מערכת החינוך: בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת

תמונת מצב של החינוך הישראלי

הדו"ח מצביע על שני הכוחות הדינאמיים ביותר: 1. השכבה העירונית המבוססת, היודעת לנצל את נסיגתה של המדינה כדי לטפח עבור ילדיה בתי ספר אליטיסטיים מתבדלים. 2. המפלגות החרדיות, שמערכות החינוך שלהן מתרחבות, אם בשל ריבוי טבעי גבוה ואם בשל הצטרפות גוברת של משפחות מעוטות משאבים, בעיקר מזרחיות, שצופות בחוסר אונים בהידלדלות בתי הספר הממלכתיים, מחד, ואינן מסוגלות להתחרות בשוק החינוכי הנשלט על ידי המשפחות המבוססות, מאידך.

המדינה, לא זו בלבד שהיא אינה יוצאת להגן על סמכויותיה, אלא שהיא אף מקדמת בעצמה מגמה של ביזור. המדינה הסתפקה בדרך כלל במתן לגיטימציה בדיעבד למרבית מהלכי ההתבדלות של המעמד הבינוני והגבוה: היא לא פעלה בתקיפות לאכיפת האינטגרציה בחטיבות הביניים; היא נתנה את ברכתה בדיעבד לכניסת כספי הורים למערכת; היא פתחה את אזורי הרישום; והיא עודדה את היזמות הפרטית. מזה למעלה מעשר שנים אף פועלת המדינה לבזר את סמכויותיה באמצעות העברתן לבתי הספר, על אף שמרבית בתי הספר אינם מסוגלים לכלכל את מעשיהם בעצמם, בין השאר משום הקושי בגיוס משאבים נוספים, מעבר לאלה שהם מקבלים ממשרד החינוך.

התוצאה היא שקבוצות של אזרחים נוטלות לעצמן סמכות להקים חומות של בידול – מעמדי, לאומי, עדתי, דתי – בתוך מערכת החינוך הציבורית, שאמורה להיות פתוחה לכל. והן עושות זאת מבלי להסתכן כלל באובדן ההכרה המדינתית והמימון הממשלתי.

טענה נוספת המועלית בדו"ח היא שגיוס משאבים עצמאי הפך להיות נורמה מקובלת במערכת החינוך, תוך יצירת פערים כלכליים משמעותיים בין המוסדות השונים. אחת התוצאות של גיוס המשאבים העצמאי היא, שאיש אינו יודע מהו התקציב בפועל של כל אחד מהמוסדות. פירוט על כך ר' בעמוד 2 של הודעה זו. תוצאה נוספת היא שמנהלות בתי ספר נאלצו להפוך ל"ציידות משאבים" במקום להתרכז במלאכת ניהול ההוראה.

מי יודע מהו תקציב בית ספר?

תקציב בית ספר אינו שקוף, בעיקר משום שמרבית התקציב שמשרד החינוך והרשות המקומית מקצים לבית הספר אינו ניתן בכסף אלא בשעות הוראה. שעות ההוראה קרויות שעות תקן (או ש"ש – שעת הוראה שבועית במשך כל השנה). משרד החינוך קובע את אמות המידה הבסיסיות: מספר שעות הלימוד בשבוע, מספר שעות הלימוד בכל מקצוע, מספר התלמידים בכיתה וכיו"ב. בית הספר, מצדו, מרגע שהוא יודע כמה ש"ש הוא קיבל, מעסיק מורות במספר העונה על הצרכים, בכל מקצוע ומקצוע.

עד כאן הכל פשוט, אלא שמכאן ואילך הדברים נהיים מורכבים יותר.

1. הגורם הראשון והעיקרי למורכבות נעוץ בעובדה שהמורות הן בעלות נתונים אישיים שונים זו מזו – השכלה, ותק, השתלמויות וכיו"ב. כתוצאה מכך, השכר של כל אחת מהן שונה.

2. הגורם השני למורכבות הוא העובדה שתקציב השכר של כל בית ספר ובית ספר אינו ידוע, משום ששכר המורות משולם על ידי משרד החינוך (ביסודי) או על ידי הרשות המקומית (בתיכון) ישירות לחשבון הבנק של כל מורה.

3. הגורם השלישי למורכבות הוא העובדה ששעות התקן אינן שעות ההוראה היחידות הקיימות ב"שוק השעות" של מערכת החינוך. בתי ספר יכולים לגייס לעצמם שעות הוראה נוספות מאחד או יותר מן המקורות הבאים:

א. משרד החינוך עצמו מקצה לבתי ספר שעות הוראה נוספות, המיועדות לסייע לבתי ספר הממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך או לבתי ספר המקבלים מספר תלמידים הבאים מרקע חברתי-כלכלי חלש. הקצאת השעות נעשית על פי מדד נזקקות חברתית-כלכלית, הקרוי "מדד טיפוח".

ב. משרד החינוך מקצה לבתי ספר לא רק "שעות טיפוח" אלא גם שעות נוספות אחרות: תוספת שעות בהתאם לסלי עדיפויות – למשל, ליישובי קו עימות או ליישובים הכלולים בתכנית שיקום שכונות; תוספת שעות באמצעות קרן קרב או באמצעות שירות לאומי, מורות חיילות, סטודנטים של פר"ח ותגבור שעות תורניות (בבתי ספר ממלכתיים-דתיים);

ג. לא רק משרד החינוך מקצה שעות תקן נוספות אלא גם רשויות מקומיות מבוססות. מספר השעות הללו משתנה מיישוב ליישוב, מבית ספר לבית ספר ואף משנה לשנה, ואין שום גוף המחזיק במידע מרוכז על מספר הרשויות הנוהגות כך ועל מספר השעות הכולל;

אין גם אפשרות לדעת מה גובה השתתפותו של משרד החינוך בתקציבי החינוך של הרשויות המקומיות השונות; זאת משום שבחלק מן הרשויות המשרד מעביר את השתתפותו רק לרשות המקומית ובחלק אחר הוא מעביר כספים גם לרשתות הניהול השונות (אורט, עמל, הרשתות החרדיות וכיו"ב);

ד. בתי ספר המצליחים לגבות כספים מהורים, מתורמים ומעסקים, מתרגמים חלק מן הכספים לשעות הוראה נוספות (הקרויות תל"ן – תכנית לימודים נוספת). גם כאן אין שום גוף המרכז מידע על היקף התופעה.

4. הגורם הרביעי למורכבות הוא העובדה שתקציב בית הספר מורכב לא רק משעות הוראה אלא גם משירותים שונים: מזכירות, אחזקה, אבטחה, ספרייה, מעבדה, מרפאה ועוד. המימון של שירותים אלה מתחלק בין משרד החינוך (רוב המימון) והרשות המקומית. חלק מן השירותים קיים בכל בית ספר: למשל, מזכירות. שירותים אחרים קיימים רק בחלק מבתי הספר: למשל, ספרייה או מעבדה..

סיכומו של דבר – המקורות הכספיים המשמשים את בתי הספר הם רבים ומגוונים והמידע עליהם מבוזר מאוד. שום גורם מדינתי אינו מחזיק במידע מלא על תקציבי בתי הספר.