העושר, הנתפס בדרך כלל כעניין אישי ופרטי ביותר, מרגע שהוא חוצה רף מסוים, הוא הופך להיות סוגייה ציבורית
העושר, מרגע שבעליו רכש באמצעותו את כל אשר רצה לרכוש וצרך באמצעותו את כל אשר רצה לצרוך, יכול לשמש להשקעה כלכלית. הנחת היסוד של המערכת הקפיטליסטית היא שגלגלי הכלכלה מסתובבים הודות להשקעות (העושר) של בעלי הון; בעלי ההון, בתורם, צוברים את רווחי הפעילות הכלכלית שבה השקיעו ואז – זאת ההנחה – משקיעים אותם מחדש בפעילויות כלכליות שמשיאות רווחים חדשים; וחוזר חלילה.
מרגע שהעושר, כולו או חלקו, מופנה העושר, הנתפס בדרך כלל כעניין אישי ופרטי ביותר, מרגע שהוא חוצה רף מסוים, הוא הופך להיות סוגייה ציבורית. להשקעה, הוא יוצא את גבולות הפרטיות
והופך לסוגייה ציבורית.
אז עולות שאלות ממש לא אישיות או משפחתיות: מה אופיה של ההשקעה – האם זו השקעה ריאלית, המייצרת מקומות עבודה, או שמא השקעה פיננסית? לאן תופנה ההשקעה – למרכז או לפריפריה? ומי יהיו העובדים במיזם המושקע – נשים או גברים; יהודים או ערבים, משכילים או בעלי השכלת יסוד? ומה יהיה שכרם? והאם יוכלו להתאגד?
וגם, כמובן, כמה מס ישלמו בעלי העושר על רווחי השקעותיהם? והאם בכלל כדאי להטיל על רווחים אלה מס, או שמא כדאי לנהוג לפי טענת העשירים כי המיסוי מצמצם את ההון שיוכלו להשקיע?
