בעשורים האחרונים עוברת העיר חיפה תהליכי פריפריאליזציה, הבאים לידי ביטוי, בין השאר, במגמה של הגירה שלילית של יהודים אל מחוץ לחיפה ובמחירי דיור נמוכים יחסית לערים הגדולות האחרות בישראל.

במקביל, בשנים האחרונות חווה חיפה הגירה חיובית של ערבים לתוך העיר, בעיקר מהמעמד הבינוני, אך אלו ממשיכים לסבול מבעיות רבות בתחום הדיור, בין השאר צפיפות מגורים ומחירי דיור גבוהים באזורים שבהם נמצאים רוב שירותי החברה והקהילה לאוכלוסייה הערבית.

מבט כולל על תוכניות הדיור העירוניות מלמד כי בחיפה שולטת התפיסה שמחירי הדיור הנמוכים הם הם הבעיה אותה יש לפתור, בשל השפעתה על ערכי נדל"ן נמוכים של בעלי הדירות בעיר. בשל כך, מדיניות הדיור והפיתוח העירוניות מכוונות במידה רבה להעלאת שווי הנכסים של בעלי הדירות, ולעידוד הגירה של 'אוכלוסיות חזקות' אל תוך העיר.

לאור זאת, מדיניות הדיור העירונית אינה שמה דגש על יצירת חלופה משמעותית של דיור בר-השגה, הרחבה של הדיור הציבורי או מנגנון אחר של דיור מחוץ לשוק הפרטי. בכך מתעלמת מדיניות זו מקבוצות האוכלוסייה המוחלשות, ובתוכן האוכלוסייה הערבית ואוכלוסיית השוכרים ודיירי הדיור הציבורי, בהם גם אוכלוסיית העולים החדשים.

בהיעדר פתרונות דיור מחוץ לשוק הפרטי, אוכלוסיות אלו מתקשות להמשיך להתגורר באזורים שעוברים התחדשות ומתאפיינים בעלייה במחירי הדיור. כמו כן, מדיניות הדיור העירונית ממשיכה לנקוט במדיניות של אפליה כאשר היא דוחקת באוכלוסיות אלו להמשיך ולהתגורר באזורים בעלי תשתיות מוזנחות ואינה מספקת שירותים חברתיים וקהילתיים עבור האוכלוסייה הערבית מחוץ לשכונות המגורים העיקריות.

לצד ביקורת זו יש לציין, כי על רקע מדיניות הדיור הממשלתית השלטת בעשורים האחרונים, לרשויות המקומיות בישראל ניצב אתגר משמעותי, המקשה עליהן לעצב מדיניות דיור באופן אוטונומי. קושי זה עשוי להתגלות ביתר שאת במקרים שבהם מדיניות הדיור העירונית תכוון לטובתן של אוכלוסיות מוחלשות, באופן שאינו תואם את האינטרסים של כוחות השוק הפרטי השולטים בשוק הדיור בישראל.

// מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט משותף של מרכז אדוה ופורום הדיור הציבורי