הכיבוש: מי משלם את המחיר
מאת שלמה סבירסקי ונוגה דגן-בוזגלו
יוני 2017
הכיבוש והחיים שלנו
המילה כיבוש מעלה בדמיוננו דברים רבים: ימין נגד שמאל, מתנחלים מול הצבא,
תקציב הביטחון, חרם על מוצרי התנחלויות, חרם על ישראל, אין עם מי לדבר, ועוד.
על רמת החיים שלנו כמעט ולא מדברים. אבל צריך לדבר,
כי הכיבוש משפיע על רמת החיים שלנו. לרעה.
הנה איך
הכיבוש יוצר משברים כלכליים כבדים
המחיר הכלכלי-חברתי הכבד ביותר שמשלמת החברה הישראלית בגין התמשכות הכיבוש הוא
מחיר המשברים הכבדים שהמשק הישראלי חווה בכל עת של התקוממות פלסטינית. האי יציבות
מפריעה בחתירה שלנו להשתוות לכלכלות ולרמת החיים של ארצות המערב.
התמ"ג של ישראל ירד גם באינתיפאדה הראשונה וגם באינתיפאדה השנייה. הוא ירד גם בעקבות המשבר הפיננסי העולמי של 2008. הפגיעה הגדולה ביותר היתה זו של האינתיפאדה השנייה. בנק ישראל קבע זאת בבהירות: "... אנו נתונים... בשפל הארוך ביותר בתולדותינו." והמשיך בנק ישראל: "המיתון הוא פועל יוצא של שני זעזועים שליליים – ההסלמה בעימות המזוין עם הפלסטינים (האינתיפאדה) וההאטה הכלכלית והמשבר בענפי הטכנולוגיה העילית בעולם. שלא כמו בשנת 2001... הרי ב-2002 האינתיפאדה היא שתרמה את חלק הארי להתכווצות הפעילות הכלכלית."
המשק ידע אז שנתיים של צמיחה שלילית (דהיינו, לא זו בלבד שהייצור לא גדל, הוא הצטמק) ולשלוש שנים של צמיחה לנפש שלילית – דהיינו, ירידה של ממש ברמת החיים.
כדי שרמת החיים של כולנו תעלה, אנו זקוקים לשנים ארוכות של גידול בתמ"ג לנפש.
האינתיפאדה והמשבר הכלכלי שהתלווה אליה נראים כיום אירוע רחוק. אבל ללא הסדר מדיני, אירוע שכזה יכול להישנות. נזכיר כי מאז האינתיפאדה נרשמו התנגשויות אלימות רחבות היקף נוספות ובהן "צוק איתן" ו"עמוד ענן", שכל אחת מהן לוותה בפגיעה במשק.
עוד בנושא
הכיבוש גובה מחיר תקציבי צבאי גבוה
בשלושת העשורים של עידן ההתקוממות הפלסטינית, בין 1988 ו-2015, קיבלה מערכת הביטחון
תוספות בגין "הפעילות המוגברת בשטחים" בסך כולל של 55.6 מיליארד ש”ח (במחירי 2016).
סכום זה גדול מתקציב משרד החינוך לשנת 2017 – 52.5 מיליארד ש"ח. ואלה רק התוספות –
לא כולל תקציב הביטחון השוטף למימון אוגדות ייחודיות לשיטור בשטחים והוצאות אחרות.
מאז האינתיפאדה הראשונה, השליטה והשיטור בשטחים הפלסטיניים הפכו להיות המשימה הצבאית השוטפת העיקרית של כוחות הביטחון. את היקפן המלא של הוצאות אלה לא ניתן לדעת, משום שתקציב משרד הביטחון אינו גלוי במלואו לציבור. גם אילו היה גלוי, סביר שלא ניתן היה להפריד בין סעיפים הנוגעים בלעדית לנעשה בחזית הפלסטינית ובין הנעשה בחזיתות אחרות.
ההוצאה הביטחונית כוללת כיום גם את המשרד לביטחון פנים. הכוחות להם אחראי משרד זה הפכו לחלק חשוב של המערך הביטחוני, בעיקר לאחר שארגונים פלסטיניים החלו להילחם בדרך של פיגועים באזרחים בישראל.
בין השנים 1994 ל-2015, תקופה שלכל אורכה התרחשו פיגועים פלסטיניים בתוך שטחה של ישראל, גדל תקציב הביטחון בכ-50% בשעה שתקציב המשרד לביטחון פנים גדל ב-350%.
עוד בנושא
הכיבוש פוגע בענף התיירות הישראלי
ענף התיירות פגיע במיוחד לחוסר יציבות מדינית ופוליטית, על אחת כמה וכמה לעימותים והתנגשויות.
מספר התיירים שנכנסו לישראל בשנת 2015 – 2.8 מיליון – היה נמוך משמעותית ממספר התיירים
שביקרו באותה שנה במדינות אחרות באזור. התוצאה היא פגיעה בפוטנציאל הפיתוח הכלכלי
של ישראל ובהכנסותיה במטבע זר.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך מגדיר את ישראל – ואת הרשות הפלסטינית – כאזור עימות. התוצאה היא שישראל והרשות הפלסטינית, המבורכות בשכיות תיירות לא פחותות בערכן מאלה של רבות משכנותינו, מושכות מספר קטן של תיירים, יחסית לארצות האזור. מספר התיירים שהגיע לישראל בשנת 2015 היה נמוך באופן משמעותי ממספר התיירים שביקרו באותה השנה בתורכיה, ערב הסעודית ומרוקו. הוא היה נמוך אפילו ממספר התיירים שביקרו באותה שנה במצרים, בתוניסיה ובירדן.
עוד בנושא
דוקטרינת ההלם:
הכיבוש איפשר הנהגת מדיניות של צנע תקציבי
משבר האינתיפאדה השנייה איפשר לממשלה לקדם מדיניות ארוכת טווח של צמצום תקציב המדינה.
אחת התוצאות: ההוצאה החברתית של ממשלת ישראל, הכלי הכלכלי העיקרי המשמש
בידי המדינה למימוש יעדים חברתיים, היא כיום אחת הנמוכות בארצות ה-OECD.
מדיניות הצנע התקציבי נועדה לשדר לקהילת העסקים הבינלאומית תדמית של מדינה יציבה ואחראית שניתן לעשות עמה עסקים על אף חוסר היציבות הכלכלית הנובע מן הכיבוש.
מדיניות הצמצום התקציבי החלה עוד ב-1985, במסגרת תכנית החירום לייצוב המשק. אולם המשבר הכלכלי של האינתיפאדה נתן לה דחיפה נוספת. תוצאות הצנע התקציבי: ב-2001 היה תקציב המדינה שווה ל-44% תמ"ג; עד ל-2016 הוא ירד ל-35% תמ"ג.
למדיניות של צנע תקציבי יש צד חיובי: הממשלה לא נכנסת לחובות עמוקים ואף יכולה להקטין חובות ישנים. בין 2004 ל-2016 קטן החוב של ממשלת ישראל מרמה של 95.9% תמ"ג ל-62.2% תמ"ג. ככל שהחוב קטן כך הסכום שקופת האוצר נדרשת לשלם כריבית קטן גם הוא. עקרונית, את החיסכון בריבית ניתן להפנות לבתי ספר, בתי חולים וקצבאות זקנה. (בפועל, סביר יותר להניח כי משרד האוצר הפנה ועדיין מפנה את הכסף לצמצום נוסף של החוב).
אבל למדיניות של צנע תקציבי יש גם צדדים שליליים, בעיקר עבור קבוצות ואזורים הזקוקים להשקעות נרחבות - בתשתיות, בפיתוח כלכלי, בשיפור מערכות השירותים הציבוריים. הימנעות מהשקעות לטובת שמירה על יחס חוב/תוצר נמוך פירושה שנים ארוכות יותר של השקעות נמוכות וויתור על דור ואפילו מספר דורות של אזרחים שייאלצו להסתפק ברמת חיים נמוכה מהממוצע.
עוד בנושא
הכיבוש גרם לניקוב רשת הביטחון הסוציאלי שלנו
הלם האינתיפאדה השנייה גרם למפנה של ממש במדיניות החברתית, שהתבטא בעיקר
בדלדול רשת הביטחון הסוציאלי. המדובר בקיצוצים עמוקים שנעשו בקצבאות הביטוח הלאומי
ובראשן גמלת הבטחת הכנסה, קצבת ילדים ודמי אבטלה.
ההלם של האינתיפאדה השנייה ומדיניות הצמצום התקציבי שאומצה אז עומדים מאחורי אחת התפניות השליליות ביותר בתולדות המדיניות החברתית בישראל. מדובר בקיצוצים המאסיביים שנערכו בשנים 2003-2002 בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. קיצוצים אלה הגדילו את היקף העוני והחלישו את מנגנוני התמיכה במובטלים, בעובדות ועובדים בעלי הכנסה נמוכה ובמשפחות מרובות ילדים. להלן שתיים מן הפגיעות העיקריות שנעשו בקצבאות המוסד לביטוח לאומי בשנים 2003-2002:
הבטחת הכנסה: הגמלה החודשית הממוצעת ירדה מכ-2,700 ש"ח ב-2001 לכ-2,000 ש"ח ב-2004 (ונותרה ברמה זו עד היום). מספר מקבלי הגמלה ירד מכ-142,000 ב-2001 לכ-92,000 ב-2016 ועלותה התקציבית ירדה בכמחצית, מכ-4.6 מיליארד ש"ח בממוצע ב-2001 לכ-2.3 מיליארד ש"ח בממוצע ב-2016 (במחירי 2015).
קצבת ילדים: ב-2003 הועמדה קצבת הילדים על סכום של 144 ש"ח לילד ללא קשר למספר הילדים. במהלך השנים נעשו שינויים בגובה הקצבה, אך מעולם היא לא חזרה לרמתה לפני הקיצוץ.
עוד בנושא
הכיבוש תורם לקיבוע ואף העמקה של האי שוויון
ישראל היא בעלת דרגת אי שוויון מהגבוהות ב-OECD. הכיבוש תורם לכך: הוא מאט את הגידול
בתמ"ג לנפש, הוא יצר שכבה רחבה של עובדים (פלסטיניים ומאוחר יותר "זרים") זולים, הוא תרם
לניקוב רשת הביטחון סוציאלי והוא מייצר סדר יום ציבורי שבראשו הסכסוך ולא האי שוויון.
ישראל מחזיקה בחלליות אזרחיות וצבאיות. היא מספקת מרכזי פיתוח למרבית תאגידי ההיי טק הבינלאומיים. היא ידועה בתור "אומת הסטארט-אפ". בו בזמן היא בעלת רמת אי שוויון מהגבוהות ב-OECD ובעלת שיעור גבוה ביותר של עובדים בשכר נמוך. קרוב למחצית מבני ה-17 אינם זכאים לתעודת בגרות. מרבית שטחי המדינה מוגדרים כפריפריה חברתית וכלכלית.
הכיבוש תורם לאי שוויון בכמה דרכים:
- הוא גורם לאי יציבות כלכלית, הגורמת בתורה לצמיחה איטית בתמ"ג לנפש;
- הוא פתח את שערי ישראל לעובדים פלסטיניים ובעקבותיהם לעובדים "זרים", המחלישים את כוח המיקוח של עובדים ישראליים;
- הוצאות ביטחון גבוהות ומשבר האינתיפאדה השנייה פגעו בקצבאות הביטוח הלאומי והעלו את תחולת העוני;
- הוא מציב את הסכסוך – ולא את האי שוויון – בראש סדר היום הלאומי.
עוד בנושא
מי לא משלם?
בנטל הכיבוש נושאים בעיקר ישראלים בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות. בעלי הכנסות גבוהות,
במקום שמסיהם יועלו כדי לממן הוצאות ביטחון גבוהות, זכו לפטור בדמותה של
הרפורמה במס של ממשלת שרון-נתניהו, שהעשירה בעיקר את העשירון העליון.
האינתיפאדה השנייה הובילה לקיצוצים בתקציבים החברתיים בשם הצורך להגדיל את תקציב הביטחון. אבל אפשר היה אחרת: למשל, להעלות את המסים ובעיקר המסים הישירים על פרטים ועל חברות. למרבה האבסורד, שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, החליט דווקא על הפחתת מסים חסרת תקדים בהיקפה, שהיטיבה בעיקר עם בעלי הכנסות גבוהות ובהם המאון העליון: בעלי שכר של 25,000 ש"ח ומעלה לחודש קיבלו תוספת מצטברת נטו שנעה בין 2,000 ש"ח עד 5,000 ש"ח לחודש. הממשלה, שבידה האחת נתנה את המתנה הזאת לעשירים, קיצצה בידה השנייה קצבאות לא/נשים המתקשים להתפרנס, כולל לאלה שהכנסתם החודשית אינה גבוהה מן התוספת החודשית שעשירי ישראל קיבלו הודות להורדת המס.
להפחתת המסים יש כמובן צידוק שגור בפי כלכלנים: הפחתת מסים תורמת לצמיחה, בהנחה שגידול בהכנסה הפנויה מעודד גידול בצריכה הפרטית וגידול בהשקעות במשק, גידול המייצר בתורו מקומות עבודה חדשים. הסבר שכזה מתיישב עם התפיסה הניאו-ליברליות המצדדת במיסוי נמוך ככל האפשר. אבל אפשר להבינה גם על רקע תחושת אי הביטחון וחוסר היציבות שליוותה את האינתיפאדה השנייה: הפחתת המסים נועדה, בין השאר, למנוע את נטישתה לחו"ל של התרנגולת הישראלית המטילה ביצי זהב – תעשיית ההיי טק. יו"ר הוועדה שהמליצה על הפחתת המסים, רו"ח יאיר רבינוביץ', ציין את אחד מיעדיה העיקריים של הורדת המס הוא "לשמור את ההון האנושי בתחומה".
המשמעות המעשית של הורדת המיסים הייתה שחרורה של השכבה המבוססת בישראל מן הצורך לשאת בנטל של מימון תוצאות הכיבוש.
עוד בנושא
שווים ושווים יותר
הכיבוש והרצון להחזיק בשליטה על השטחים הוביל לפרויקט מדינתי גדול ביותר, הלא הוא פרויקט
ההתנחלויות. ההתנחלויות זכו ועדיין זוכות בהעדפה בולטת בתחומים שונים ובראשם ההשתתפות
הממשלתית בתקציבים מוניציפליים. תיעדוף זה מאפשר להתנחלויות, למשל, להפנות לצרכי פיתוח
משאבים גדולים יותר מאלה של קבוצות יישובים אחרות ובראשן עיירות הפיתוח והיישובים הערביים.
הכיבוש הביא עמו סדרי עדיפויות ממשלתיים חדשים, שהבולט שבהם הוא העדפת פרויקט ההתנחלויות. פרויקט זה החל שנים מועטות בלבד לאחר שתם, אך כלל לא הושלם, פרויקט ממלכתי גדול הרבה יותר: קליטתם ויישובם של יותר ממיליון היהודים שהגיעו לארץ בעשור הראשון. בין 1948 לתחילת שנות ה-1960 הוקמו קרוב ל-300 מושבי עולים וקרוב לשלושים עיירות פיתוח.
ב-1967 היו רוב יישובי העולים הללו רחוקים מיציבות והתבססות. מאוחר יותר, בשעה שההתנחלויות היו בתנופת התרחבות, מאזן ההגירה של העיירות הפך לשלילי. הקיפאון הכלכלי וההגירה השלילית נמשכו עד לעלייה הגדולה ממדינות חבר המדינות ומאתיופיה. רק אז החלה אוכלוסיית עיירות הפיתוח לגדול שוב. אלא שבינתיים השתרש לו מעמדן כ"פריפריה".
היישובים הערביים סבלו עוד יותר מתת-פיתוח. דוגמא אחת לכך היא מדיניות הקמת אזורי תעשייה. ביישובים ערביים רבים אין עתודות קרקע להקמת אזורי תעשיה ומסחר וההכנסות העצמיות הנמוכות אינן מאפשרות השקעה עצמית בפיתוח תשתיות מניבות. זאת בשעה שלכל עיירת פיתוח יש אזור תעשייה ובשעה שגם בהתנחלויות ישנם מספר אזורי תעשייה גדולים. רק בשנות ה-1990 החילה הממשלה את החוק לעידוד השקעות הון על יישובים ערביים. ב-2014, ההכנסה של רשות ערבית מארנונה על אזורי תעשייה היתה נמוכה פי 8 מזו של רשויות יהודיות והשטח הממוצע המיועד לתעשייה היה 1.01 מ"ר לנפש, בהשוואה ל-6.18 ביישובים יהודיים.
עוד בנושא
הכיבוש הוליד מאון עליון משל עצמו
כמו בארצות אחרות, גם בישראל יש מאון עליון, המורכב מבעלי הון גדולים.
אבל לנו יש גם מאון עליון נוסף, שהוא מדיני. אלה המתנחלים הקרויים "אידיאולוגיים", הפועלים
לא רק למניעת פינוי עתידי אלא גם למניעת הסדר מדיני הכולל הקמת מדינה פלסטינית.
המאון העליון הכלכלי הוא במידה רבה תוצר של תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, ש"ייבאה" לארץ את הניאו-ליברליזם. התכנית צמצמה את מעורבות הממשלה במשק, הגדירה את הצמיחה כמטרה הכלכלית העיקרית והעבירה את האחריות לצמיחה למגזר העסקי. התוצאה: הפרטה של תאגידים ציבוריים, החלשת האיגודים המקצועיים, הוזלת עלות העבודה וצמיחת שכבה עשירה שבראשה "המאון העליון" המוכר לכולנו, המאון העליון הכלכלי.
המאון העליון השני הוא תוצר העובדה שבלב הסכסוך מצויות כיום ההתנחלויות ובראשן אלה המכונות "אידיאולוגיות". אלה הפכו לכוח פוליטי רב עוצמה המתנגד לכל הסדר מדיני שיוביל להקמת מדינה פלסטינית. מבחינה מספרית מדובר בכ-80-70 אלף מתנחלים – קרוב ל-1% מאוכלוסיית ישראל. זהו המאון העליון המדיני.
כוחו של מאון זה בולט היטב בכנסת. בעבר, בתקופה שבין ממשלת בגין ועד לאינתיפאדה השנייה, הייצוג של עיירות הפיתוח – המסמלות סדר יום של שוויון וצדק חברתי – היה גבוה מזה של המתנחלים, המסמלים את המבוי הסתום בתחום המדיני. מאז האינתיפאדה השנייה, ייצוגם של המתנחלים גבר על זה של תושבי עיירות הפיתוח.
עוד בנושא
ארץ ולה שני מאונים עליונים
מי שחפץ להבין מדוע מדד הג'יני של ישראל הוא 0.360, מן הגבוהים במערב, צריך להביא
בחשבון את פעילותם והשפעתם הבו-זמנית של שני המאונים העליונים, זה הכלכלי וזה המדיני.
במלים אחרות, צריך להביא בחשבון בעת ובעונה אחת את המדיניות הכלכלית הניאו-ליבראלית, המגבירה אי שוויון בהכנסות ובנכסים, ואת המדיניות של ישראל בסוגיה הפלסטינית, המערערת את היציבות הכלכלית ובכך פוגעת באפשרות לצמצם את האי שוויון באמצעות פיתוח נרחב של מה שהתרגלנו לקרוא בשם "פריפריה". התשובה לשאלה מדוע כה גדול הפער בין "אומת הסטארט-אפ" לשאר ישראל טמונה ביכולתם של שני מאונים אלה לעצב את סדר היום הציבורי ולמנוע מהלכים שיש בהם כדי לצמצם את אי השוויון ולהכיל את כלל האוכלוסייה בגבולותיה של "אומת הסטארט-אפ".
שני המאונים אינם זהים, כמובן: למשל, האחד מחזיק בנכסים רבים בישראל ומחוצה לה ומסוגל לעשות re-location בעת צרה; השני מחזיק בגבעות עם קושאן אלוהי שעליהן יילחם בעת צרה. האחד התנתק מזה זמן מן ה-99% הנמקים תחת עול המשכנתא ויוקר המחיה והוא מרגיש בנוח במרחבים פיננסיים גלובליים; השני התנתק מזה זמן מן ה-99% הרוצים בחיים נורמאליים ללא סכסוך וללא מילואים והוא רואה עצמו כחיל חלוץ בעימות לאומי-דתי אינסופי. האחד תומך בהסדר מדיני מתוך תקווה ליציבות כלכלית ולהאצת הצמיחה, אך מרגיש בנוח למדי גם במצב הקיים; השני מתנגד להסדר מדיני ויודע לנצל כל עימות אלים כדי לדלות לגיטימציה למפעלו. האחד מהווה גורם פעיל בהחלשת המערכות הציבוריות שנבנו בישראל על פני המאה הקודמת כשהוא חותר, תחת הסיסמא של "המגזר העסקי טוב בכל מהמגזר הציבורי", לצמצום תקציב המדינה, להפרטת שירותים ממשלתיים, לחינוך ייחודי ולשירותי רפואה פרטיים; השני מצליח להימנע מפגעיה של מדיניות ניאו-ליברלית זו ונהנה מתקציבי מדינה מוגדלים לביטחון, לכבישים עוקפים ולסבסוד החינוך. האחד מוצא בהתקוממויות הפלסטיניות אישור לטענתו כי אין עם מי לדבר; השני נהנה מכך שהממשלה בוחרת להתמודד עם המשברים שיוצרות ההתקוממויות הפלסטיניות בכלים הלקוחים מספר המתכונים של הניאו-ליברליזם.
המדינה, מצדה, חפצה ביקרם של השניים. את האחד היא מטפחת באמצעות אשראי זול, כוח עבודה זול, מיסוי נמוך ורגולציה רופפת; את השני היא מטפחת באמצעות הגנה מקיפה ויום-יומית של הצבא החזק במזרח התיכון; את האחד היא מהללת כנושא דגל הצמיחה, את השני היא מחבקת אל חיקה כהתגלמות הנוכחית של החלוציות הציונית.
עוד בנושא
ביום שאחרי
איוולת היא לחשוב שניתן לשלוט בכוח על מיליוני פלסטינים מבלי שהדבר ישפיע על הנעשה בתוך ישראל. הדיון הציבורי בסכסוך מתמקד בסוגיות של מוסר ודמוקרטיה. מסמך זה מבקש להעלות לסדר היום את העובדה שהסכסוך המתמשך פוגע ברמת החיים של כולנו ותורם להעמקת האי שוויון בינינו.
ביום שאחרי, רבים ישאלו: איך עשינו את זה לעצמנו.
לקריאת הדו"ח המלא
תודה ל-SISO, הקרן החדשה לישראל ופרויקט "50 סוף" על התמיכה ביצירת האתר
This project is co-funded by
The European Union
The contents of this publication are the sole responsibility of The Adva Center and do not necessarily reflect the views of the European Union
מרכז אדוה
ת.ד. 36529, תל אביב 6136401 • טלפון: 03-5608871 • פקס: 03-5602205