המחאות מגיעות בגלים. לכן אנו מתקשים לראות את התמונה הכוללת: מערכות השירותים החברתיים של המדינה פועלות מזה שנים על בסיס תקציבי בלתי מספיק. רמת השירותים היא בהתאם.

מגפת הקורונה חשפה מערכת בריאות רעבה לציוד, למעבדות, למיטות, ומעל לכל, רעבה לכוח אדם מיומן. עכשיו תורה של מערכת החינוך: היא רעבה למורות ולשכר הוגן לאלה המועסקות; היא זקוקה לכיתות פחות צפופות, למחשבים, למסגרות העשרה. ואילו רשתות הרווחה והביטחון הסוציאלי רעבות לשכר הוגן לעובדות סוציאליות, רעבות לקצבאות ילדים משמעותיות, לקצבת זקנה גואלת מעוני, לדמי אבטלה ראויים.

לטעמי, זה צריך להיות הרקע לדיון ההולך ונפתח על תקציב המדינה הבא. וזה מצריך בין השאר התמודדות עם סוגיות שרבים בוחרים שלא להתמודד איתן. למשל, מחיר הכיבוש וגובה המיסוי בישראל.

הרעב התקציבי הוא תוצאה של מדיניות המבוססת על תפיסה של "מדינה קטנה", היכולה להסתפק בתקציב קטן. תקציב קטן, מצדו, מאפשר מיסוי נמוך. רמת ההכנסות ממיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות מקרב מדינות מערב ומרכז אירופה החברות בארגון ה-OECD. במדינות אלו שיעור המס כאחוז מהתוצר נע בין 40% ל-50% מהתמ"ג לעומת 29.7% בישראל.

התוצאה: הוצאה חברתית נמוכה. בנק ישראל וארגון ה-OECD מתריעים מזה זמן על הצורך להגדיל משמעותית את ההוצאה האזרחית, שעיקרה הוצאה חברתית.

שלא כמו ארצות מרכז ומערב אירופה, לישראל יש הוצאה ביטחונית גבוהה. שנים של מלחמות עם מדינות ערב הולידו בחירה אסטרטגית במדיניות של מעצמה אזורית. מדיניות שכזאת מחייבת תקציב ביטחון גבוה. אבל היא אינה מחייבת כיבוש קולוניאלי של פלסטין, שכרוך בהוצאות גבוהות על שיטור דכאני של יישובים פלסטיניים, הגנה צבאית 24/7 על התנחלויות, סלילה של כבישים עוקפים, הקמה של חומות אדירות ו"החזרי הוצאות" גדולים לצה"ל לאחר כל סבב של עימותים אלימים.

אפשר להגדיל את ההוצאה החברתית באמצעות צמצום ההוצאה הביטחונית בעקבות הסדר מדיני עם הפלסטינים; ואפשר להגדיל אותה באמצעות העלאת המיסוי. הצעד האחד יעורר התנגדות של הימין בכלל ושל המתנחלים בפרט; הצעד השני יעורר התנגדות של העשירונים הגבוהים.

בינתיים, המתנחלים וחהמשפחות המבוססות בישראל יכולים להסיר דאגה מליבם: לממשלות ישראל אין שום כוונה לעשות לא את האחד וגם לא את השני.

המורות, האחיות והעובדות הסוציאליות יצטרכו לחכות.