קשה מאוד לערוך ניתוח ביקורתי של הצעת התקציב שהניחה הממשלה על שולחן הכנסת. העימותים שעורר הנסיון של הממשלה לחולל שינוי משטרי חשפו שאלות בסיסיות הרבה יותר מאשר אלה הרגילות העולות מדי שנה בהקשר של תהליך אישור תקציב המדינה.

בעוד שהתקשורת מתעקשת להמשיך ולהתייחס לעימות המתרחש לנגד עינינו במונחים של "תומכי הרפורמה" ו"מתנגדי הרפורמה", הדברים החלו להתגלגל בכיוון של סוגיות-יסוד מבניות המלוות אותנו לפחות מאז ימי הקמת המדינה וחלקן מאז מלחמת ששת הימים. הנסיון לחולל שינוי משטרי, שבתחילה נתפס כסוגיה משפטית-חוקתית גרידא, העלה אל פני השטח עימות בין שני גושים פוליטיים-חברתיים ופוליטיים-כלכליים: "ימין" מול "שמאל". "בייס" מול "אליטות". "פריפריה" מול "מדינת תל אביב". "אומת ההיי-טק" מול "העם". אשכנזים מול מזרחים. הערבים אזרחי ישראל כרגיל לא במשחק, אך הכיבוש כן.

העמדתם של כל אלה אל מול המראה של תקציב המדינה מעלה ניגודים מעניינים. המחנה המכונה "ימין", מחנה פוליטי-כלכלי שבמדינות מתוקנות מזוהה עם האינטרסים של בעלי ההון ושל חסידי השוק החופשי, משוייך על ידי פוליטיקאים ופרשנים ישראליים דווקא אל "העם" ("העם בחר בנו ברוב גדול"), אל "הבייס" ואל "הפריפריה", ומזה זמן גם אל המתנחלים החרדים. זאת בהנחה ש"העם" ו"הפריפריה" שותפים לסדר יום אימפריאלי-קולוניאלי של המתנחלים ושל המתנגדים להסדר מדיני.
בא תקציב המדינה ומסבך את הדברים עוד יותר. "הימין", שבארצות "נורמליות" מייצג את העשירים ועקב כך אמור לתמוך במדיניות ניאו-ליברלית של צנע תקציבי ומדינת רווחה מצומקת, דווקא לוחץ להרחבה תקציבית, להעלאת קצבאות, לסיבסוד של מוצרי יסוד וכיו"ב. ימין "קיינסיאני"? לא בדיוק: מדובר בקיינסיאניות ממוגזרת מאוד, שבדרך כלל אינה כוללת את האזרחים הערבים בישראל.

גורם מבלבל נוסף: התקציב הניאו-ליברלי ביותר, זה שפגע יותר מכל ב"עם", ב"בייס" וב"פריפריה" והקפיץ את תחולת העוני בישראל, הונהג לפני שני עשורים דווקא על ידי ממשלת ימין בראשות הליכוד ומנהיגו, בנימין נתניהו, הטוענים כיום כי הם פועלים בשם "העם" ו"הבייס".

אלא שמדיניות השוק החופשי פגעה לא רק ב"בייס" של הימין אלא גם בזה של השמאל. הקיצוצים התקציביים הגדולים הוליכו להפרטה שיטתית של שירותים מדינתיים, שהיו במשך עשרות שנים המשענת העיקרית של המעמד הבינוני הוותיק, שבעבר היה ברובו אשכנזי אך במהלך השנים קלט גם מזרחים.ות וערבים.ות. ההפרטה שמטה את הקרקע היציבה מתחת לרגליהם של מאות אלפי מורים.ות, עובדות סוציאליות, אחיות, רופאים.ות. כתוצאה מהך סובלים מרבית השירותים הציבוריים מתת-איוש ושירותים רבים שבעבר היו חינמיים ניתנים כיום במסגרות פרטיות שמחירן גבוה. רק המיליונרים והמיליארדרים – המאיון העליון – לא מרגישים את זה.

אם כן, "העם" איננו אחד אלא שניים: האחד הוא זה המכונה "השמאל הפריבילגי" וכולל את אותם ישראלים שחוששים מפני אובדן היציבות החברתית-כלכלית שחוו בעידן הממושך של המדינה המפתחת. השני הוא זה המכונה "הימין שבפריפריה" והכולל את מי שחווים יציבות חברתית-כלכלית בעיקר כאופק אשר ככל שמתקרבים אליו כך הוא הולך ומתרחק.

המעניין הוא שבכל הנוגע לתקציב המדינה, שני החצאים, "שמאל" ו"ימין", הם בעלי אינטרס משותף. למרות שהם יושבים משני צדיו של השולחן – לשם ההמחשה, פקיד.ה מול אזרח.ית – שניהם נהנים מעצם קיומו של השולחן. כאשר השולחן נפגע, שניהם נפגעים. לעומת זאת, שניהם כאחד יכולים ליהנות ממדיניות תקציבית נדיבה שתממן שירותים ציבוריים איכותיים לכל וזאת על ידי כוח אדם המתפרנס בכבוד.

במלים אחרות, בעוד שהעימות המתרגש בימים אלה מבליט את הפערים בין "בייס" ל"אליטות", נקודת המבט התקציבית דווקא חושפת את העובדה שבכל הנוגע למנגנוני המדינה, יש בין השניים מידה גדולה של אינטרסים משותפים.