למפעל ההתנחלויות יש גם מחיר כלכלי

הדיון על מפעל ההתנחלויות מתמקד לרוב בהשלכות המדיניות והמוסריות של התיישבות ישראלית בשטח מאוכלס שאינו נמצא תחת ריבונות המדינה ■ אולם בסערת הדיון הפוליטי נדחק לעתים לקרן זווית המחיר הכלכלי של ההתנחלויות

חינוך, רווחה, תרבות, תשתיות – כל אלה ועוד נמנים עם השירותים שמעניקות הרשויות המקומיות לתושביהן. יכולתה של הרשות המקומית להעניק שירותים אלה באיכות טובה נגזרת מהמשאבים העומדים לרשותה, משאבים שחלק ניכר מהם מגיע מתקציב המדינה.

אלא שהמימון הממשלתי לרשויות המקומיות אינו זהה בכל קבוצות היישובים. מחקר של מרכז אדוה שהתפרסם באחרונה בחן את המימון הממשלתי לרשויות מקומיות ב-20 השנים האחרונות, בחלוקה לארבע קבוצות: ערים מבוססות (הנכללות בפורום ה-15), עיירות פיתוח, יישובים ערביים וההתנחלויות. לגבי ההתנחלויות, נעשית הבחנה בין ההתנחלויות הלא חרדיות לבין ההתנחלויות החרדיות (ביתר עילית, מודיעין עילית ועמנואל), שלהן מאפיינים דמוגרפיים ותקציביים שונים למדי.

המחקר מתמקד בשני סוגים של מימון ממשלתי: השתתפות של משרדי הממשלה בשירותים החברתיים שמספקות רשויות מקומיות, ובעיקר חינוך ורווחה (המכונה גם "השתתפות מיועדת"); ומענקים שמעביר משרד הפנים ("מענקי איזון", הניתנים בעיקר לרשויות חלשות, ומענקים מיוחדים הניתנים לפי שיקולים שונים).

המחקר מעלה כי על פני 20 השנים האחרונות אמנם חלו תזוזות במימון הממשלתי של הרשויות המקומיות, אך לכל אורך התקופה, התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא חרדיות. למעשה, חמש מתוך עשר הערים והמועצות המקומיות שנהנו מהמימון הממשלתי הכולל הגבוה ביותר לנפש הן התנחלויות לא חרדיות.

מציאות זו נותרת בעינה גם אם בוחנים את המועצות האזוריות לבדן, שלהן מאפיינים שונים במעט. בראש הרשימה הזו נמצאות המועצות האזוריות בהתנחלויות – ערבות הירדן, הר חברון ומגילות ים המלח (שבהן התמיכה הממשלתית לנפש כפולה מהממוצע הארצי). אמנם, מעליהן בדירוג נמצאות שתי המועצות של הכפרים הבדואים המוכרים בנגב, אולם עבורן החישוב לנפש הוא נתון מטעה, מכיוון שהן רשויות המשרתות גם תושבים של הכפרים הלא מוכרים מסביבן, שאינם נספרים בחישוב לנפש, והן מתוקצבות בהתאם.

יש להדגיש שהנתונים המוזכרים כאן אינם כוללים את כל התקציבים שעוברים מהמדינה לרשויות המקומיות: למשל, אין מחושבים בהם תקציבים המגיעים ממשרד הביטחון או כספים שמגיעים ממקורות אחרים, למשל החטיבה להתיישבות. כמו כן, הנתונים אינם כוללים את ההשקעה המדינתית הישירה הנעשית עבור ההתנחלויות, בין שמדובר בהוצאה האזרחית על תשתיות, למשל, או בעלות הביטחונית הכרוכה באבטחתן.

המימון הממשלתי העודף מאפשר הוצאה מוניציפלית גבוהה יותר. ב-2017 היתה ההוצאה המוניציפלית בהתנחלויות הלא חרדיות 8,548 שקל לנפש – הוצאה גבוהה יותר אפילו מזו של הערים המבוססות ביותר בישראל הנמנות עם פורום ה-15 – 8,291 שקל לנפש. בהמשך הרשימה נמצאו עיירות הפיתוח, עם הוצאה מוניציפלית של 7,496 שקל לנפש; אחריהן היישובים הערביים (5,888 שקל לנפש); ובסוף הרשימה היו ההתנחלויות החרדיות, עם ההוצאה המוניציפלית הנמוכה ביותר – 4,037 שקל לנפש.

אמנם, התקצוב העודף שמקבלות ההתנחלויות הלא חרדיות נובע בחלקו ממאפיינים שונים הקשורים במבנה האדמיניסטרטיבי והגיאוגרפי שלהן, אך יותר מכל הוא משקף את סדר העדיפויות הממשלתי שמגדיר את מפעל ההתנחלויות כפרויקט ההתיישבות הראשון בחשיבותו של מדינת ישראל. מפעל ההתנחלויות כה חשוב בעיני מקבלי ההחלטות, עד כי הוא מצדיק הסטת משאבים עודפת מתוך תחומי המדינה, ועל חשבון קבוצות יישובים אחרות.

הדיון על מפעל ההתנחלויות מתמקד לרוב, ובצדק, בהשלכות המדיניות והמוסריות של התיישבות ישראלית בשטח שאינו נמצא תחת ריבונות המדינה, לצד אוכלוסייה חסרת זכויות אזרחיות שנתונה תחת שלטון זר. אולם בסערת הדיון הפוליטי נדחק לעתים לקרן זווית המחיר הכלכלי של ההתנחלויות.

כאשר מנהיגי הימין המתנחלי קוראים להרחיב את מפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ראוי לזכור שנוסף על ההיבטים המדיניים, הביטחוניים והמוסריים, להרחבת מפעל ההתנחלויות יש גם השלכות כלכליות: ההשקעה האדירה בהתנחלויות פוגעת, בסופו של דבר, באפשרותה של המדינה להשקיע בעיירות הפיתוח, ביישובים הערביים ובכל יתר היישובים בישראל.

המאמר התפרסם במקור בעיתון דה-מרקר