עבודה קהילתית

מערכת החינוך: בין שוויון ואוטונומיה – סיכום מכנס במכללת אורנים

סיכום הדברים מפאנל ודיון שנערך בנובמבר 2018 במכללת אורנים, לרגל הוצאת ספרו של פרופ' יוסי דהאן: "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך"

מי צריך מערכת חינוך ציבורית ולמה? האם יש סתירה בין שוויון לאוטונומיה חינוכית? ואת מי משרתים צעדי הפרטה בחינוך?

ב-26 בנובמבר 2018 קיים מרכז אדוה כנס בשיתוף מכללת אורנים לרגל הוצאת ספרו של פרופ' יוסי דהאן: "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך". בכנס שהתקיים תחת הכותרת: "מערכת החינוך: בין שוויון ואוטונומיה", נכחו כ-80 משתתפים/ות, סטודנטים/ות מהמכללה ואורחים/ות.

בדיון בפאנל השתתפו: ד"ר שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי של מרכז אדוה; עו"ד ד"ר ניבי גל-אריאלי,  מרצה במכללת אורנים; ד"ר ניר מיכאלי, רקטור מכללת אורנים וגב' אמירה חאיין גרייב, עמיתה במכון מנדל למנהיגות. את הדיון הנחתה עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, חוקרת במרכז אדוה ולדברים הגיב פרופ' יוסי דהאן, יו"ר מרכז אדוה וכותב הספר.

להלן עיקרי הדברים מהדיון:

עו"ד נוגה דגן-בוזגלו פתחה את הדיון והציגה תמצית מספרו של פרופ' יוסי דהאן: הספר עוסק ב-3 אידיאלים של הפילוסופיה המודרנית: צדק, דמוקרטיה וחינוך והיחסים ביניהם. הוא מחבר בין תיאוריות של צדק ומוסר לנקודת מבט אמפירית – כיצד הדברים מתבטאים בחברה הישראלית ובמערכת החינוך. החלק הראשון דן בשאלות של צדק חינוכי: מהו שוויון: באמצעים? בהזדמנויות? בתוצאות? מהי חלוקת המשאבים הרצויה? מהי המשמעות של מסלולי לימוד שונים לקבוצות חברתיות שונות? האם מערכת החינוך יכול להביא לתיקון אי השוויון הכלכלי-חברתי השורר בחברה או האם היא משקפת או משכפלת אותו? שאלות אלה נידונות תוך דיון בפרויקט האינטגרציה וכן בשילוב של יוצאי אתיופיה ויוצאי בריה"מ.

החלק השני של הספר עוסק בנושא ההפרטה בחינוך. הוא מתייחס לשאלות כגון: מי אחראי על אספקת שירותי חינוך? מה תפקיד המדינה? מה ההשלכות של כניסת גופים פרטיים למערכת החינוך הציבורית?השאלות נבחנות אור מדיניות ההפרטה בחינוך בישראל בשנות ה-80: דחיקת ערך שוויון ההזדמנויות לטובת "אוטונומיה חינוכית".

החלק האחרון עוסק במטרות החינוך – מהי מטרתה של מערכת חינוך מדינתית? חינוך לאזרחות דמוקרטית? פיתוח זהות ותחושת ערך עצמי של הילד? הקניית כישורים לשוק העבודה? פיתוח הון אנושי לחיזוק המדינה? הדיון נסב על המחלוקת סביב תכנית הליבה ועל סוגיית לימודי האזרחות, והוא מבטא את המתח בין יצירת זהות לאומית אחידה לבין תביעה של קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות להכרה בזהותן התרבותית- צדק הכרתי.

ד"ר שלמה סבירסקי הציג מבט היסטורי על מערכת החינוך הישראלית, תוך הפניית תשומת הלב כי מערכת זו מעולם לא היתה שוויונית, ותמיד היו בה זרמים וקבוצות שבפועל נהנו מאוטונומיה. בעוד שלפני הקמת המדינה התקיימו ביישוב היהודי בארץ התקיימו זרמי חינוך שהיו פחות או יותר שוויונים באיכותם, גם אז היו כאלה שלא שולבו בתוכה, ובעיקר הזרם החרדי, האוכלוסייה התימנית ואחרים. עם קום המדינה אוחדו חלק מהזרמים אך בפועל נשמרה אוטונומיה לזרם החרדי, ההתיישבותי ובמידה מסוימת גם לזרם הממלכתי דתי. החינוך הערבי שהיה מחוץ לגדר והוקם על ידי הבריטים, הוכפף למשרד החינוך.

בהמשך, לאחר העלייה הגדולה של המזרחים בשנות ה-50, נוצרה מערכת נוספת, "לאלו שאינם מסוגלים", היא מערכת החינוך המקצועי, שלא רק שמראש הוגדרה ככזו שאינה מכוונת ללימודים עיונים מלאים, אלא גם מראש הופקדה בניהולן של רשתות חינוך פרטיות, דוגמת 'אורט' ו'עמל'. בתמצית: מערכת החינוך הישראלית תמיד היתה "מפוערת" – מלשון פערים- ותמיד היו בה אוטונומיות, בעיקר לחזקים.

אמירה חאיין גרייב, שהיתה עד לאחרונה מנהלת ביה"ס חוואר בחיפה, הציגה את סיפורו של ביה"ס שהוקם כבית ספר ייחודי ממלכתי, הראשון מסוגו בחברה הערבית. ביה"ס הוקם כתוצאה מעתירה לבג"צ, כמענה לתלמידים מהחברה הערבית שאינם יכולים להרשות לעצמם או אינם מעוניינים בלימודים במסגרות הכנסייתיות הפרטיות.

לאחר מאבקים וחסמים רבים שהעמידו משרד החינוך ועיריית חיפה, הצליח ביה"ס להכות שורש ולהפוך לחלופה ציבורית איכותית ולהפוך לביה"ס מבוקש מאוד בחיפה ובצפון. במציאות של בידול עמוק בקרב האוכלוסיה הערבית בחיפה בין האוכלוסייה המבוססת והמשכילה שילדיה לומדים לרב בחינוך הפרטי, לבין האוכלוסיה העניה יותר;  בית הספר חיוואר שהוא אינטגרטיבי ומתקבלים אליו בהגרלה, הצליח לשבור חלקית את הבידוד וגם להקרין על החינוך הערבי הממלכתי בעיר.

ד"ר ניר מיכאלי, התייחס לנושאים שמעלה הספר מנקודת מבטו כיו"ר לשעבר של המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. בכל הנוגע להשלכות מגמות ההפרטה, תיאר ד"ר מיכאלי את המעורבות העצומה של חברות ועמותות פרטיות ביוזמה של שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט, לקידום 5 יחידות במתמטיקה. מעורבות זו באה לידי ביטוי כבר בשלב גיבוש צוות המומחים לקידום היוזמה, בו שולבו נציגי המגזר הפרטי, אנשי עסקים, ועמותות וחברות המתמחות בלימודי מדעים. המהלך כולו נעשה תוך התעלמות מהדרג המקצועי במשרד החינוך ומתכנית חדשה ללימודי מתמטיקה שהכינה ועדת המקצוע. כן תיאר את האינטרסים של המו"לים הפרטיים שמוציאים לאור ספרי לימוד וכיצד אינטרסים מסחריים מונעים הוצאת ספרים חדשים.

באשר לצדק מתקן התייחס ד"ר מיכאלי לתקצוב הדיפרנציאלי, צעד שהונהג בבתי הספר היסודיים בשלהי כהונתו של שי פירון כשר החינוך, והביא להעברת תקציבים גדולים יותר לתלמידים באשכולות כלכליים-חברתיים נמוכים. אולם, תוספת שעות כלשעצמה, ללא שיפור דרכי ההוראה והכשרת המורים, לא הביאה לשינוי מהותי בלמידה ובהישגי התלמידים.

ד"ר ניבי גל-אריאלי התייחסה לסוגיות שמעלה ספרו של פרופ' יוסי דהאן בכל הנוגע לעבודתן ומעמדן של המורות והמורים במערכת החינוך. לטענתה, הפרטת ההוראה פוגעת בזהות, בשייכות ובמחויבות של המורות ויוצרת עבורן חיץ בין המחויבות לציבור, כאנשי הוראה, ובין המחויבות למעסיק הפרטי. כמו כן פוגעים תהליכי ההפרטה בזהות הפרופסיונאלית של המורים, מפני שהם מוצגים כפתרון לכשלים של המורים ולדרישה לשנותם, בטענה שהם "עייפים" ו"שחוקים". אלא שמורים רבים מאוד עובדים טוב, לא מתוך עייפות ולא מתוך שחיקה.

העבודה לעבר הצלחה במבחנים היא חלק אחד, ולאו דוקא החשוב ביותר, בעבודת מורים. אבל מכיוון שמשווים רק את מה שהוא בר מדידה בנקל – משווים את הישגי התלמידים, ובכך מצומצמת "הוראה" להישגי תלמידים בלבד. עבור מתכשרים להוראה ועבור מורים בתהליך התפתחות מקצועית, כאלה שנוכחים כאן במכללה להכשרת מורים, מהווה הדיון בהפרטה הזדמנות להעלות את שלוש הנקודות המהותיות לעבודת המורים: מחויבות, זהות פרופסיונאלית וערך המדידה.

בתגובה לדברים שנאמרו בדיון, ציין פרופ' יוסי דהאן את הקושי לקדם שוויון בחינוך בחברה מאוד לא שוויונית המקדשת תחרות ואינדיבידואליזם. בהיות החינוך טובין מדרגי – כלומר טובין שהערך שלו יחסי. המשמעות היא שנוצר מירוץ בו הורים מבוססים נוקטים כל הזמן צעדים לשפר את מצב ילדיהם ביחס לילדים האחרים. מהלכים אלה חותרים תחת הסולידריות החברתית ומסכלים את היכולת לחתור לשוויון הזדמנויות. כך נוצרה סתירה לכאורה בין ה"הורה הטוב" – החותר למקסם את היתרון של ילדיו, לבין ה"אזרח הטוב"- החותר ליצירת חברה טובה יותר לכולם. מבחינת מעמד המורים, הזלזול במורים ושחיקת תנאי העסקתם הוא חלק ממהלך רחב יותר של צמצום החינוך הציבורי ולגיטימציה למגמות ההפרטה.