הקולות שעלו מהמחאה החברתית של קיץ 2011 שיקפו באופן ברור, כי אף שהכלכלה הישראלית מוצגת כחזקה ויציבה, בפועל הציבור נתון במאבק מתמיד לגמור את החודש וסובל מרמת שירותים חברתיים ירודים. אחד ההסברים למציאות זו נעוצה במתרחש ברשויות המקומיות, האחראיות במידה רבה לרמת השירותים החברתיים מהם נהנים תושבי המדינה. אלא שכאשר בוחנים את הנעשה בתקציבי אותן רשויות, מתברר שישנם פערים גדולים ברמת השירותים הניתנים בסוגי היישובים השונים. פערים אלו, הם לפיכך מוקד משמעותי בעיצוב האי־שוויון החברתי.

כיצד נוצרים הפערים? בין השאר בעקבות הבדלים בתקצוב הממשלתי של הרשויות. דו"ח מרכז אדוה שפורסם באחרונה, בודק מה נעשה עם כספי תקציב המדינה המיועדים לרשויות אלה. בחינת נתוני הביצוע של התקציבים שלהן במשך שני עשורים, מאפשרים לנו לבחון באופן השוואתי את היקף התקצוב הממשלתי במימון שירותים חברתיים (בעיקר חינוך ורווחה), ואת התמיכה הממשלתית, קרי מענקי האיזון. במלים אחרות: כמה כסף ממשלתי מקבלת כל רשות מקומית פר תושב לשנה.

הממצאים העלו, ולא בפעם הראשונה, כי תושבי ההתנחלויות האידיאולוגיות, אלו שאינן חרדיות ומצויות בשטחי יהודה ושומרון, מדורגים בראש הרשימה בכל מדד שנבחן: ההשתתפות הממשלתית בהן היתה הגבוהה ביותר — יותר מהיישובים הערביים, מעיירות הפיתוח ואף יותר מאשר ההתנחלויות החרדיות. בדיקה של מענקי האיזון העלתה תמונה דומה: גם כאן התנחלויות אלה קיבלו את התקציב הגבוה ביותר. ההשתתפות הממשלתית הגבוהה מאפשרת להתנחלויות האידיאולוגיות להוציא סכום כסף גבוה על מימון שירותים חברתיים איכותיים לתושביהן, יותר מהיישובים המבוססים בישראל שאינם מקבלים מענקי איזון — ערי "פורום ה–15" — ופי שניים מזה שנרשם בהתנחלויות החרדיות.

מנין נובע הפער? לפני הכל, זהו שיקוף העדפה ממשלתית ברורה והשפעת לובי חזק של חברי כנסת, המייצרים העדפה תקציבית ליישובים אלו. לכך מתלווים צרכים ביטחוניים וצרכים נוספים הנובעים בעיקר מתנאי השטח בהם מצויים היישובים. הנתונים מוכיחים כי חלוקת התקציב הממשלתי נוטה לטובת היישובים היהודיים שמעבר לקו הירוק, ומאפשרת לממשלות ישראל לקיים שם מדינת רווחה — בעוד שרוב תושבי ישראל הנותרים, מסתפקים במערכת רווחה מצומצמת. האם תושבי ישראל אכן נהנים מפירות הצמיחה של המשק הישראלי וממדיניות תקציבית נדיבה? תלוי מאיזה צד של הקו הירוק הם בחרו להתגורר.

פורסם במקור בעיתון דה-מרקר