משרד האוצר טורח מדי שנה לציין את "מנועי הצמיחה" הטמונים בהצעת התקציב שהוא מגיש לאישור הכנסת. למרות הביקורות וההסתייגויות, מושג הצמיחה נהנה כיום ממעמד של מספר קסם פוליטי וכלכלי, עד כדי כך שיש בו כדי לחרוץ את גורלם של פוליטיקאים. לכן הפוליטיקאים כה רוצים תקציב הכולל מנועי צמיחה.

זאת גם כאשר הם מודעים לכך כי אין בצמיחה כשלעצמה כדי להבטיח שיפור ברמת החיים של כל חלקי האוכלוסייה ושל כל אזורי הארץ, ובוודאי שאין בה כדי להבטיח כי העוגה המוגדלת תיטיב עם כולם.

לא רק צמיחה: בתקציב המדינה נדרשים גם מנועי שוויון –
בישראל, שידעה מידה גבוהה של אי שוויון גבוה עוד מראשיתה ואשר האי־שוויון בקרבה הוא מן הגבוהים בארצות המערב,  הדיון הציבורי נוטה להתמקד בסוגיית יוקר המחיה, ועם זאת נושא האי שוויון הולך ומתקבע בדו"חות של גופים ישראליים כדוגמת בנק ישראל  ושל גופים בינלאומיים כדוגמת ה־OECD.

אי שוויון הוא כיום אחת הסוגיות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות המרכזיות בארצות המערב. הרקע לכך הוא הגידול שחל בעשורים האחרונים באי שוויון, גידול שביטוייו המרכזיים הם הצטמקות המעמד הבינוני, מצד אחד, והריכוז הגובר של העושר בידי מעטים, מצד שני. זהו הרקע להצעה המועלית במסמך זה, לבחון את הצעת התקציב המוגשת אחת לשנה לאישור הכנסת על פי השאלה, האם היא כוללת מנועי שוויון ומה טיבם.

כשם שמנועי צמיחה אמורים להשיג יעדים מעשיים – שיעור צמיחה כזה או אחר – כך גם מנועי שוויון תקציביים. המטרה הרעיונית היא כינון חברה שוויונית וצודקת יותר – אך ניתן לפרוט אותה ליעדים מעשיים, כלהלן:

• הרחבת המעמד הבינוני בישראל, מהיקפו כיום (53.8% ממשקי הבית ב-2016) להיקף בארצות סקנדינביה – סביב ה 70%- באותה שנה.
• צמצום תחולת העוני, מהיקפה כיום (בין 18% ל-19% ממשקי הבית), להיקפה באיסלנד, דנמרק, צ'כיה ופינלנד – 6%-5%;
• צמצום האי שוויון בהכנסות בישראל (מדד ג'יני), מהיקפו כיום (0.346 ב-2016) להיקפו בשוודיה – 0.282.
• דיור בר השגה אוניברסלי, כולל אופציה של דיור בשכירות לטווח ארוך בבנייה תקציבית;
• מערכת בריאות במימון ציבורי מלא, באופן שייתר את הצורך בביטוחים משלימים של קופות החולים או בביטוחים עסקיים;
• השכלה אקדמית (תואר ראשון) אוניברסלית.

כיום, אף אחד מיעדים אלה אינו מופיע בהצעות התקציב המוגשות מדי שנה לאישור הכנסת.

למה מנועי שוויון תקציביים?
הורגלנו לחשוב כי האי שוויון הוא תוצר של שוק כלכלי – "השוק החופשי" – בלתי שוויוני; כמו כן הורגלנו לחשוב שההתמודדות עם האי שוויון תתרחש באותו שוק כלכלי. אנו שוכחים כי המדינה היא חלק מאותו שוק ולא זירת פעילות נפרדת ממנו: היא המעסיק הבודד הגדול במשק, כשהיא מעסיקה שליש מכוח העבודה במשק והיא משלמת מעט יותר מרבע מהשכר במשק. מבחינה זאת, המדינה היא חלק אינטגרלי של השוק הכלכלי. כיוון שכך יש לה תפקיד מרכזי ביצירה ובשימור של האי שוויון – ובו בזמן יש בידיה כדי לתרום לצמצומו של האי שוויון, אם בתחום התעסוקה והשכר בתוך שורותיה־היא, אם באמצעות ההקצאות שהיא מעניקה לצורך מימון השירותים השונים שהיא מציעה לאזרחים ואם באמצעות המסים שהיא גובה במטרה לממן את ההקצאות הללו.

אין זה הגיוני שנתעלם מן התרומה של המדיניות התקציבית לאי שוויון בישראל – ומן התרומה האפשרית שלה לתיקון המצב. כשם שאנו מצפים כי תקציב המדינה יכלול מנועי צמיחה, כך עלינו לדרוש כי תקציב המדינה יכלול מנועי שוויון.