דורשות להעלות את קצבת הזקנה
מה אנחנו יודעות על היום שבו נפרוש מעבודה? ממה נחיה? כיצד נוכל להבטיח את רמת החיים שאפשרנו לעצמנו בימים בהם היתה לנו פרנסה? איך נוודא שתישאר מעלינו קורת גג? שיהיו לנו טיפול רפואי ומזון בהישג יד? יש מי שהשאלות האלה הן משהו רחוק עבורה – שאולי היא מעדיפה להדחיק, יש מי שיודעת שהן מחכות לה מעבר לפינה, ויש מי שנאלצת להתמודד איתן ממש עכשיו. מה שבטוח, השאלות האלה נוגעות לכולן, שכן זקנה היא נחלת הכלל.
עוד מעט תתקיימנה בחירות ובין כל השאלות שראוי לשאול את מי שרוצים/ות את קולנו, אנו מבקשות לדעת איך הן/ם מתכוונות/ים להבטיח את העתיד שלנו? וגם, להציע הצעה משלנו: להעלות את קצבת הזקנה.
זה לא נעים לדבר על זקנה. זקנה בעולם המפותח הפכה סמל לכל מה שאנחנו מנסות לדחות ולהימנע ממנו. חולשה, חולי, תלות, אובדן. אם בעבר לזקנות ולזקנים היה תפקיד חברתי משלהן/ם, בעידן המתועש נתפסת שכבת האוכלוסייה הזו כנטל. זאת, בדומה ל"אויבים" אחרים שסימנו מובילי המדיניות הניאו-ליברלית, כמכבידים על הכלכלה. על פי תפיסה זו, גם ילדים/ות, בעלי/ות מוגבלויות, אמהות חד הוריות ובכלל, כל מי שנמנה על אוכלוסיות מוחלשות, הם/ן נטל. כך לפחות מנסים לגרום לנו להאמין, בכל פעם שאנו מעיזות לדבר על צמצום פערים כלכליים וחברתיים, על צדק חלוקתי או על מנגנוני ביטחון סוציאליים ציבוריים.
אפשר להתווכח הרבה על תיאוריות ומודלים בבואנו ליצר מערכת המבטיחה קיום בכבוד למי שהגיעו לגיל פרישה מעבודה, אך העובדות הן פשוטות: הבתים שרבות מאתנו גרות בהם אינם יכולים להכיל גם את הורינו או סבינו. שבוע העבודה שלנו אינו מאפשר להעניק להם את הזמן הראוי ובוודאי שלא מאפשר לסעוד את מי שהפכו תלויים בטיפול או זקוקות להשגחה, או פשוט אבדו את מקור פרנסתם/ן עקב מנגנוני פרישה והפרשה משוק העבודה בגיל מבוגר. הפערים הקיימים ממילא בשוק העבודה מתרחבים בגיל זקנה. הקושי להתקיים בגיל הזקנה קשור בקשר הדוק לפערים בשוק העבודה – העסקה פוגענית שהופכת רווחת בישראל ,שכר נמוך, העסקה במשרות ארעיות, חלקיות או שעתיות, פגיעה ברצף התעסוקתי; העדר הסדרי פנסיה מספקים עקב הפרשות נמוכות לחיסכון או אי הפרשה לחיסכון כלל, דמי ניהול גבוהים שנוטלים לעצמם קרנות הפנסיה, ביטוחי המנהלים וקופות הגמל והשקעת החסכונות בשוק ההון על ידי המבטחים. כל אלה מקשים על קיום בכבוד בגיל הזקנה.
אם לדבר במספרים, על פי המוסד לביטוח לאומי, 23.3% מהזקנות/ים בישראל, 186,000 איש/ה, היו בשנת 2012, מתחת לקו העוני. שיעורם יכול היה לעלות ל-49%, אילולא קיבלו את קצבת זקנה. זהו נתון מדהים, והוא מדהים אף יותר כשאנו בוחנות אותו מול תוחלת העוני הממוצעת בקרב זקנים/ות במדינות ה-OECD(הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי), העומדת על 14.8% (בשנת 2011). זקנה בישראל של 2015 היא חוסר ביטחון כלכלי וזה ללא ספק נושא שראוי להתייחס אליו בבחירות הקרובות.
איך מייצרות ביטחון כלכלי לעת פרישה וזקנה?
מדינות שונות מצאו פתרונות שונים. בישראל מבוסס מנגנון הביטחון הסוציאלי על שלושה מרכיבים:
● קצבת הזקנה – קצבה שווה לכל תושב/ת, עם הגיעו/ה לגיל הזכאות, העומד על 62 לנשים ו-67 לגברים. מטרתה של קצבת הזקנה להבטיח הכנסה שתאפשר רמת חיים בסיסית, ללא קשר לרמת החיים בגיל העבודה. קצבת הזקנה מורכבת מקצבת בסיס (סכום חודשי של 1,531 ₪ ליחיד/ה) ואליה מתלוות תוספות (תוספת ותק על שנות עבודה בהן שולמו דמי ביטוח למוסד ביטוח לאומי, תוספת עבור דחייה של קבלת הקצבה בשנים של הזכאות לקבלתה, תוספת לבני/ות 80+). קצבת הזקנה בישראל מהווה מרכיב חשוב בהכנסותיהם/ן של זקנים/ות והיא הגורם המכריע ביותר בצמצום של תחולת העוני בעת זקנה.
● פנסיה תעסוקתית – מטרתה לשמור על יחס סביר בין ההכנסה לפני גיל הפרישה להכנסה שלאחריה. ההפרשה לפנסיה היא חובה החלה על כל עובד/ת שכיר/ה במשק. הפנסיה משקפת את גובה המשכורת (אבל לא תמיד את כל מרכיביה), את דמי הניהול ואת הרווחים וההפסדים של הכסף הצבור בשוק ההון.
● השלמת הכנסה לזכאים/ות, מטרתה לתמוך בזקנים/ות שהכנסתם/ן החודשית הפנויה, אינה מגיעה אל מעל לקו העוני (לאחר העברת קצבת הזקנה והפנסיה). קו העוני עומד על 2,256 ₪ לנפש יחידה. השלמת ההכנסה היא תוספת סלקטיבית שבצידה הטבות רבות ובהן הנחה בחשבון החשמל ובתשלומים לבזק; הנחה בארנונה ובתשלומים לקופת חולים; סיוע בשכר דירה; ומענק חימום. מי שאינם/ן עומדים/ות בקריטריונים אינם/ן זכאים/ות להטבות הנלוות, זאת ללא קשר למצבם/ן הכלכלי.
אז מה הבעיה? למה עדיין אין בישראל ביטחון סוציאלי ראוי לזקנות ולזקנים?
· הקצבה, מהווה כיום כ-17% מהשכר הממוצע במשק (העומד כיום על 9,260 ₪, ע"פ נתוני הביטוח הלאומי
מ-1.1.2015). זוהי קצבה נמוכה הן ביחס ליוקר המחייה בישראל והן ביחס לנהוג במדינות ה-OECD. קצבת הזקנה איננה מאפשרת רמת חיים מספקת. גם לאחר התוספות, היא נמוכה משמעותית ביחס ליוקר המחייה. בקרב חלק ניכר מהזקנים/ות קצבת הזקנה היא מקור ההכנסה המרכזי.
· מרכז המחקר והמידע של הכנסת מגלה לנו במסמך מנובמבר דאשתקד, אשר בדק את יישום צו ההרחבה לפנסיה חובה (החל משנת 2008 חלה חובה על מעסיקים ועובדים/ות להפריש משכרם/ן לחיסכון פנסיוני), כי פנסיה, בישראל היא נחלתם/ן של 64% מהאוכלוסייה בגילאי 20 ומעלה. בגיל 65 ומעלה רק ל-47%מהציבור יש הסדר פנסיוני (כך על פי נתוני הלמ"ס, 2012). על פי דוח אגף שוק ההון, ביטחון וחיסכון במשרד האוצר לשנת 2013, כ87% מבין המצטרפים לקרנות הפנסיה במסגרת צו ההרחבה, הן/ם בעלי ובעלות הכנסות חודשיות נמוכות
מ-6000 ₪. זאת ועוד, ל-14% מהשכירים/ות במשק אין כלל הסדר פנסיוני. בנוסף, הסדרי הפנסיה אינם משמרים בהכרח את היחס בין ההכנסה לפני הפרישה להכנסה שלאחריה; עצמאים/ות רבים/ות אינם/ן מכוסים/ות מבחינה פנסיונית; ציבור גדל של עובדים/ות לא יזכה לפנסיה תעסוקתית הולמת כיוון ששוק העבודה מתקשה להציע היום רצף ובטחון תעסוקתי, שעליהם מבוססת שיטת החיסכון הפנסיוני; עבודות שלא בשכר כגון טיפול בתלויים (ילדים/ות, חולים/ות וזקנים/ות בתוך המשפחה) שוחקות את הזכויות הפנסיוניות של הנושאות בנטל וכך גם של כל מי שנפלטים/ות משוק העבודה בטרם הגיעם/ן לגיל הפרישה, שהן/ם על פי רוב נשים.
● השלמת ההכנסה אמנם משפרת במעט את מצבם/ן של הזקנים/ות החיים/ות מתחת לקו העוני אך מותירה אותם ב"עוטף עוני". בנוסף, זקנים/ות המקבלים/ות קצבת שאירים או שברשותם/ן רכב או חלקת אדמה, אינם/ן זכאים/ות להשלמת הכנסה.
בהנחה שיש אינטרס ציבורי לקיום מנגנון שיבטיח קיום בכבוד בעת זקנה ומתוך הכרה במציאות החברתית והכלכלית, יש לראותבקצבת הזקנה משאב ציבורי וככזה יש לשמרו ולהפעילו לטובת חברי/ות הקהילה תוך החרגתו מן הלחצים האינטרסנטיים הפוליטיים והכלכליים השגרתיים. זאת בשונה מקרנות הפנסיה, הנתונות לתנודות של שוק ההון ולסיכונים שנוטלים בעלי השליטה בהן.
יש לפעול בהקדם להעלאת קצבת הזקנה בכ-50%, קרי קצבה בסיסית של 2,300 ₪, תוך שמירה על מנגנון התוספות (ותק, דחייה, שאירים, גיל 80+ והשלמת הכנסה), ובכך לאפשר כבר היום, רמת חיים טובה יותר בגיל זקנה. העלאת הקצבה בהיקף זה, אף תבטא הכרה מצד מקבלי ההחלטות בישראל בכך שהביטוח הסוציאלי הוא כלי שנועד לשרת את החברים/ות השותפים/ות בו, מכורח חוק, ולתת תמורה ההולמת יותר את הצרכים בבוא היום.
מדובר בצעד שיסייע באופן ממשי לשכבת גיל שלמה לחיות בכבוד – בפרט לזקנים/ות ממעמד ביניים ומטה הנמצאים/ות כיום מעל לקו העוני אך אינם/ן חיים/ות ברווחה. זוהי גם הבטחה למימוש טוב יותר של זכויות תושבים/ות אשר השתתפו בשוק העבודה לאורך שנים רבות. מנגנון התוספות מהווה עקרון מרכזי עליו נשען המוסד לביטוח הלאומי, במטרה לחזק את מעמד הביניים. ולבסוף, יותר זקנים/ות יגיעו אל מעל לקו העוני. חלק מהתשלומים שהמדינה משלמת עבור השלמת הכנסה לזקנים/ות, ניתן יהיה להפנות למימון העלאת הקצבה הבסיסית. את רוב המימון ניתן להשיג בקלות באמצעות העלאת דמי הביטוח הלאומי שמשלמים/ות מבוטחים/ות, העלאת ההפרשה מצד המעסיקים ובמידת הצורך, מימון נוסף מהמדינה.
העתיד בידיים שלנו. הצעד הראשון הוא להפסיק להדחיק. בואו נדבר על הזקנה שלנו. על הזקנים והזקנות שנהיה או אלה שאנו כבר היום. הבחירות בפתח, בואו נדרוש מהנבחרות/ים שלנו: להעלות את קצבת הזקנה.