כיום המדינה, באמצעות גורמים שונים, נוטלת אחריות על פיתוח ותקצוב שירותים למניעת אלימות במשפחה, כמו גם שירותי הגנה ושיקום. יחד עם זאת, כפי שנראה במסמך זה, קיים מחסור בשירותים והתקציבים הקיימים אינם מספיקים על מנת להתמודד עם התופעה ועם השלכותיה הרחבות. יתר על כן, על אף התכנסותן מעת לעת של ועדות בנושא ולמרות הדיון הציבורי הער, עדיין לא מיושמת בישראל מדיניות מקיפה וכוללת ואין תכנית לאומית למאבק באלימות נגד נשים במשפחה.

מראיונות שקיימנו עבור מסמך זה וכן מסקירת דוחות הוועדות השונות שפעלו בנושא, מסמכים רשמיים ומחקרים קודמים סיכמנו את עיקר הבעיות והצרכים שאינם מקבלים מענה, וזאת בשל היעדר תיאום ושיתוף פעולה בין כלל הגורמים העוסקים בנושא וכן תקצוב ומענים חסרים.

מסקנות עבודה זו מצטרפות למסקנות שעלו בעבר בדוחות שונים של ועדות ממשלתיות כמו גם של גופים וולונטריים. המסקנה העיקרית היא כי דרושה גישה מערכתית הן באשר לשירותים השונים לחינוך, מניעה, הגנה ושיקום בתחום האלימות נגד נשים במשפחה והן באשר לתקצוב מכלול השירותים והמענים הקיימים. אלו ממומנים ציבורית באופן שלא ניתן לתעד ולערוך אחריו מעקב. התקציבים מבוזרים באגפים שונים במשרדים ממשלתיים שונים ואין גוף אחד שיכול לספק מענה אודות שינויים בתקציבים ופערים בביצוע.

עוד, נצטרף להמלצות ועדות שהוקמו לטיפול באלימות במשפחה בדבר גיבוש מדיניות רחבה בנושא, תוך קביעת מנגנונים לתיאום ושיתוף פעולה בין כלל הגורמים העוסקים בו. זאת על מנת לשפר את המענים הקיימים ואת הנגישות אליהם ולפתח מענים נוספים במידת הצורך. ניכר כי בישראל אומצה גישה לפיה באחריותה של הממשלה לטפל בתופעת האלימות במשפחה אך זו לא תמיד מתבטאת בהקצאת משאבים הולמת. בחינת הנושא מעלה מימון חסר לשירותים רבים בקהילה ובמוסדות. תקצוב החסר דוחק בעמותות להשקיע בגיוס משאבים פרטיים על מנת לתת מענים טובים יותר. בנוסף הוא מביא לחוסר בשירותים חיוניים ולאספקת מענים חלקיים. לפיכך מומלץ לשפר
את ההקצאות התקציביות, תוך שיתוף העמותות הפועלות בתחום ומכירות היטב את הצרכים של הנשים. הקצאה תקציבית טובה יותר תרחיב את פריסת השירותים, תגדיל את מידת הנגישות אליהם ותאפשר מענים ההולמים בצורה טובה יותר צרכים של נשים נפגעות אלימות (מקבוצות שונות) וילדיהן.

בהקשר זה מומלץ לאמץ בפועל את גישת התקצוב המגדרי החותרת להתאמה טובה יותר של הקצאת משאבים ותקציבים ציבוריים לצרכים של נשים וגברים. החלטת הממשלה שהתקבלה בנושא בשנת 2014 מהווה נקודת פתיחה טובה ליישום גישה זו.