במסיבת עיתונאים שסיכמה את פעילות מטה הדיור ל–2017 הכריז שר האוצר, משה כחלון: "הצלחנו להדיר את המשקיעים מהשוק, אך לא מספיק". הוא הוסיף כי "נעשה עוד צעדים כדי להכביד על המשקיעים — הם גורם משמעותי לעליית מחירים".

כחלון צודק. כניסתם של המשקיעים לפעילות משמעותית בשוק הנדל"ן, מ–2008, מהווה מרכיב חשוב במפת הגורמים שדחפו לעליית מחירי הדיור בעשור האחרון. למרות הצעדים שננקטו, המשיכו המשקיעים לרכוש כרבע עד שליש מהדירות. גם לאחר הירידה ברכישותיהם, המשקיעים ממשיכים לקנות דירה אחת מכל חמש דירות.

במחקר שערכנו במרכז אדוה, שהתבסס על נתוני הלמ"ס, מצאנו כי 71% מההכנסה משכר דירה שמשלמים השוכרים הגיעו לשלושת העשירונים הגבוהים. העשירון העליון לבדו גרף ב–2015 כ–6.3 מיליארד שקל, שהיו כ–45% מכלל ההכנסות משכר דירה. המשמעות היא כי שוק השכירות הפרטית הוא ביסודו הסדר של העברת הון משכבות מעוטות הכנסה אל השכבות המבוססות, ומהווה גורם חשוב בעיצוב מפת האי־שוויון בחברה הישראלית.

אלא שהוצאת המשקיעים משוק הדיור היא רק חלק אחד של המשוואה. המשקיעים אמנם מחזיקים בדירות להשקעה משיקולי רווח, אך הם אלה שמציעים את דירותיהם עבור אותן משפחות המתגוררות בהן בשכירות. ב–2016 התגוררו 27.2% מכלל משקי הבית בשכירות, והנתון נמצא בעלייה בשנים האחרונות. עובדה זו מעידה על כך שיש חלק משמעותי בציבור שאינו מסוגל או אינו מעוניין לרכוש דירה.

למעשה, עבור כ–60% ממשקי הבית בישראל, רכישת דירה באזורי הביקוש מבלי שיעמוד לרשותם הון עצמי משמעותי, גוררת עמה פגיעה ברמת החיים עקב ההוצאה הגבוהה על המשכנתא. אלה שאינם מסוגלים לרכוש דירה, נאלצים כיום לשכור דירה בשוק פרוץ כמעט לחלוטין, שהוסדר באופן מינימלי בלבד במסגרת החוק לשכירות הוגנת. האלמנטים המרכזיים החשובים ביותר להשגת יציבות בדיור — מחיר הדירה ומשך השכירות — לא הוסדרו.

משמעות חלקה השני של המשוואה היא כי עידודם של המשקיעים לצאת מפעילות משוק הנדל"ן, ללא צעדים שיציעו היצע חלופי — סופו לפגוע באותן משפחות הנאלצות או מעוניינות כיום להמשיך ולהתגורר בשכירות.

הפתרון לכך צריך לבוא על ידי כניסתה של המדינה במקומם של המשקיעים, באמצעות יצירת אופציה ציבורית. אופציה זו יכולה להיות באמצעות יוזמה ממשלתית לבניית דירות המיועדות לשכירות לטווח ארוך במחירים בהישג יד. האופציה של שכירות ציבורית תשמש הן כפתרון דיור למי שאין ביכולתם או ברצונם לרכוש דירה ותשמש גם כגורם ממתן בשוק השכירות הפרטי, שימשיך להתקיים לצדה של האופציה הציבורית.

הפתרון הזה ישים ומבוסס על התנסותן של מדינות באירופה, שם היקפי הדיור בשכירות בבעלות ציבורית הם 17%–32% מסך הדירות במדינה. המודל המוצע על ידינו הוא הרחבה משמעותית ושיפור מהותי של הדיור הציבורי, שכיום איכותו הנמוכה והיקפו הזעיר, אינו מהווה חלופה למרבית השוכרים.

פורסם במקור בדה-מרקר