מאמר

חטא הממוצעים: הבעיה בהעלאת גיל הפרישה לנשים

העלאת גיל הפרישה לנשים כצעד ראשון, ללא נקיטה במדיניות משלימה של סיוע לעובדות בגיל מבוגר, תפגע מאוד בנשים עובדות, בעיקר אלו המועסקות במקצועות המאופיינים בשכר נמוך, עבודות שוחקות והעסקה פוגענית

תקציר מחקר שפרסם לאחרונה בנק ישראל מציג נתונים אודות עליה בשיעורי תעסוקת נשים וגברים מבוגרים, לטענת הבנק, העלייה נובעת מהעלאת גיל הפרישה בשנת 2004. בפועל התמונה שונה ומורכבת יותר.

שקר הממוצעים ומצבן האמתי של נשים מבוגרות בשוק העבודה

נתוני בנק ישראל וכן נתונים שפרסם המוסד לביטוח לאומי לפיהם גיל הפרישה הממוצע של נשים עומד בפועל על 66.6 שנים, וכן מרבית הנתונים שהוצגו בועדת גיל פרישת נשים, אינם משקפים כראוי את מצבן של נשים מבוגרות בשוק העבודה. זאת משום שכל הנתונים מציגים ממוצע, ואינם משקפים את הפערים העצומים בהיקף התעסוקה ואיכותה של נשים מבוגרות במשלחי יד שונים ומקבוצות חברתיות שונות.

ראשית, נשים מרוכזות במגזר הציבורי, ובמיוחד בשירותים החברתיים. לאור מכסות מצומצמות של פרישה מוקדמת, כל העלאה של גיל הזכאות תעלה משמעותית את שיעורי התעסוקה של נשים בגילאים אלה. גם אם מדובר בעובדות שחוקות ש"מתות" לפרוש- אין להן ברירה. זאת מבלי לשאול האם העסקת מורות, עובדות סוציאליות, אחיות או פקידות שחוקות באמת תורמת לפריון ולאיכות השירות שנותן המגזר הציבורי.

שנית, קצבאות מחליפות השכר בישראל נמוכות מאד בקנה מידה לאומי- דמי האבטלה, קצבת הזקנה, קצבת הנכות והבטחת הכנסה. בממוצע מדובר באלפיים ₪ לחודש, סכום שלא ניתן באמת להתקיים ממנו. קצבת הזקנה יכולה לשמש כהשלמת הכנסה לעבודה חלקית או לפנסיה נמוכה במקרה הטוב ותנאי הזכאות לדמי אבטלה אינם מאפשרים חיפוש ממושך של עבודה מתאימה. הקצבאות הנמוכות מחד ויוקר המחיה מאידך, הם שמשאירים עובדים ועובדות מבוגרים רבים בשוק העבודה. כלומר מדובר בתעסוקה מכורח, ולא מרצון.

שיעורי תעסוקת נשים מבוגרות בישראל גבוהים מאד בהשוואה בינלאומית, גם במדינות שבהן גיל הפרישה (במובן זכאות לקצבאות), גבוה יותר מאשר בישראל. איך זה ייתכן? במדינות אירופה למשל, ישנם הסדרים רבים של פרישה מוקדמת הקבועים בהסכמים קיבוציים או מבוססים על שנות תשלום דמי ביטוח, או על משלח יד. במדינות אלה, בהן יש לעובדים מבוגרים יותר בחירה, רבים מהם בוחרים לפרוש לפי גיל הזכאות הרשמי.

שלישית, באופן תמוה, אף אחד מהגופים האמונים על כך – הלמ"ס, בנק ישראל או המוסד לביטוח לאומי, אינו מסוגל להציג נתונים אודות תעסוקת מבוגרים במגזר הפרטי. כל מי שעוסק בשוק העבודה בישראל מכיר מקרוב את הקושי של עובדים מבוגרים במגזר הפרטי. נתוני ממוצע כלליים אינם משקפים זאת ויוצרים אשליה כאילו לא בעיה למצוא תעסוקה בכל גיל. פרט חשוב נוסף- איכות התעסוקה – אינו באה לידי ביטוי כלל בנתונים שהוצגו.

לא זו בלבד, הממוצע מסתיר פערים גדולים בין קבוצות של נשים. מחקר שערכנו במרכז אדוה אודות תעסוקת נשים מבוגרות, המתבסס על מפקד האוכלוסין של 2008 , מאפשר לפלח את תעסוקת הנשים המבוגרות:

נשים בעלות השכלה נמוכה (עד 12 שנות לימוד)נפלטות משוק העבודה כבר במחצית השניה שנות ה-50 שלהן, למעשה מעל מחציתן אינן מועסקות. בקבוצת הגיל 60 -64 , רק כ-27% מהנשים בעלות השכלה נמוכה, היו מועסקות. נתונים של הלמ"ס מ-2013 מראים גם הם כי בגיל 62 פחות ממחצית הנשים בעלות השכלה נמוכה – מועסקות.

החל מגיל 60, מעל מחצית הנשים היו מועסקות במשרה חלקית. באשר לשכר, המאפיין הבולט של תעסוקת נשים מעל גיל 60 הוא הקיטוב בין הרב- נשים המועסקות בשכר נמוך, לבין מיעוט של נשים המועסקות שכר גבוה במקצועות ניהוליים ופרופסיונליים. נשים ערביות ויוצאות אתיופיה מעל גיל 60 כמעט ואינן מועסקות כלל.

אציין כי גם מחקר של בנק ישראל שבדק את השפעת העלאת גיל הפרישה בשנת 2004 העלה, כי הנפגעות העיקריות הן נשים בעלות שכר נמוך. הכנסתן של נשים שכירות בעלות הכנסה נמוכה ירדה בין השנים 2003/4 לשנים 2007/8 כתוצאה מדחיית הזכאות לקצבת זקנה. הכנסתם של גברים שכירים בעלי הכנסה נמוכה נותרה ללא שינוי כמעט. הכנסתם של גברים ונשים שאינם עובדים- ירדה גם היא (בנק ישראל דוח לשנת 2014).

המשמעות היא שכל העלאה של גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה, מיטיבה עם חלק מהעובדות והעובדים המבוגרים אך מקשה מאד על עובדות ועובדים בעלי השכלה נמוכה, העובדים במקצועות צווארון כחול או בעבודות בלתי מקצועיות. עובדים אלה נאלצים לשרוד שנים רבות יותר במרתפי שוק העבודה המאופיינים בשכר נמוך, עבודות שוחקות והעסקה פוגענית  – עובדי קבלן, עובדים שעתיים והפרה גורפת של חוקי העבודה.

זאת כאשר מדינת ישראל משקיעה מעט מאד בהכשרה מקצועית והשמה של עובדים אלה. בישראל, ההוצאה על הכשרה מקצועית מסתכמת בכ-0.06% מהתמ"ג, לעומת 0.14% בממוצע ב-OECD. גם ההוצאה על מדיניות פעילה בשוק העובדה באופן רחב יותר, נמוכה בהשוואה בינלאומית. (נתונים שהציגה נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג בכנס שדרות, נובמבר 2016). יתרה מכך, תכניות מצוינות של משרד הכלכלה כגון תכנית השוברים להכשרה מקצועית מציבות תנאי כניסה בלתי אפשריים, ולכן ניצולן נמוך מאד (רק כ-30% מתקציב התכנית נוצל ב-2015).

מכל האמור נובע, כי כל העלאה של גיל הזכאות לקצבאות זקנה חייבת להיות מלווה בהשקעה משמעותית במדיניות פעילה בשוק העבודה, ובפיצוי של עובדות ועובדים במקצועות צווארון כחול במיוחד, שאינם מסוגלים לעמוד בגזרה. ללא אמצעים אלה, העובדים החלשים ביותר במשק ימשיכו לסבסד את הפנסיות התקציביות של העובדים החזקים כשהם נושאים על גבם את החיסכון בקצבאות הביטוח הלאומי.

הערה: גרסא קודמת של מאמר זה פורסמה במקור באתר העוקץ