להלן הנתונים העיקריים:

אי שוויון בשכר ובהכנסות של משקי בית

· ב-2008, ההכנסה החודשית ברוטו של העשירון העליון של משקי בית שבראשם שכיר גדלה, אם כי בשיעור מזערי; ההכנסות של כל שאר העשירונים ירדו.

· ב-2008, חלקו של העשירון העליון של משקי הבית בעוגת ההכנסות של כלל משקי הבית גדל, מ-28.3% ב-2007 ל-28.6% ממנה; חלקם של כמעט כל שאר העשירונים קטן.

· ב-2008, השכר הממוצע לחודש של נשים עמד על 6,077 ש"ח – 63.1% מהשכר הממוצע של גברים. השכר לשעה של נשים עמד על 41.2 ש"ח – 82.7% מהשכר לשעה של גברים.

· ב-2008 הצטמק המעמד הבינוני: חלקו בקרב כלל משקי הבית בישראל ירד, מ-27.7% ל-27.1%; ואילו חלקו בעוגת ההכנסות של כלל משקי הבית ירד מ-21.0% ל-20.7%. הרובד הבינוני כולל את כל משקי-הבית שהכנסתם היא בגובה של 75% עד 125% מן ההכנסה החציונית של משקי-הבית.

· ב-2008, ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים (ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה) גדלה יחסית להכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים – בנקודת אחוז אחת, מ-37% מעל הממוצע ב-2007 ל-38% מעל הממוצע ב-2008. לעומת זאת, ההכנסה של מקביליהם המזרחים (ילידי ישראל לאב יליד אסיה או אפריקה) קטנה בשש נקודות האחוז, מ-6% מעל הממוצע אל הממוצע; זוהי ירידה ראשונה בעשור שבו נרשמה עלייה בהכנסתם של השכירים העירוניים המזרחים. במקביל ירדה גם ההכנסה של השכירים העירוניים הערבים, בארבע נקודות אחוז, מ-71% מן הממוצע ל-67% מן הממוצע. השכירים העירוניים הערבים חזרו אל רמת השכר שהיתה להם בשנת 2000.

· ב-2008, עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל–אביב 25" (25 החברות הגדולות בבורסה) גדלה ב-7% והגיעה ל–9.35 מיליון ש"ח בשנה, או 779 אלף ש"ח בחודש – פי 95 מן השכר הממוצע במשק.

אי שוויון בחינוך ובהשכלה גבוהה

• ב-2008, רק 44.4% מבני/ות 17 השיגו תעודת בגרות (כולל מועד חורף). שיעור זה הוא הנמוך ביותר מאז תחילת העשור. שנה קודם לכן עמד השיעור על 46.3%. בעוד שבתחילת העשור גדל שיעור הזכאות, מ-45.3% ל-49.2% ל-2004, אחרי 2004 הוא ירד, עד ל-44.4% ב-2008.

· כאשר מפרקים את הנתון הכללי של זכאות לבגרות לסוגי יישובים, מתברר כי הוא מסתיר גידול באי שוויון: ביישובים המבוססים לא נרשמה ירידה כלשהי: נהפוך הוא, שיעור הזכאות שם עלה, מ–63.8% ב–2004 ל–67.1% ב–2008. לעומת זאת, בעיירות הפיתוח ירד שיעור הזכאות מ-54.2% ב-2004 ל-46.9% ב-2008 וביישובים הערביים (ללא מזרח ירושלים) הוא ירד מ-42.2% ל-32.4%.

· ב-2008, שיעור הסטודנטים תושבי יישובים יהודיים מבוססים בגילאי 29-20 שלמדו לתואר ראשון באוניברסיטה עמד על 10.1%, שיעור כפול מזה של יישובים ערביים – 4.9%. בעיירות הפיתוח, השיעור היה גבוה אך במעט מזה של היישובים הערביים – 5.9%.

אי שוויון בנגישות לשירותי הבריאות

· ב-2008 נמשך הגידול בהוצאה של משקי בית על ביטוחי בריאות פרטיים ומשלימים. ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון גדלה מ-327 ש"ח ל-341 ש"ח וההוצאה של העשירון השני מ-73 ש"ח ל-82 ש"ח.

· ב-2008 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים ובין המימון המצוי. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, המימון שלו היה עומד ב–2008 על 34.8 מיליארד ש"ח, לערך, בעוד שבפועל הוא עמד באותה שנה על 26.6 מיליארד ש"ח,לערך.

אי שוויון בפנסיה

· ב-2008, משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 991 ש"ח. באותה שנה, משק בית בחמישון התחתון הפריש סכום חודשי ממוצע של 33 ש"ח.

קברניטי המדינה והמשק, קובע המסמך תמונת מצב חברתית, שמים את כל יהבם על חידוש הצמיחה וזירוזה. אלא שצמיחה כשלעצמה אין בה בהכרח כדי לחולל שינוי בתמונת האי-השוויון: בחמש שנות הצמיחה 2008-2004 לא נרשם בישראל גידול בשוויון. אחת הסיבות לכך היא שהצמיחה עצמה התרחשה באופן בלתי שוויוני, כאשר ההשקעות מיטיבות בעיקר עם חלק מענפי המשק ועם חלק מאזורי הארץ.

הדו"ח מציין עוד כי יכולתה של ישראל לצמוח באופן יציב בפרקי זמן ארוכים נפגעת מאוד מהיעדר הסכם מדיני עם הפלסטינים: בעשור הנוכחי, בעוד שהתמ"ג לנפש במזרח אסיה ובמזרח אירופה גדל מאוד – לדוגמא, 9.3% בסין ו-4.3% בפולין, התמ"ג לנפש של ישראל גדל רק ב-1.8%. זאת, בגלל שבתקופת האינתיפאדה השנייה התמ"ג לנפש בישראל לא זו בלבד שלא גדל, הוא קטן. אמנם, הארצות העשירות במערב צמחו גם הן בשיעורים נמוכים, אלא שהתמ"ג לנפש אצלן גבוה הרבה יותר מזה של ישראל: אם ישראל רוצה להידמות להן, עליה לצמוח בקצב מהיר מהן – ולשם כך דרושה יציבות כלכלית ארוכת-שנים.

מרכז אדוה סבור שקידום השוויון מחייב מדיניות השקעות הכוללת את כל ענפי המשק ואת כל חלקי הארץ וכן מדיניות ממשלתית של קידום החינוך וההשכלה הציבוריים, מערכת הבריאות הציבורית ורשת הביטחון הסוציאלי. מרכז אדוה סבור עוד כי אחד התנאים ליציבות כלכלית וצמיחה ארוכת-טווח הוא הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני.