מאמר

הגיע הזמן למסות את עשירי ישראל

צילום: CC BY 2.0 jurvetson

המיסוי הנמוך הנהוג בישראל פוגע בבעלי ההכנסות הנמוכות ומיטיב עם עשיריה, שמספרם הולך ומתרבה בעקביות בעשורים האחרונים. כדי לחלץ את המדינה מרעב תקציבי, יש לדבר עכשיו על מס עושר ומסי ירושה ועזבון • טור נוסף בסדרה על חוק ההסדרים ותקציב המדינה המתפרסמת באתר העוקץ

זה אף פעם לא זמן טוב להעלות מסים. זה תמיד מעורר התנגדות של חלק זה או אחר באוכלוסייה. זה בוודאי לא זמן טוב כיום, כאשר משרד האוצר מודיע שהתחזית המעודכנת של הכנסות המדינה ממסים (379.4 מיליארד ₪) גבוהה יותר מתחזיות קודמות (343 מיליארד ₪) – למרות המשבר הכלכלי שהולידה מגיפת הקורונה. אם כך, אולי לא צריך בכלל להעלות מסים?

אז זהו, שכן צריך, כי ישראל מתאפיינת ברמת מיסוי נמוכה שאינה מאפשרת שירותים ברמה גבוהה לכלל האוכלוסייה. לדוגמא: מגיפת הקורונה חשפה מערכת בריאות מורעבת – רעבה לציוד, למעבדות, למיטות, ומעל לכל, רעבה לכוח אדם מיומן. הסיבה המרכזית: שנים ארוכות של תת-תקצוב.

רעב תקציבי זה אינו תוצאה של רשלנות או טעות ניהולית. הוא תוצאה של מדיניות. מדיניות של "מדינה קטנה" – זאת אומרת, מדינה הנוהגת ביד קפוצה בכל הנוגע לשירותים שהיא מגישה לאזרחיה ומפנה את כל מי שרוצה יותר אל השוק הפרטי. "מדינה קטנה" יכולה להסתפק בתקציב קטן. תקציב קטן, מצדו, מאפשר מיסוי נמוך. ומיסוי נמוך מיטיב עם בעלי הכנסות גבוהות ואף מאפשר להם לרכוש שירותים בשוק הפרטי, בעודו פוגע בבעלי הכנסות נמוכות, שמקבלים פחות שירותים, או שירותים טובים פחות.

אם אנו חפצים במערכת בריאות נדיבה יותר המסוגלת להתמודד עם מגיפות עתידיות אפשריות מבלי להזדקק לסגר אחר סגר, אנו צריכים לעבור מן המודל של "מדינה קטנה" למודל של "מדינה גדולה". מודל של "מדינה גדולה", מצדו, מצריך קופה ציבורית גדולה יותר.

איך מגדילים את הקופה? התשובה הפשוט היא "מעלים מסים". אבל אז עולה השאלה, אלו מסים? רובנו מכירים רק שני מסים: מס הכנסה, שאותו משלמים בעיקר חמשת העשירונים הגבוהים (המחצית השנייה של האוכלוסייה מקבלים שכר נמוך שאינו מגיע לסף המס) ומס ערך מוסף (מע"מ), שאותו משלמים כולם. בעשורים האחרונים, ממשלות ישראל הפחיתו בהדרגה את מס ההכנסה והעלו את מס ערך מוסף – מדיניות שהגדילה את האי שוויון.

אבל ישנם מסים נוספים, שדווקא מתאימים יותר לארצנו המקוטבת: למשל, מס עושר ומסי ירושה ועזבון. וזה דווקא זמן טוב לדבר על שני אלה, כי כולנו יודעים שבישראל יש כיום די הרבה עשירים – הרבה מאוד מיליונרים ואפילו כמה מאות מיליארדרים.

מס עושר ומס ירושה לא יכניסו מספיק כסף כדי לממן שדרוג של כלל השירותים – כי בכל זאת, מספר העשירים מתגמד לעומת כלל משלמי המסים. אבל הם כן יכולים לאפשר שיפורים נקודתיים – למשל, העלאה של קצבת הזקנה או הרחבת כוח האדם בבתי החולים.

בעיקר, שני מסים אלה יצמצמו את האי שוויון וגם יתרמו לסולידריות החברתית.

מס עזבון ומס ירושה

מס עזבון (estate tax) הוא מס על עזבונו של הנפטר ואילו מס ירושה (inheritance tax) הוא מס המוטל על הסכום שמקבל כל אחד מן היורשים.

לדוגמא: בארצות הברית, ארץ שבה רואים בחיוב רב עושר אישי ומשפחתי, מוטל כיום מס בשיעור של 40% על עזבון שמעל 5 מיליון דולר; במהלך רוב המאה העשרים, שיעור מס העיזבון שם היה גבוה אף יותר והסכום הפטור היה קטן יותר.

בישראל הונהג מס עזבון כבר בראשית המדינה, באפריל 1949. אלא שהוא בוטל ב-1981 על ידי ממשלת הליכוד. מאז הוא לא הונהג שוב.

שני עשורים מאוחר יותר, ב-2000, ועדת בן בסט המליצה להשיב את המס, להעמידו על שיעור של 10% ולהחילו על עזבונות בשווי 2 מיליון שקל ומעלה. שיעור המס הנמוך הוצע בתקווה להפחית את ניסיונות ההתחמקות של הציבור. עוד הציעה הוועדה להטיל מס גם על מתנות בשווי של יותר מ-50,000 ₪. זאת, כדי למנוע את העברת העיזבון עוד במהלך החיים. הממשלה בחרה שלא לקבל את המלצת הוועדה.

היעדרו כיום של מס עזבון מעביר הון רב שביצירתו היו שותפים א/נשים רבים לרשותם הבלעדית של צאצאיהם של בעלי ההון.

מס עושר

מיסוי העושר נמצא על סדר היום הציבורי בארצות רבות. כמה מבכירי הכלכלנים בעולם ובהם תומא פיקטי (מחבר הספר הון במאה העשרים), ברנקו מילנוביץ, עמנואל סאאז וגבריאל זוקמן, רואים במיסוי העושר מנוע שוויון רב חשיבות. גם ארגון ה-OECD, הנוקט בדרך כלל בעמדה שמרנית, קובע כי לנוכח האי שוויון הגדל בהון וברכוש, "אין ספק שיש הכרח להשתמש במערכת המס על מנת לצמצם אותו."

מס עושר הוא מס תקופתי המוטל כשיעור מסך השווי הכספי של ההון והרכוש של יחיד או של משק בית. מס זה מאפשר למסות יחידים ומשקי בית שמחזיקים בבעלותם הון ורכוש בהיקף גבוה, גם אם הכנסתם השוטפת אינה גבוהה.

בישראל, מס עושר לא הוטל מעולם. בעבר ניתן היה להצדיק זאת בכך שמספר העשירים היה קטן. אך במהלך שלושת העשורים האחרונים צמחה כאן שכבת עושר מקומית, שזכתה לכינוי האמריקני "מאון עליון" שבתוכו "אלפיון עליון".

משרד האוצר מודע להתפתחויות אלה. ב-2018 פרסם האוצר לראשונה נתונים על 400 בעלי ההכנסות הגבוהות בישראל (נתוני 2014), אותם הגדיר כ"מגה עשירים". המאפיין המרכזי של ה"מגה עשיר" הוא כמובן הכנסתו השנתית הגבוהה – 40.6 מיליון ₪, בממוצע (בשנת 2014).

העיתון דה מרקר מפרסם גם הוא נתונים על עשירים בישראל. נתונים אלה מעלים כי מספר המיליארדרים (בדולרים), שבשנת 2003 עמד על 8, קפץ בשנת 2020 ל-121.

ברגע זה, מס עושר הוא דווקא תופעה הולכת ונעלמת. אם בשנת 1990 היו בעולם 12 מדינות מפותחות שהטילו מס עושר, הרי שבתוך שלושה עשורים של הגמוניה ניאו-ליברלית, רובן ביטלו את המס (נתון לשנת 2019). רק ארבע מדינות גובות עדיין מס עושר – ספרד, נורבגיה, שווייץ ובלגיה.

בישראל התעורר הדיון במס עושר במהלך משבר הקורונה, כאשר אחד מ"צוותי המומחים של המשבר" הציע להטיל מס עושר שישמש למימון חבילות סיוע למשקי בית שנפגעו מן המשבר.[1]
הדיון הזה חייב להתרחב. אין זמן טוב להטיל מס עושר ומסי ירושה ועזבון. אז למה לא עכשיו?

המאמר פורסם במקור באתר העוקץ. מבוסס על המסמך מיסוי כמנוע שוויון מאת שלמה סבירסקי, ירון הופמן דישון וברברה סבירסקי, מרכז אדוה, 2020.