פריפריה, כמה מרגיע

צילום: cc by-Yoni Lerner

רחוקה. הומוגנית. רק צריך לעשות אותה דומה למרכז. שלמה סבירסקי מסביר למה השימוש במושג "פריפריה" עושה דה-פוליטיזציה לסוגיות של פיתוח, שוויון וחלוקת משאבים. מישהו אמר ערבים, מזרחים, כפרים לא מוכרים ותעשיות לואו-טק?

אינני אוהב את המושג "פריפריה". אני מעדיף את השמות המפורשים של מה שעומד מאחוריו: ערבים. מזרחים. כפרים לא מוכרים. תעשיות לואו-טק וכיו"ב.

אין לי מושג מי התחיל להשתמש בו ומתי. כשאני כתבתי את עבודותיי הראשונות בשנות ה-80, הוא לא היה קיים. מה שברור הוא שכיום המושג השתרש וקצת קשה לעקור אותו. אני עצמי נאבק בלחץ הסביבתי להשתמש בו, ולמרות שאני רואה מציאות מורכבת הרבה יותר, גם אני נכנע לעתים. לטעמי, המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן, הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים.

באחרונה קיבל המושג פריפריה גושפנקה מדעית, כאשר הלמ"ס קיבלה על עצמה לפתח מדד של פריפריאליות. איך מגדירים פריפריה? באופן לא מפתיע, מצא הלמ"ס שהיישובים הפריפריאליים ביותר הם אילת והמועצה האזורית אילות, מצד אחד, ומטולה והיישובים הדרוזיים ברמת הגולן מצד שני. מה שאומר שאם המדינה רוצה לדון בסוגיות חברתיות או כלכליות הנוגעות לפריפריה, אין לה כל צורך להזעיק סטטיסטיקאים או סוציולוגים או כלכלנים – מספיק שתרכוש מכשיר ג'י-פי-אס.

היופמיזם הזה, מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: "פערים". מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על "המומחים לענייני עדות". בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). ואכן, הרבה מאוד תוכניות ומחקרים והחלטות ממשלה התבססו על המושג של צמצום פערים. זה הוביל לאין סוף נסיונות למדוד את גודל הפערים, כאשר מדי פעם צץ מישהו שהכריז על סגירת הפערים.

המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגרפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. זה מרגיע משום שזה מסיט את תשומת הלב, במקרה של היישובים הערביים, מהיסטוריה של עימות לאומי, הכוללת מלחמה, גירוש, הפקעת אדמות (נזכור כי הבעיה של קרקעות הבדואים אינה בעיה של מרחק מן המרכז אלא בעיה של העימות הלאומי המתמשך, שהיום כמו בעבר בא לידי ביטוי במאבק על הקרקעות).
זה מרגיע כי זה מסיט את תשומת הלב, במקרה של עיירות הפיתוח והמושבים החדשים, מההיסטוריה של חלוקת עבודה עדתית, הכוללת הושבת יהודי צפון אפריקה, שלא לפי רצונם, בעיירות פיתוח ובמושבים ולעסוק בחקלאות ובתעשייה. זה מרגיע כי זה מסיט את תשומת הלב, במקרה של כלל היישובים, מהיסטוריה של פיתוח כלכלי בלתי-שוויוני, כאשר ההון נשלט על ידי בעלים ומנהלים השוכנים במרכז הארץ וכאשר העובדים בנגב ובגליל מקבלים שכר מינימום ומוצאים עצמם תלויים כמעט בכל בהחלטות המתקבלות במשרדים רחוקים.

המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תוכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. הפתרון הידוע ביותר, החוזר במרבית התוכניות של העת האחרונה, הוא פיזור המרכז על פני הפריפריה, בדמות העברה של "אוכלוסייה חזקה", המצויה, מעצם ההגדרה, במרכז, ופיזורה בתוככי הפריפריה, כדי שהפריפריה תהיה דומה יותר למרכז.
תוך כדי כך, המושג פריפריה דוחק הצידה פתרונות אחרים: למשל, הסדר סביר של סוגיית קרקעות הבדואים, או הפניית חלק גדול יותר של ההיי-טק לדרום או לצפון, או מניעת ריכוז ההון במתחם קטן בקצה המערבי של שדרות רוטשילד.

המושג פריפריה מרגיע, כי הוא כופה מראית-עין של מכנה משותף בין כל מי שגר רחוק מהמרכז: אין יהודים ואין ערבים, אין מזרחים ואין אשכנזים. כולם נתונים בסל אחד: להבים ורהט, עומר ושדרות. לכאורה, המושג פריפריה מסייע גם ליצור תדמית מושכת ונעימה של ישראל מגוונת, פלורליסטית, רב-תרבותית, ציורית. כמו בחו"ל, גם בישראל אם מתרחקים לרגע מן המרכז מוצאים עניין וגיוון ואפילו מסתורין. הבעיה היא, כמובן, שלהבים ועומר רחוקות מגבולות מחוז תל אביב, אך דומות מאוד לצפון תל אביב, בעוד ששכונת התקוה היא מרכזית מאוד, לפי הגדרת הלמ"ס, אך רחוקה מצפון תל אביב לא פחות מדימונה ורהט.

המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גיאוגרפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון.

***

ובנימה אופטימית – יכול להיות שבטווח הארוך, המושג פריפריה יתרום להתקרבות של ציבורים שכיום מאוד רחוקים זה מזה ומאוד מנוכרים זה לזה. ישנן כבר היום יוזמות שכאלה: למשל, תוכנית השיתוף הצרכני של יישובים יהודיים וערביים בגליל המערבי. בינתיים, ההרגעה היא במידה רבה כיסוי יפה למציאות נעימה פחות ממה שמשתמע מן המושג פריפריה. יתירה מזאת, צריך לזכור שהפריפריה, למרות מרחקה מן המרכז, אינה ריבונית לקבוע את גורלה בעצמה. השיתוף, הקירבה, האחווה, אם וכאשר יבואו, יהיו תוצר של שינוי תפיסה ושינוי מדיניות במרכז, לא פחות משיהיו תוצר של שיתוף של כל חלקי הפריפריה.

פוסט זה מבוסס על הדברים שנאמרו בכנס "מרכז ופריפריה בעידן של שינויים חברתיים וכלכליים" באוניברסיטת בן גוריון, 03.11.11 ופורסם לראשונה באתר העוקץ