דברים שלא ייכללו בהמלצות ועדת טרכטנברג
ב-7 באוגוסט 2011 מינתה הממשלה את ועדת טרכטנברג והטילה עליה:
1. להעלות הצעות לשינוי סדרי עדיפויות בכדי להקל את הנטל הכלכלי על הישראלים;
2. להציע שינוי בתמהיל המסים;
3. להעלות המלצות להרחבת הנגישות לשירותים חברתיים;
4. להמליץ על דרכים להגביר תחרותיות כדי להוזיל מחירים;
5. להציע דרכים ליישם תכניות דיור שהושקו עוד קודם לכן.
כל אלה סוגיות חשובות, אך הן אינן מתקבצות לכדי קריאת תיגר או אפילו הרהור מחדש בתפיסה המקרו-חברתית ומקרו-כלכלית השלטת בארץ מאז הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985. הבעייה היא שהממסד הכלכלני השולט, הן באקדמיה והן במסדרונות השלטון, כולל בוועדת טרכטנברג, התחנך על ברכי "הדוקטרינה של 1985".
עיקרי הדוקטרינה הוצגו על ידי אבי בן בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, בספר שערך לזכרו של מיכאל ברונו, מי שניסח את עיקרי תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985:
(א) צמצום משקל הממשלה במשק;
(ב) הצבת הצמיחה בתור היעד הראשי של המדיניות הכלכלית;
(ג) העברת האחריות לצמיחה מן הממשלה אל המגזר העסקי.
מטרת תכנית החירום לייצוב המשק היתה להניח תשתית למה שנתפס אז כדרך המלך לשגשוג כלכלי: שכבת בעלי הון שלא תהיה סמוכה על שולחן הממשלה, תיהנה מאשראי עסקי זול ורב, תתחרה בשוק העולמי ותוך כדי כך תשדרג את הכלכלה הישראלית לרמה של המערב. אם עד אז נהגה בישראל מדיניות של פיתוח כלכלי וחברתי בהובלת המדינה, מאז הבון-טון הוא צמצום תיפקודי המדינה, קיצוץ תקציבה והעברת המושכות לידי המגזר העסקי. אם עד אז שלטה המדינה בזרמי ההון, מאז שולטים בהם אלה הקרויים "טייקונים". אם עד אז הדגש הושם על פיתוח חברתי, השכלתי וכלכלי, מאז הדגש מושם על צמיחה – ואת זאת, כידוע, אפשר להשיג גם באמצעות הזרמת משאבים ואשראי לענף אחד או שניים, כדוגמת ענף ההיי טק.
הדוקטרינה של 1985 אינה המצאה ישראלית ייחודית. היא יובאה לכאן מאנגליה וארצות הברית, שם קראו לה "הקונסנסוס הוושינגטוני". יש לומר כי הקונסנסוס הוושינגטוני מעולם לא היה קונסנסואלי; הדבר בולט עוד יותר בימים אלה של משבר כלכלי במערב, כאשר המגזר העסקי, שהתיימר להוביל את הכלכלה, נאלץ להתחנן על נפשו אצל מוסדות המדינה; כאשר מתברר כי ההתמקדות האובססיבית בהאצת הצמיחה העמיקה פערים והחלישה אוזרי פריפריה; וכי מדיניות הצמצום התיפקודי והתקציבי של המדינה החלישה מערכות שנועדו להבטיח צמיחה אוניברסלית לטווח ארוך. למרבה הצער, ועדת טרכטנברג לא מונתה כדי להישיר מבט אל "הדוקטרינה של 1985" ולקרוא תיגר על עיקריה.
לחסידי הדוקטרינה של 1985 יש במה להתגאות: למשל ענף ההיי טק, הנחשב ל"קטר" של המשק ומסמל יזמות, תחרותיות, רווחיות, צמיחה. למרבה האירוניה, ענף זה חייב את קיומו וצמיחתו להקצאות תקציביות מאסיבית של המדינה לתשלובת התעשייתי-צבאית בשנות ה-1970 וה-1980. עם איזרוחן של כמה מן התעשיות הצבאיות בסוף שנות ה-1980, ההשקעות המדינתיות הפכו לאקזיטים פרטיים שמנים. התשלובת התעשייתית-צבאית, ענף ההיי טק והענפים שצמחו יחד עמם, כמו ענף הפיננסים, מאפשרים לעשירון ישראלי אחד או שניים לקיים רמת חיים של מעמד בינוני-גבוה מערבי. הבעייה היא שההיי טק והפיננסים ביחד מפרנסים לא יותר מ-13% מן השכירים בישראל. כך קורה שבעשור האחרון, העשירון היחיד שבו הכנסות משקי הבית גדלו היה העשירון העליון; הכנסותיהם של כל השאר קטנו או קפאו. אלה האחרונים יכולים לקיים רמת חיים מינימלית לא הודות לשכרם הנמוך אלא הודות לשכר הנמוך עוד יותר של העובדים הסיניים, המייצרים מוצרי צריכה זולים.
הדוקטרינה של 1985 הולידה ריכוז רב של העושר; שחיקה של המעמד הבינוני, משליש ממשקי הבית ב-1988 לכרבע ב-2009; הכפלת תחולת העוני, ממעט יותר מ-10% בשנות ה-1980 למעט יותר מ-20% כיום. קרוב לשני-שלישים מן השכירים בישראל משתכרים פחות מ-6,000 ש"ח לחודש. כל זאת תוך כדי שחיקת כוחה של ההסתדרות והעסקת מאות אלפי עובדות ועובדים – ישראלים, פלסטינים, מהגרי עבודה – בשכר נמוך וללא הגנה מקצועית.
בד בבד, מדיניות הצמצום התקציבי הולידה שחיקת המימון הציבורי של מערכות החינוך, הבריאות, הדיור והרווחה; אובדן אלפי "מוחות" לחו"ל; משבר מתמשך ברבות מהרשויות המקומיות; הידלדלות הפריפריה בעקבות הפניית מרבית ההשקעות העסקיות למרכז הארץ ולא פחות חמור, הטייה פיננסית של הפעילות התאגידית.
מה צריך לעשות?
לפתוח במהלך רב-שנתי של ביזור הצמיחה, כך שלא תתמצה במספר ענפים הפועלים במרכז הארץ ומתבססים על שכבה דקה, יחסית, של כוח אדם משכיל הנהנה משכר גבוה. ביזור הצמיחה יכול להתאפשר באמצעות החזרת חלק גדול מן האשראי, ובעיקר זה המצוי בקרנות החסכון הפנסיוני, לשליטה ציבורית, שתאפשר הנהגת קריטריונים ובהם השקעה בישראל והשקעה בפיתוח הפריפריה.
לפתוח במהלך רב-שנתי של העלאת רמת השכר בישראל, מהלך שישלב שדרוג של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, עידוד ההתאגדות של העובדים ומסע של שדרוג השכר במוסדות המדינה לרמה של שכר מחיה בכבוד, כאשר מוסדות המדינה כוללים את המועסקים ישירות במנגנוני המדינה כמו גם את המועסקים במפעלים וברשויות שעמן מקיימת המדינה יחסים כספיים.
לפתוח במהלך רב-שנתי של שידרוג רמת החינוך וההשכלה של אותם שלושה-רבעים, לערך, מן הצעירים בישראל שאינם מגיעים להשכלה גבוהה. שידרוג זה יכול להתבצע באמצעות צעדים המפורטים בפרסום של מרכז אדוה: "יעדים לקידום החינוך: לקראת קידום כלל התלמידים בישראל".
מהלך רב-שנתי של חיזוק מנגנוני המדינה, שנחלשו וחלקם אף הופרטו ברבע המאה שחלפה מאז אימוץ הדוקטרינה של 1985. רגולציה ממשלתית אפקטיבית נחוצה כדי למנוע ריכוזיות ההון, תיפקוד קלוקל של מערכת החינוך, אי אכיפה של חוקי העבודה, התחמקות מתשלום מס אמת ועוד.
הדיון הציבורי בדרישות המחאה החברתית התמקד עד כה יתר על המידה בסוגיות צרות ובהן, האם ניתן "לפרוץ את מסגרת התקציב" ואם כן בכמה. אלא שהבעיות שהולידו את המחאה אינן מסתכמות בתוספת תקציבית כזו או אחרת. הבעיות משקפות מדיניות-על כלכלית וחברתית שהצעידה קדימה חלק קטן מהחברה הישראלית והותירה מאחור את הרוב. כדי להתמודד עם זה יש צורך באסטרטגיית-על רב-שנתית שתחתור לאוניברסליות, שוויון וצדק חברתי.