מחקר של ד"ר מיכל קורא שופך אור על הסיבה להידלדלות קופת הביטוח הלאומי. הסיפור הוא פשוט: שלושה עשורים של מדיניות המקדמת הטבות למעסיקים, הוזלת עלות העבודה ופגיעה ברשת הביטחון הסוציאלי. והפתרון? פשוט גם הוא. העלאת דמי הביטוח של המעסיקים.

בשנה האחרונה מתקיים שיח סוער סביב מצבו של המוסד לביטוח לאומי ויכולתו לשלם קצבאות בעתיד הלא רחוק. זאת בעקבות שני אירועים: פרסום הדו"ח האקטוארי האחרון בו נקבע כי הביטוח הלאומי צפוי להיכנס ל"גרעון שוטף" כבר בשנת 2022 ולא יכול לעמוד בתשלום הקצבאות.

השני, החשיפה שכ-200 מיליארד ש"ח הועברו מהמוסד לקופת משרד האוצר והפכו חלק מתקציב המדינה. סכום זה היה אמור להיות מושקע ולשמש כקרן לתשלומים עתידיים של הביטוח הלאומי. חשוב לציין שכבר שנים רבות שהמוסד לביטוח לאומי אינו מתנהל כמוסד עצמאי, ויש העברות כספים קבועות בינו לבין משרד האוצר.

כפי שמציינת ד"ר קורא, עד שנות ה-80 מרבית הכנסות המוסד לביטוח לאומי התבססו על דמי ביטוח של עובדים ומעסיקים. שיעור דמי הביטוח שהפרישו המעסיקים עמד בשנת 1985 על 10.8% משכר העובדים.

אלא שאז, כחלק מ"תכנית ייצוב המשק", החל מהלך דרסטי של הפחתת דמי הביטוח שמפרישים המעסיקים ל-2.4% בשנת 1992. בעשור האחרון עלתה השתתפות המעסיקים וכיום היא עומדת על 4.4% משכר העובדים. אך עדיין, למרות העלייה המסוימת בשיעורי דמי הביטוח שמפרישים המעסיקים, מדובר בשיעור נמוך מאד ביחס למקובל במדינות המפותחות – 5.2% מהתוצר בממוצע, לעומת 1.6% בלבד בישראל, שניצבת בתחתית הסולם. אפילו בארה"ב שבה מדינת רווחה רזה מאד, היה השיעור כפול מזה. (הנתונים מתוך מחקר של ד"ר מיכל קורא, בכתבה בכלכליסט, בתגובות).

כנגד ההפחתה החל משרד האוצר לשפות את המוסד לביטוח לאומי ולהעביר את חלקם של המעסיקים. אולם שיפוי זה הועבר במלואו רק בשנתיים הראשונות, והלך ופחת עם השנים. כך נוצר "בור" בהכנסות המוסד והחלו תחזיות קודרות בדבר כושר העמידה שלו בתשלומי קצבאות בעתיד.

מה כן נעשה כדי לסגור את הבור שנוצר? קיצוצים בקצבאות ולחץ להעלות את גיל הזכאות לקצבת זקנה:

* בעקבות האינתיפאדה השניה החליטה הממשלה על סדרה של קיצוצים תקציביים ("חומת מגן כלכלית") ובתוכם קיצוץ עומק בקצבאות הביטוח הלאומי. בשנים 2001-2004 הגיע סכום הקיצוץ במצטבר ל-60 מיליארד ₪. בנוסף הוחלט על הצמדת כל הקצבאות למדד המחירים במקום לשכר הממוצע, מהלך שהביא לשחיקה משמעותי של הקצבאות ביחס לשכר.

* באותן שנים החל גם מהלך של הפחתת מס החברות ומס הכנסה, שהיטיבו בעיקר עם העובדים בעלי ההכנסות הגבוהות. התוצאה של מהלכים אלה היתה דילול של מדינת הרווחה ונסיגה במנגנוני צדק חלוקתי: ערב"חומת מגן כלכלית", תרמו תשלומי העברה- קצבאות ומיסים להפחתת תחולת העוני ב-47.4%. ב-2015 עמדה תרומתם להפחתת העוני על 34.6% בלבד.

* החל משנת 2011 החל מהלך של העלאת גיל הזכאות לקצבת זקנה תלוית הכנסה. גיל הזכאות לגברים עלה ל-67, ועל גיל הזכאות לנשים מתנהל מאבק שטרם הסתיים. גיל הזכאות לקצבת זקנה לכלל האוכלוסייה הועלה ל-70. צעדים אלה נעשו על רקע העליה בתוחלת החיים, אך בעיקר תוך מסע הפחדה מאורגן בדבר התרוקנות קופת המוסד לביטוח לאומי.

בשלושת העשורים שחלפו מאז התכנית הכלכלית לייצוב המשק, השתנה המאזן של חלוקת ההכנסות בין עובדים ומעסיקים וחל פיחות מתמשך בחלקם של העובדים. בשנים 2003-2016 עלה חלקם של המעסיקים מ-14% מעוגת ההכנסות הלאומית ל-19% ממנה. חלקם של העובדים ירד בהתאמה. ב-2016 כל אחוז זה היה שווה כ-10.5 מיליארד ₪.

אז מה ניתן לעשות? לפי תחשיב של המוסד לביטוח לאומי, העלאה של 2% בלבד בדמי הביטוח שמפרישים המעסיקים כיום תספיק לייצוב ההכנסות של המוסד לביטוח לאומי. זהו הפתרון הנכון והמתבקש ל"משבר" במערך הביטוח הלאומי.