המתמחים ברפואה נדחקו למאבק ציבורי ופוליטי שהעמיד במרכזו את קיצור התורנויות, לאחר שנחסמה בפניהם הדרך למאבק כללי על שיפור תנאי עבודתם. כדי לחזק את המערכת הציבורית נדרש מו"מ מקיף בין כל הגורמים הרלוונטיים, ולא היתר, כזה או אחר, של שרת הכלכלה

החלטות הממשלה שנועדו לקדם את חוק ההסדרים לשנים 2021 ו-2022 כוללות שלושה סעיפים המצביעים על החולים כעל אויבי העם החדשים

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה | בשעה שבמורדות הפירמידה נאלצו מיליונים להסתפק בדמי אבטלה זעומים, במענקים אקראיים או בנגיסה בחסכונות המשפחתיים, במעלה הפירמידה המשיכו רבים לקבל את שכרם המלא, שהיה גבוה ממילא ובמקרים רבים אף המשיך לעלות. ובפסגת הפירמידה, עשירי הארץ המשיכו ליהנות מהכנסות הוניות בארץ ובחו"ל.

מזווית הראייה שלי בשוכבי במיטתי בבית החולים ראיתי במו עיניי את המחסור שעליו אני כותבת מזה שנים. וראיתי פינת אור זוהרת — הצוות הרפואי המסור של בית החולים שבו מצאתי את עצמי. 

יש לקוות שמשבר הקורונה יוביל להתעניינות מחודשת במערכת הבריאות הציבורית מצד המפלגות או מצד המועמדים לראשות הממשלה. ללא לחץ פוליטי, המערכת תמשיך לסבול ממחסור ומתת-תקצוב

הטיוטה הראשונה של חוק ההסדרים כוללת סימנים מדאיגים להמשך המגמה של הפרטה במערכת הבריאות הציבורית

הטיוטה הראשונה של חוק ההסדרים מעלה תחושה שהיא נכתבה עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה ואי אפשר למצוא בה ולו מילה על שירותי בריאות הציבור

ישראלים עמדו במרפסות ומחאו כפיים לצוותים הרפואיים בבתי החולים, המטפלים, במסירות ובנחישות, בחולי הקורונה. יפה ומרגש. עכשיו צריך לתרגם את ההערכה וההודיה לשיפור בתנאי העבודה בבתי החולים, לא רק בזמן קורונה

צפייה בשידורי הקורונה בטלוויזיה עשויה ליצור את הרושם שבישראל חיים רק יהודים. אנחנו לא רואות מה מתרחש ביישובים הערביים, לא שומעות מה מצב האספקה במרכולים שם ובקושי שומעות על מה שקורה בבתי החולים בדרום הארץ ובצפונה

הקורונה היא מחלה כל כך זולה עד שאפשר לחשוב שהיא משטחת את כל ההבדלים. את כל הפערים. אין מזרח ואין מערב, אין צפון ואין דרום, אין למעלה ולמטה. האמנם?