מחקר

נייר עמדה: העלאת גיל פרישה לנשים – רקע, נתונים, והצעות מדיניות

איור: freepik

משרד האוצר שוב הודיע על כוונתו להעלות את גיל הפרישה לנשים בחוק ההסדרים. מרכז אדוה, שדולת הנשים בישראל וארגון נעמ"ת העבירו נייר עמדה משותף לחברי וחברות ועדת הכספים

להורדת המסמך המלא

ראשית, חשוב להדגיש כבר בשלב זה כי בפועל הסוגיה אינה גיל פרישה בפועל, אלא גיל הזכאות הראשון לקבלת לקצבאות. על פי חוק כיום, נשים רשאיות לפרוש על פי בחירתן בכל גיל שבין 62 ל- 67. הגיל הממוצע בישראל שבו נשים פורשות הוא 66. זאת ועוד, שיעור הנשים בגילאים האלה בשוק העבודה בישראל גבוה בהשוואה לרוב המדינות המפותחות (גבוה מגיל הפרישה הממוצע של נשים ב-30 מדינות מתוך 36 המדינות בארגון).

משמעות החקיקה המוצעת הינה כפולה: א. דחיית הזכאות לקצבת זקנה תלוית ההכנסה מביטוח לאומי, שניתנות כיום לנשים בנות 62 המשתכרות פחות מ- 6,014 ₪ בחודש; 2ו-ב. דחיית הזכאות לקבלת קצבת פנסיה שצברה העובדת מעבודתה.

ברקע הדרישה להעלאת גיל הזכאות לקצבאות ולפנסיה – גיל הפרישה – עומדת העלייה בתוחלת החיים בעשורים האחרונים, הצפויה להימשך. לעלייה זאת שתי השלכות: האחת, שגמלאים צריכים להסתמך במשך שנים רבות יותר על קצבאות הזקנה והפנסיות; השנייה, החשש שמצב זה עלול לסכן את היכולת של הביטוח הלאומי לעמוד לאורך זמן בתשלום הקצבאות; בנוסף, תוחלת החיים הארוכה יותר מטילה נטל מימון כבד יותר על אנשים בגיל העבודה שהפרשותיהם לביטוח לאומי מממנות את אלה שכבר פרשו מעבודה. בשל כך הועלה גיל הזכאות לקצבת זקנה ללא מבחן הכנסה לכלל האוכלוסייה והוא עומד כיום על גיל 70. בנוסף, מבחינת החיסכון הפנסיוני, דחיית גיל הזכאות עשויה להגדיל את קצבת הפנסיה של הפורשים.

השוואה למצב במדינות אחרות – במרבית המדינות המפותחות, הועלה בשנים האחרונות גיל הפרישה. יצוין כי בחלק גדול ממדינות אירופה גיל הפרישה גבוה מאשר בישראל, אולם את ההשוואה בין ישראל לאירופה צריך לסייג: ישראל היא חברה צעירה ביחס למדינות אירופה: שיעור בני ה-65 ומעלה נמוך אצלנו ושיעור הילודה גבוה יותר. יתרה מכך, באירופה, מערך הביטחון הסוציאלי ובתוכו קצבאות מחליפות עבודה ומשלימות הכנסה, נדיב בהשוואה לישראל, ומספק מענה שמאפשר חיים בכבוד למובטלות שנפלטו משוק העבודה בגיל מבוגר ולבעלות שכר נמוך.

בין תומכי העלאת גיל הזכאות הראשון לנשים, יש הקוראים להשוואת גיל הפרישה בין נשים לגברים, כלומר העלאה של גיל פרישת נשים ל-67, בטענה ששוויון בגיל הפרישה יסייע לתעסוקת נשים מבוגרות ויעביר מסר לשוק העבודה שגם נשים יכולות לעבוד בגיל מבוגר.

לשיטתנו, קידום שוויון מגדרי בשוק העבודה אינו יכול להתחיל בגיל הפרישה, נוכח אי השוויון המתמשך בגילאי העבודה. אי שוויון זה כולל פערי שכר עקביים בין נשים לגברים (34% בשכר חודשי ממוצע ו-16% בשכר שעתי ממוצע); ריכוזן של נשים בעיסוקים חיוניים שהשכר בהם נמוך עקב מבנה תגמולים מעוות (עובדות הוראה, עובדות סוציאליות, מטפלות); חלוקת עבודה בלתי שוויונית בין נשים לגברים במשק הבית שהופכת את הנשים מחד גיסא לנושאות בשתי משרות, ומאידך גיסא ל"מפרנסות שניות". חלוקה שמחלישה את כח המיקוח שלהן בשוק העבודה בשכר, מביאה לאפליה בשל הורות, וכמובן אינה מכירה בעבודה הרבה שמבצעות הנשים בבית שאינה מזכה בשכר או בהטבות כלכליות אחרות.

אי אפשר לקדם את צמצום הפערים בגיל הפרישה, מבלי להוביל מהלכים שיצמצמו את הפערים המגדריים בשוק העבודה. כיום, נוכח המשבר הכלכלי הקשה, יש להעלות את גיל פרישת נשים בקצב איטי בתקופה הקרובה וכן לכלול במתווה פיצוי לנשים עצמאיות שנפגעו מהמשבר, כגון מענק גישור. במקביל יש לקדם צעדים לשוויון מגדרי בשוק העבודה.