בבואנו לרענן את החזון ואת הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטיים עלינו לפרוץ אל מעבר לגבולותיו של החזון מתחילת המאה ה-20 המתמקד בהבטחת צמיחה, תעסוקה ורווחה
מֵעֵבֶר לצמיחה תעסוקה מלאה ורווחה
על פי אמות המידה המקובלות ובהשוואה לשאר האנושות אנו, תושבי ישראל, מצויים במצב טוב למדי. ישראל נמנית עם מועדון הארצות המסווגות כ"מפותחות"; היא מייצרת מוצרים ברמה טכנולוגית מהמתקדמות בעולם; מרבית הישראלים נהנים מרמת חיים "מערבית", גם אם לא מן הגבוהות במערב; והמדינה בישראל מקיימת מערכות בריאות, חינוך, רווחה וביטחון סוציאלי מקיפות ביותר, גם אם לא מן הנדיבות במערב. במבט השוואתי, אפשר לדבר על חלום ציוני שהתגשם.
בו בזמן ובהשוואה בינינו לבין עצמנו, אנו, תושבי ישראל, יודעים כי עבור רובנו, החלום הישראלי קשה להשגה: לצד מנכ"לים הנהנים משכר חודשי של מאות אלפי שקלים יש בינינו מאות אלפי עובדות ועובדים ששכרם כה נמוך עד שהוא מציב אותם מתחת לקו העוני; בעוד שעשרות ואולי מאות צעירים ישראליים מתעשרים בן לילה הודות לסטארט-אפים למיניהם, כמחצית מבני הנוער אינם משיגים תעודת בגרות; ובמרחק לא גדול מתל אביב הנוצצת והקוסמופוליטית ובעצם כבר בדרומה של תל אביב עצמה, מתחילה ארץ שונה שאותה נוח לנו לכנות "פריפריה".
אם כל כך רע, כיצד זה שכל כך טוב? אם כל כך טוב, כיצד זה שכל כך רע?
התשובה מצויה בטיבן של "אמות המידה המקובלות". הפיסקה הראשונה לעיל מבוססת כולה על שדה מושגים שהתקבע בשיח הציבורי בעידן מלחמת העולם השנייה. אלה מושגים המקושרים בעיקר עם שמותיהם של שני כלכלנים: ג'ון מיינארד קיינס, הכלכלן הבריטי שהגדיר את אחריותה של המדינה כמווסתת-העל של הפעילות הכלכלית, וסיימון קוזנץ, הכלכלן האמריקני שבנה עבור המדינה את הכלים הסטטיסטיים המאפשרים לה לבצע את מלאכת הוויסות והניטור. זו השפה המאפשרת לנו לומר דברים כדוגמת "בהינתן שהתמ"ג שלנו הוא כך וכך, וקצב הצמיחה שלנו כך וכך, והחוב הלאומי שלנו כך וכך", מצבנו היחסי לא רע.
צמצומו של החלום למסגרת של שינוי שנתי כזה או אחר בתמ"ג הופך את הצמיחה הכלכלית לפרויקט הקולקטיבי העיקרי של בני/ות אנוש. כך, בריאות טובה היא מצב אנושי רצוי, כמובן, אך גם אמצעי למנוע היעדרות מן העבודה; לימודים הם כמובן אמצעי להרחבת אופקים ודעת, אך גם אמצעי להגדלת הפריון; חיסכון הוא דרך להבטיח את העתיד האישי והמשפחתי, אך בו בזמן גם אמצעי להגדלת האשראי העסקי; נישואין הם לא רק קשר בין-אישי אלא גם דרך להביא לעולם עובדים חדשים שיצמצמו את יחס התלות בין פנסיונרים לעובדים; וכיו"ב.
צמיחה לבדה אינה מספיקה
צמיחה היא כמובן צורך קיומי במצב של גידול באוכלוסייה, אלא שאין בה כשלעצמה כדי להבטיח שינוי של ממש בתנאי החיים החברתיים של בני האנוש: אין בה בהכרח כדי למתן את חלוקת העבודה המעמדית, או לבטל את פערי הכוח והמשאבים בין נשים לגברים, או למנוע את הדרתם, בכל ארץ וארץ, של גושים גדולים של אנושות בגלל גזעם, דתם או לאומם, או להפסיק את הסללתם של בני ובנות הנוער, מי ללימודים אקדמיים ומי ללימודי מקצוע.
צמיחה, גם כאשר השלכותיה חיוביות, אינה יכולה לשמש כחזון קולקטיבי. עלינו לצאת מן הקופסא המושגית של קיינס וקוזנץ. קופסא זו, ששירתה הרבה מעשים טובים במשך מספר דורות, כיום חוסמת את שדה הראייה.
צמיחה כשלעצמה אין בה כדי לחולל שינויים חברתיים משמעותיים. שינויים שכאלה, שלא כמו "הרפורמות המבניות" שהכלכלנים מציעים השכם והערב ואשר כל מטרתן לקדם צמיחה, אינם תלויים בהכרח בצמיחה: שינוי המדיניות המכוונת בני נוער בני עדות ולאומים שונים למסלולי לימוד שונים אינה כרוכה בצמיחה; שינוי המדיניות התאגידית והמדינתית המקבעת פערי שכר בין נשים לגברים אינו תלוי בצמיחה; דמוקרטיזציה של השליטה בהון אינה תלויה בצמיחה.
אלא ששפתם של קיינס וקוזנץ מצליחה להסוות את כל אלה מעינינו. בראש ובראשונה משום ששפה זאת משותפת לכל המחנות הפוליטיים: היא לא רק שפתם של הטכנוקרטים ו"קברניטי המשק" אלא גם שפתם של א/נשי המחנה הסוציאל-דמוקרטי.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בשעה שחלק מן הסוציאליסטים פנה בכיוון של מהפכה בנוסח הסובייטי, חלק אחר פנה בכיוון של שינוי הדרגתי במערכת הקפיטליסטית באמצעות השתתפות בחיים הפוליטיים הרגילים; מכאן שמו של מחנה זה, המחנה הסוציאל-דמוקרטי. עם הזמן, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, שנסמכו על האיגודים המקצועיים של הפועלים, זכו בבחירות והרכיבו ממשלות. ואז, בבואן להנהיג מדיניות שתיטיב עם קהל בוחריהן הן הסתייעו רבות בתורתו של קיינס, שסיפקה צידוק מכובד למעורבות מדינתית עמוקה בחיים הכלכליים, במטרה לייצר צמיחה ותעסוקה מלאה ובו בזמן גם להנהיג מדיניות רווחה מקיפה. במקביל, הכלים שפיתח הכלכלן והסטטיסטיקן קוזנץ אפשרו למדינה בהנהגת הסוציאל-דמוקרטים להציב יעדים ולנטר תוצאות.
ההבדל בין הסוציאל-דמוקרטים ובין הימין הליברלי או הניאו-ליברלי, מתבטא בעיקר בדרכים להגיע אל היעד המשותף, שהוא כאמור צמיחה המייצרת תעסוקה. בעוד שהמחנה האחד דוגל בהאצת הצמיחה באמצעות מעורבות מדינתית, המחנה השני דוגל בהאצה באמצעות הפקדת ההגה בידי המגזר העסקי; ובעוד שהמחנה האחד דוגל בהעלאת המיסוי על מנת לאפשר שירותים חברתיים, שבתורם יגדילו צמיחה עתידית, המחנה השני דוגל במיסוי נמוך על מנת לאפשר לבעלי ההון להשקיע במשק, בהנחה שצמיחה תספק לכולם אמצעים לקידום הרווחה האישית והמשפחתית.
אלה כמובן הבדלים עמוקים ומשמעותיים: בעוד שהסוציאל-דמוקרטים מכוונים את מדיניותם אל החלק הגדול של האוכלוסייה, הלא הם העובדות והעובדים, הליברלים והניאו-ליברלים ממקדים את מדיניותם בעידוד ובחיזוק של בעלי ההון והשכבות המבוססות.
חזון סוציאל-דמוקרטי חדש
ועם זאת, בבואנו לרענן את החזון ואת הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטיים עלינו לפרוץ אל מעבר לגבולותיו של החזון המוכתב על ידי שפתם של קיינס וקוזנץ. בעידן התיעוש והעיור של תחילת המאה העשרים, סביר היה לטעון כי סוציאל-דמוקרטיה משמעותה שחרור ממחסור, מחלה, בערות, הזנחה ובטלה ועל כן סביר היה גם לטעון כי המדיניות הסוציאל-דמוקרטית צריכה להתמקד בצמיחה, תעסוקה ורווחה. היום, 70 שנה לאחר כינונה בארצות המערב, עם תום מלחמת העולם השנייה, של מדינת הרווחה, אנו יודעים כי מדיניות של עידוד הצמיחה אין פירושה בהכרח העלאה כללית של רמת החיים, שמדיניות של תעסוקה מלאה אין פירושה בהכרח מחיה בכבוד ושכינונה של מערכת רווחה אין פירושה בהכרח התגברות על הנטייה לראות במעוטי המשאבים כאחראים למצבם.
מעל לכל, צמיחה, תעסוקה ורווחה אין בהן די כדי להתגבר על מנגנונים חברתיים ותרבותיים המייצרים בכל דור מחדש הסדרים של בידול ואי שוויון בין בני אדם. הדבר בולט במיוחד במערכות חינוך מדינתיות: מפלגות וממשלות סוציאל-דמוקרטיות חיו בשלום וחיות בשלום גם כיום, בישראל ובארצות אחרות, עם הפרדה מעמדית בין תלמידות ותלמידים, מי למסלול עיוני ומי למסלול מקצועי, הגם שהפרדה זאת מתבססת על נימוקים מאוד לא סוציאליסטיים ובוודאי שלא דמוקרטיים בדבר הבדלים אינטלקטואליים מושרשים, שלא לומר מולדים, בין בני אנוש שונים. גם לאחר מאה ומחצית המאה של תנועות סוציאליסטיות חזקות ואף שליטות, האמונה בדבר הבדלי "איכות" בין בני אדם שרירה וקיימת. ולא רק במערכת החינוך, שהרי פערי השכר, הגם שהם מוצגים השכם והערב כתוצאה של "היצע וביקוש", משקפים במידה רבה אמונות אודות "איכויות" שונות המצדיקות, למשל, שאנשים ש"מגיע להם" יקבלו שכר הגבוה עשרות מונים מזה של "סתם עובדים".
מתוך הפרק הראשון של המסמך "הטוב האפשרי: קווים למדיניות סוציאל-דמוקרטית ישראלית" מאת ד"ר שלמה סבירסקי. להורדת המסמך המלא (PDF)
