ביום שלישי 24.6.25 יתקיים דיון בועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת תחת הכותרת: הצורך בתכנית כוללת לסגירת פערי המיגון לאוכלוסייה בישראל – הכורח הבלתי נמנע בהתערבות ותקצוב ממשלתיים בעקבות לקחי מלחמת "חרבות ברזל" ו"עם כלביא".

הדיון מתקיים בין השאר בעקבות פנייה שהעבירה קבוצת ארגונים חברתיים, ביוזמת מרכז אדוה, בנושא אי-השוויון בנגישות למיגון.

להלן נוסח מכתב הפנייה (להורדת המכתב בקובץ PDF):

הפגיעה בעורף הישראלי מפרוץ מלחמת "חברות ברזל" ב- 7 באוקטובר 2023, וביתר שאת מפרוץ מבצע "עם כלביא", ממחישים באופן דרמטי את ההשלכות הקשות של פערי המיגון בישראל.

לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2018, לכ- 2.5 מיליון תושבים אין גישה למיגון תקני, כ-28% מהאוכלוסייה. ל-38% יש ממ"ד בדירה, והיתר (כ- 34%) מסתמכים על מקלטים ציבוריים או פרטיים בבניינים משותפים. בנוסף, בקרב התושבים הערבים, לכ-46% אין מיגון תקני: הישובים הערבים בצפון הארץ סובלים משיעור נמוך של מיגון בבתי מגורים וממחסור חמור במקלטים ציבוריים ובמיגון של מבנים ציבוריים, והישובים הבדואיים בנגב נמנים על הקבוצה הסובלת מהיעדר מיגון באופן החמור ביותר בקרב תושבי דרום הארץ.

מחקר של מרכז אדוה מצא, כי הנגישות למרחב מוגן תקני ולממ"ד בפרט, אינה מתקיימת באופן שוויוני ברחבי הארץ. כך, בעוד שבמשקי הבית השייכים לשלושת העשירונים העליונים, שיעור המתגוררים בבית עם ממ"ד עומד על כ- 60%, במשקי הבית הנמנים על שלושת העשירונים התחתונים, שיעורם עומד על כ- 30% בלבד.

הסיבה לכך טמונה במדיניות תכנונית מפלה ארוכת שנים ומחלוקת משאבים בלתי שוויונית. המסלול העיקרי להוספת מיגון בדירות קיימות מתבסס על תוכניות התחדשות עירונית ובפרט כאלו המבוססות על תמ"א 38. כתוצאה מכך, האפשרות למיגון תלויה בהיתכנות הכלכלית של הפרויקטים – ביכולת הכלכלית של הדיירים ובעלי הדירות לקדמם, ובאפשרות להפקת רווח עבור יזמי הנדל"ן. קרי, תלויה "בשוק הפרטי".

מדיניות זו מובילה לכך, שלא ניתן פתרון מיגון לחלק ניכר מהאוכלוסיה. כך ביישובים בעלי מעמד חברתי-כלכלי נמוך – בפריפריה החברתית והגיאוגרפית; בישובי קו העימות בצפון ובדרום המרוחקים מהטווח שהוגדר על-ידי המדינה לתיקצוב פרויקטי מיגון; בקרב דירות השייכות לדיור הציבורי, אשר לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בכ- 92% מהן אין ממ"ד, וכן בקרב אוכלוסיות מוחלשות נוספות, בהן פליטים ומבקשי מקלט, המתגוררים ברובם בדירות ישנות ובלתי מתוחזקות.

בנוסף, ביישובים הערביים הסובלים מאפליה תכנונית, שתוצאותיה הן חוסר יכולת ליישם מודלים של התחדשות עירונית בישראל, וכן מחסמים בהוצאת היתרי בניה – ההשלכות קשות במיוחד. כך למשל, בעיר טמרה המונה מעל 37 אלף תושבים, ואשר ספגה פגיעה קשה ואובדן חייהן של 4 נשים, אין כלל מקלט ציבורי. לעומתה, ביישוב הסמוך מצפה אביב, המונה כ-1.1 אלף תושבים בלבד, ישנם 13 מקלטים ציבוריים. את היישובים מג'ד אל כרום, נחף, בענה ודיר אל אסד שמונים יחד כ–52 אלף תושבים משרתים שני מקלטים ציבוריים. לעומת זאת, בעיר כרמיאל, המונה כ-55.4 אלף תושבים, ישנם 126 מקלטים ציבוריים.

בשל כל זאת, על המדינה לגבש מדיניות כוללת לקידום מיגון שוויוני, המתבססת על השקעה מדינתית ישירה ומתוקצבת כראוי, במקום על אינטרס כלכלי פרטי. על מדיניות זו לכלול גם הצבה מיידית של מיגוניות תקינות ונגישות במספר מספק בכל היישובים, לרבות באלו הסובלים מהזנחה רבת שנים; הוספת מיגון לדירות קיימות; שיקום מבנים קיימים, וכן חיזוק מפני רעידות אדמה.

בכל הנוגע לטווח הארוך, יש לערוך מיפוי לפי יישובים וקבוצות אוכלוסייה כדי לאתר פערי מיגון; יש לבצע תיקוני חקיקה וכן, להקצות משאבים ותקציבים ייעודים לנושא.

לפיכך, אנו החתומים מטה מבקשים לקיים דיון בוועדת הפנים בנושא פערי המיגון, בהשתתפות כלל גורמי הממשלה הרלוונטים, ארגוני חברה אזרחית ונציגי השלטון המקומי, לשם גיבוש מדיניות יישומית לקידום מיגון שוויוני.

מרכז אדוה – מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל | איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי
א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל | פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
פורום דיור ציבורי | סיכוי-אופוק | קול רבני לזכויות אדם