת הדחיפות הרפואית). ראיתי כמה זמן יש לחכות לעתים לסניטר שיבוא להחזיר את החולה מבדיקה מחוץ למחלקה. ראיתי מילואימניקים שהוצבו כסניטרים בבית החולים.

היום כל העיניים נשואות אל הקורונה, בחשש שבתי החולים לא יוכלו לעמוד בעומס של עוד ועוד חולים קשים.

בתור חוקרת ותיקה של מערכת הבריאות הציבורית, אני מבקשת לא לשכוח את המחסור הקיים גם ללא מגפת הקורונה: המחסור ברופאות ורופאים פול-טיימרים בבתי החולים, המחסור באחיות ואחים במחלקות והמחסור בסניטרים. זו רשימה חלקית, כמובן, אבל את המחסורים האלה חוויתי בעצמי כאשר מצאתי את עצמי מאושפזת.

מזווית הראייה שלי בשוכבי במיטתי בבית החולים ראיתי במו עיניי את המחסור שעליו אני כותבת מזה שנים. וראיתי פינת אור זוהרת — הצוות הרפואי המסור של בית החולים שבו מצאתי את עצמי.

פורסם במקור ב"מעריב"