לא מאון עליון אחד, אלא שניים

האליטה הכלכלית והאליטה הפוליטית שולטות בסדר היום ומונעות מהלכים לצמצום אי-השוויון

בדומה למציאות בארצות הברית, בשנים האחרונות הולכת ונחשפת העובדה שגם לישראל יש מאון עליון כלכלי. מדובר בשכבה של כ-85 אלף נפש (1% מהאוכלוסייה) שעושרה גדל בדור האחרון הרבה יותר מזה של שאר הישראלים. בדומה לנעשה מעבר לים, גם כאן כוחו של המאון העליון הכלכלי מהווה את אחד ההסברים להמשך דבקותה של הממשלה במדיניות המשמרת את אי-השוויון בישראל.

אלא שבישראל יש גם אליטה נוספת, אותה אפשר לכנות בתור "המאון העליון הפוליטי".

קבוצה זו מורכבת ממתנחלים "אידיאולוגיים", ומונה גם היא כמה עשרות אלפי אנשים. הנתונים המקובלים מדברים על כ-60 אלף עד 80 אלף נפשות – מספר דומה למדי לזה של המאון העליון הכלכלי.

אך למרות מספרם המצומצם יחסית, הנהגתם הפוליטית של מתנחלים אלה משמשת כקבוצה רבת עוצמה בפוליטיקה הישראלית, קבוצה שביכולתה להטיל וטו פוליטי כנגד מהלכי מדיניות רבים, לרבות מהלכים מדיניים לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

למותר לציין כי שני המאונים העליונים רחוקים ביותר זה מזה, הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי. בתקופת ממשלת רבין השנייה היה המאון העליון הכלכלי ברובו תומך נלהב של הסכמי אוסלו, בשעה שהמאון העליון הפוליטי נאבק בכל כוחו נגד ההסכם.

וישנם הבדלים נוספים: למשל, האחד תומך בהסדר מדיני מתוך תקווה ליציבות כלכלית ולהאצת הצמיחה, אך מרגיש בנוח למדי גם במצב הקיים; השני מתנגד להסדר מדיני ויודע לנצל כל עימות אלים כדי לדלות לגיטימציה למפעלו. האחד מהווה גורם פעיל בהחלשת המערכות הציבוריות, לצמצום תקציב המדינה, להפרטת שירותים ממשלתיים, לחינוך ייחודי ולשירותי רפואה פרטיים; השני מצליח להימנע מפגעיה של מדיניות ניאו-ליברלית זו ונהנה מתקציבי מדינה מוגדלים לביטחון, לכבישים עוקפים, לסבסוד החינוך ולמימון תקציבים מוניציפאליים.

וגם זה: חלק מחברי המאון העליון הכלכלי מפיקים רווחים לא רעים ממפעלות המאון העליון הפוליטי – תאגידי בניין, תאגידים ביטחוניים, חברות אבטחה.

אך למרות השוני והריחוק ביניהם, שני המאונים העליונים מהווים חלק ממכלול לאומי אחד. מי שרוצה להבין כיצד זה שישראל מהווה מצד אחד מדינה מפותחת עם כלכלה חזקה ותוצר לנפש המציב אותה במקום גבוה, יחסית, בקרב מדינות ה-OECD, ולצד זאת שיעורי עוני ואי-שוויון מהגבוהים במערב, חייב להביא בחשבון את המכלול כולו.

הטקסט מתוך: הכיבוש, מי משלם את המחיר? מאת ד"ר שלמה סבירסקי ועו"ד נוגה דגן-בוזגלו.