מאמר

המס שאני אוהבת לשלם

האיום הליברטריאני על המוסד לביטוח לאומי הוא מוחשי. אם לא נשמור עליו, הביטוח הלאומי עלול להיעלם או להתכווץ, ויחד איתו הסיוע שתושבי.ות ישראל מקבלות.ים בעת צרה וצורך

האמריקאים נוהגים לומר שיש שני דברים דברים שאי אפשר להמנע מהן: מוות ומיסים. בישראל יש לפחות מס אחד שלא כדאי להימנע ממנו: דמי ביטוח לאומי.
 
יש בישראל מי שלא אוהבים את הביטוח הלאומי: משרד האוצר לא אוהב את המוסד הזה. עמותת קהלת הליברטאריינית ופוליטיקאים ימניים המקבלים מידע והשראה ממנה גם הם לא אוהדים את הביטוח הלאומי. הראשון מעדיף שכל הכסף של תקציב המדינה יהיה חופשי ולא מסומן לקצבאות. עמותת קהלת והפוליטיקאים המושפעים ממה לא רואים סיבה לקצבאות: שכל אדם ידאג לעצמו ושכל הכסף שאדם מרוויח, ביושר או לא, יישאר אצלו בארנק.
 
בניגוד אליהם, אני אוהבת את הביטוח הלאומי. אני אוהבת את הביטוח הלאומי כי הוא היה שם עבורי בכל שלבי החיים הבוגרים – כפי שהוא שם עבור יתר תושבי ישראל. שילמתי דמי ביטוח לאומי כל שנות עבודתי הארוכות, עד שהגעתי לגיל הפרישה. לא חשתי בחסרון דמי הביטוח שנוכו משכרי כי ידעתי שהן נועדו למטרה טובה. גם לא הרגשתי בחסרון דמי ביטוח בריאות כאשר הביטוח הלאומי החל לגבותן, כי ידעתי גם הפעם למה הן תשמשנה.
 
בשנות העשרים והשולשים לחיי ילדתי וזכיתי למענק לידה (16,089 נשים מקבלות מענק לידה**) וגם לדמי לידה (חופשה) בתשלום (12,278 נשים מקבלות חופשת לידה בתשלום).
 
בשנות הארבעים לחיי פוטרתי מעבודה וקיבלתי דמי אבטלה שאיפשרו לי להתארגן מחדש (394,078 א.נשים מקבלים דמי אבטלה).
 
בשנות החמישים לחיי הייתה לי הפתעה שלא ציפיתי לה מראש: הגיעו לארץ בני משפחה זקנים חסרי כל, ולשמחתי הם זכו לקצבת זקנה, להשלמת הכנסה ולשירותי בריאות וכל זאת בתמורה לסכום מינימלי מקצבתם. (1,009,640 תושבים ויתיקים – נשים וגברים – מקבלים קצבת זקנה ו-278,604 (כ-28% מסך מקבלי קצבת זקנה) מקבלים השלמת הכנסה).
 
כאשר מצבם הבריאותי של בני המשפחה הזקנים הידרדר, הם קיבלו מהביטוח הלאומי עזרה סיעודית (269,631 א.נשים מקבלים עזרה סיעודית). אני לא יודעת כיצד ניתן היה לספק את צרכיהם של בני המשפחה ללא הסיוע של הביטוח הלאומי.
 
הגעתי לגיל 70, וכיוון שדחיתי את הדרישה לקבל קצבת זקנה בשנות השישים לחיי, קיבלתי קצבת מוגדלת — בזכות שנות העבודה הרבות ובזכות זה שלא דרשתי את הקצבה עד גיל 70. הקיצבה משמשת בסיס שאליו מתווספים פנסיה תעסוקתית זעומה וחסכונות. לא.נשים שאין להם פנסיה, חסכונות, או עבודה בשכר בגיל הזכאות לקצבת זקנה (כעת 62 לנשים ו-67 לגברים), הקצבה, בתופסת השלמת הכנסה (בהנחה שההשלמה לא נמנעת מהם מסיבות שונות), היא הכנסתם היחידה. מה היו עושים בלעדיה? כפי שטוענת שדולת זכויות הזקנים, שמרכז אדוה שותף לה, קצבת הזקנה הנוכחית מאפשרת חיים, אבל לא חיים בכבוד, ועל כן חייבים להגדיל אותה.
 
היה לי מזל בחיים. לא נולדתי עם נכות ולא עברתי תאונה רצינית (334 אנשים קיבלו דמי תאונה בחודש יוני 2021 ו-4,068 קיבלו דמי תאונה בשנת 2020). גם לא חליתי במחלה שבגינה נזקקתי לקצבת נכות מהביטוח הלאומי, אבל יש אלפים שכן (278,604 מקבלות.ים קצבת נכות כללית). לא התגרשתי אז לא הייתי חייבת לבקש שהביטוח הלאומי ישלם מזונות עבור הילדים במקום בן זוג סרבן. אבל יש אלפי נשים שכן זכאיות לכך (13,785 נשים נעזרות בביטוח הלאומי בקבלת מזונות).
 
אפשר להמשיך את הרשימה, אבל כבר הבנתן/ם את העקרון: הביטוח הלאומי הוא ביטוח סוציאלי הנסמך על דמי ביטוח (סוג של מס) שאנו משלמים כדי שלנו – או לאחרים שמזלם לא שפר עליהם או שצרכיהם גדולים יותר – יהיה על מה להתבסס בעת צרה וצורך.
 
אני מודעת לעובדה שהביטוח הלאומי הוא אחד המוסדות שא.נשים הכי אוהבים לשנוא. זה בגלל הפרוצדורות שחייבים לעבור כדי לזכות בכמה מהזכויות הסוציאליות הנראות מובנות מאליהן. הפרוצדורות ניתנות לתיקון. אבל האיום הליברטריאני על המוסד לביטוח לאומי כולו הוא מוחשי. אם לא נשמור עליו, הביטוח הלאומי עלול להיעלם או להתכווץ, ויחד איתו הסיוע שתושבי.ות ישראל מקבלות.ים בעת צרה וצורך.
 
אני מודעת לעובדה שהקצבאות של הביטוח הלאומי קטנות בהשוואה בין-לאומית, אולם אני גם יודעת כי בשנים האחרונות חלק מהקצבאות האלה הוגדלו הודות למאמצים של החברה האזרחית וחברות/י כנסת שאכפת להם.
 
פנייתי לחברי הכנסת הותיקים והטריים: שמרו על המוסד לביטוח לאומי. שמרו על אופיו כביטוח סוציאלי ואל תתנו יד לחזרה למצב שנזקקים מתדפקים על דלתות לשכות הסעד (אפילו אם יש להן שמות יותר יפים).
 
// הפוסט נכתב בעקבות כתבה בעיתון דה מרקר: נתנאל שלומוביץ, "הצצה נדירה למוחו של המיליארדאר החמקן שרוצה לעצב מחדש את ישראל", 4.8.2021. כל הנתונים בפוסט הם עבור יוני 2021 אלא אם כן מצוין אחרת. מקור: הירחון הסטטיסטי האחרון של המוסד לביטוח לאומי.