הכיבוש: מי משלם את המחיר

השפעות הכיבוש על הכלכלה והחברה בישראל. דו"ח לציון 50 שנה לכיבוש השטחים הפלסטיניים בשנת 1967

Facebooktwittermail

לקריאת הפרסום בגרסת ניו-מדיה לחצו כאן


ישראלים רבים מתייחסים לכיבוש ולהתנגדות הפלסטינית כאל סיפור ביטחוני או מדיני שהוא חיצוני לסיפור הכלכלי-חברתי. זוהי טעות: "תחזוקת הכיבוש" היא עסק יקר ביותר, הפוגע בצמיחה הכלכלית, ביכולותיה של המדינה להשקיע בפיתוח הפריפריה ובהעלאת רמת החיים של כלל הישראלים.

  • הכיבוש פוגע ביציבות הכלכלית של המשק ויוצר תוואי צמיחה שהוא לעתים קופצני ביותר, הצמיחה נבלמת בעיקר בעתות עימותים אלימים ממושכים כדוגמת שתי האינתיפאדות ומבצע "צוק איתן".
  • הפגיעה הישירה ביותר, היא המחיר הצבאי: התוספות הרבות לתקציב הביטחון בגין כל פעילות מבצעית. בשנים 1988- 2015 עמדו התוספות הללו על כ-55.6 מיליארד ₪. זאת בנוסף לתקציב הביטחון השוטף, שגם הוא מממן בין השאר את הפעילות השוטפת בשטחים. היבט אחר של הגידול בהוצאה הביטחונית הוא הפניית חלק ניכר ממשאבי המשרד לביטחון פנים לתחזוקת הכיבוש.
  • הענף הכלכלי הרגיש ביותר לסכסוך הוא התיירות. לישראל פוטנציאל תיירותי עצום, אולם כל אירוע בטחוני גדול מביא לירידה חדה בכניסות התיירים לישראל.
  • הכיבוש פוגע בדירוג האשראי של ישראל, שהוא נמוך יחסית לכלכלות מפותחות בשל האיום הביטחוני על יציבותה הכלכלית של ישראל. דירוג אשראי נמוך פירושו תשלומי ריבית גבוהים. בעימותים כדוגמת "צוק איתן" נמנעה ממשלת ישראל מלהכריז על מצב חירום מחשש שהדבר ישפיע לרעה על דירוג האשראי של ישראל ובכך נמנעה ממתן פיצוי מלא לאזרחים ועסקים שנפגעו כלכלית בימי הלחימה.
  • האי שוויון בישראל גדל מאוד בשלושת העשורים האחרונים והוא כיום מן הגבוהים בעולם המערבי. מדיניות ניאו-ליברלית אומצה כבר ב-1985, אך צעדים קיצוניים במיוחד ננקטו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שלוותה במשבר כלכלי מן הממושכים בתולדות המדינה. העיקריים שבהם: מדיניות של צנע תקציבי שהביאה לצמצום ההוצאה הציבורית בכלל וההוצאה על שירותים חברתיים בפרט; הפחתות מיסים על יחידים וחברות מהם נהנתה בעיקר השכבה המבוססת בישראל; קיצוצים מרחיקי לכת בקצבאות הביטוח הלאומי שהגדילו את שיעור העניים ופגעו גם במעמד הביניים.
  • סביר להניח כי ללא תחושת החירום שיצרה אותה אינתיפאדה לא היו צעדים קיצוניים כל כך ננקטים כלל, או שהיו ננקטים באופן מרוכך והדרגתי יותר. זו הדוגמא המובהקת ביותר לקשר בין ניאו-ליברליזם בתוך גבולות הקו הירוק ובין שליטה צבאית מתמשכת בעבר השני של הקו.
  • האי יציבות פוגעת לא רק בישראלים מעוטי הכנסה אלא גם בתאגידים הגדולים ובבעלי הכנסות גבוהות. אלא שאלה נהנים מהגנה נדיבה של ממשלות ישראל, העושות ככל יכולתן לסוכך עליהם, באמצעות מיסוי אישי ותאגידי נמוך, באמצעות הוזלה של עלות האשראי ובאמצעות מדיניות עקבית של הוזלת עלות העבודה.
  • הסכסוך המתמשך פוגע במיוחד באזרחיה הערבים של המדינה, שמשתרכים מאחורי האוכלוסייה היהודית בכל היבט של פיתוח כלכלי ורמת חיים. הסכסוך מקשה על פיזור עננת ה"נאמנות" למדינה ועל אימוץ מדיניות קרקעות נדיבה יותר. ללא מדיניות קרקעות נדיבה קשה לקדם פיתוח כלכלי של ממש – למשל, באמצעות הקמת אזורי תעשייה כדוגמת אלה הקיימים בעיירות הפיתוח ובהתנחלויות.

התשובה לשאלה מדוע כה גדול האי שוויון בישראל וכה גדול הפער בין "אומת הסטארט-אפ" לשאר ישראל טמונה ביכולתם של שני המאונים העליונים, הכלכלי והפוליטי, לעצב את סדר היום הציבורי ולמנוע מהלכים שיש בהם כדי לצמצם את אי השוויון ולהכיל את כלל אוכלוסיית ישראל ולפחות את מרביתה בגבולותיה של "אומת הסטארט-אפ".

לעיקרי הדו"ח (מסמך PDF)

Facebooktwittermail