מאמר

הנושאות בנטל של הגרעון הטיפולי

על פי התחזיות של ארגונים בינלאומיים, הצורך בטיפול ילך ויגדל עם השנים וכבר כיום קיים קושי לספק טיפול איכותי לזקוקים לכך. נדרשת הגדלה משמעותית של ההשקעה הציבורית בטיפול במסגרת מדיניות כלכלית שתכיר בערכו, בערכן של הנשים הנושאות בנטל

המונח "גירעון טיפולי", מתייחס לקושי ההולך וגובר במדינות מפותחות לספק טיפול זמין ואיכותי שיענה על הצרכים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרגשיים של מבוגרים וילדים. זאת כתוצאה משתי סיבות עיקריות: העלייה בהשתתפות נשים בכוח העבודה והעלייה המתמשכת בתוחלת החיים, שגררה התארכות של תקופת החיים שבה נדרש טיפול.

בישראל כמו במדינות אחרות, נשים מספקות את רוב עבודת הטיפול – אם בשכר ואם ללא שכר. עבודה שלא בשכר, מכונה גם "עבודה שקופה" וחלק ניכר ממנה – שירותים הניתנים בתוך המשפחה – אינו מוגדר כעבודה יצרנית ואינו נכלל בנתוני החשבונאות הלאומית שמהם נגזר חישוב התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). התמ"ג, הוא המדד העיקרי המשמש להערכת ההצלחה הכלכלית של מדינות. על פי חישוב שנערך בארגון העבודה הבינלאומי, מדי יום ברחבי העולם, מושקעות בטיפול ללא שכר שעות עבודה שערכן שווה ערך ל-9% מהתמ"ג העולמי.

שקיפותה של עבודת הטיפול שלא בשכר משפיעה על הערכת-חסר ועל התגמול הנמוך של עבודות הטיפול בשכר. אלו נתפסות לעתים כעבודות שדורשות כישורים מעטים מכיוון שצמחו מתוך עבודתן ה"טבעית" של נשים בבית.

בשנים האחרונות, עוסקות כלכלניות פמיניסטיות כגון ננסי פולברה, איפאק איקרקאן ודיאן אלסון, בהצעות למדיניות שעניינה ארגון וחלוקה מחדש של שירותי הטיפול והמימון שלהם. הנחת המוצא שלהן היא שטיפול איכותי מיטיב עם מעגלים חברתיים רחבים וכן שהמוטבים הישירים של הטיפול נמנים עם אוכלוסיות שלא יכולות לספק לעצמן טיפול מלא ולכן, לא ניתן להפקיר את הטיפול למנגנוני השוק. לפיכך, הן קוראות להכרה בנגישות לטיפול כזכות אנושית בסיסית ולהשקעה ציבורית בטיפול כבתשתית חיונית שבלעדיה אין חברה ואין כלכלה.

מנקודת המבט הזו בחנו כיצד נראה הגירעון הטיפולי בילדים ובקשישים בישראל.

בהתייחס לגיל הרך, רמת ההשקעה הציבורית במסגרות לילדים מתחת לגיל שלוש נמוכה ביחס לממוצע ה-OECD והיא עמדה ב-2015 על כ-15% בלבד מכלל ההוצאה עליהן. לפי בנק ישראל, סבסוד מעונות היום והמשפחתונים אינו גבוה ואינו אוניברסלי ועומד בממוצע על כ-45% מהתשלום החודשי של הורים למסגרת. היצע המסגרות נמוך מהביקוש: רק כרבע מכלל הילדים עד גיל 3 מטופלים במסגרות מפוקחות.

מעל גיל 3, מערך הטיפול חלקי מבחינת אורך יום הלימודים. חוק יום לימודים ארוך, שיישומו המלא נדחה שוב ושוב באמצעות חוק ההסדרים, חל רק על כרבע מהתלמידים ועל כ-8% מילדי הגנים. בהיעדרו, פונים ההורים לצהרונים בתשלום.

על אלו יש להוסיף את חופשת הלידה, שהיא קצרה בישראל בהשוואה למדינות אירופה ואינה מעודדת חלוקה בין שני ההורים בטיפול בילדיהם. ועוד, ההכרה בעלויות הטיפול באמצעות קצבאות ילדים ונקודות זיכוי במס, אינה מספקת. היא דלה במקרה הראשון ומעטות הנשים שממצות אותה במקרה השני.

גירעון הטיפול בילדים מתבטא גם במחסור ובתחלופה גבוהה של מטפלות וסייעות. זאת כתוצאה מתנאי עבודה קשים, אפשרויות קידום מוגבלות, השקעה נמוכה בהכשרה ושכר נמוך שאינו משקף את ערכה החברתי והכלכלי של עבודתן. הסייעות והמטפלות נאבקות זה מספר שנים על הכרה בהן כנשות חינוך ועל שיפור תנאי עבודתן ומעמדן המקצועי.

בכל הנוגע לקשישים/ות, מערך הטיפול נשען בכבדות על טיפול ללא שכר שמוענק להם/ן, על ידי בני ובעיקר בנות משפחה. הטיפול שמעניקות בנות המשפחה חוסך במשאבים ציבוריים: מבקר המדינה ציין במפורש בדוח מ-2017, שמעורבות בני/ות המשפחה בטיפול, מקטינה את ההוצאה הלאומית על סיעוד וכן כי רשויות המדינה מטילות באופן מעשי את האחריות לטיפול בקשישים/ות על בני/ות המשפחה. בסקר שערך המבקר דיווחו בני/ות משפחה מטפלים/ות על עומס נפשי, פיזי וכלכלי.

מטפלות בשכר בקשישים/ות נחלקות למטפלות ישראליות ולמהגרות עבודה. המטפלות הישראליות, מועסקות במשרות חלקיות, בשכר נמוך, רובן מטפלות ביותר ממטופל אחד ולא מתוגמלות על זמני המעבר בין מטופלים/ות. הכשרתן חלקית, לא מתוקצבת ולא מתגמלת ושכרן ניתן לשעת עבודה בפועל: אם מטופל יוצא לחופשה, מתאשפז או נפטר, המטפלת לא מקבלת את שכרה. תנאים אלה מביאים לתחלופה גבוהה ולמחסור במטפלות, אשר ילך ויחריף לנוכח התחזיות להתארכות תוחלת החיים.

ההעדפה של מרבית הקשישים להישאר בביתם, לצד המחסור במטפלות ישראליות והצורך בטיפול רב שעות היממה, הפכו את העסקתן של המטפלות מהגרות העבודה לפתרון מועדף עבור מי שיכולים לעמוד בעלויות הכספיות. מאחר שגמלת הסיעוד אינה מכסה את עלות העסקת המטפלת, פער המימון הופך את הפתרון לבלתי אפשרי עבור משקי בית מעוטי הכנסה. המטפלות מהגרות עבודה מועסקות בבתי המטופלים/ות, במתכונת של 24 שעות ביממה, ששה ימים בשבוע. מדובר בזמינות תמידית לטיפול כאשר הגדרת התפקיד וההפרדה בין עבודה למנוחה אינה ברורה. שכרן הוא שכר המינימום, ממנו רשאים המעסיקים לנכות עד 25% לצורך החזר הוצאות על מגורים, ביטוח רפואי והוצאות נלוות.

יש לציין כי לפני כשנה החלה לפעול תכנית לאומית לסיעוד. התכנית אמנם הגדילה את ההוצאה הציבורית ואת גמלאות הסיעוד, אך לא כללה התייחסות מספקת למחסור במטפלות בקהילה, לשכרן ולתנאי העבודה שלהן, על הנטל הפיזי והנפשי הכרוך בה.

לסיכום, על פי התחזיות של ארגונים בינלאומיים, הצורך בטיפול ילך ויגדל עם השנים וכבר כיום קיים קושי לספק טיפול איכותי לאלו הזקוקים לכך. לפיכך נדרשת הגדלה משמעותית של ההשקעה הציבורית בטיפול במסגרת מדיניות כלכלית שתכיר בערכו, ובתוך כך בזכות הבסיסית של כל אחד ואחת מאתנו לקבל טיפול טוב, כמו גם בזכותן של המטפלות לעצמאות כלכלית ולפרנסה מכבדת.

המאמר פורסם במקור באתר העוקץ.

המאמר מבוסס על הדו"ח "הגרעון הטיפולי בישראל: מי נושאות בנטל וכיצד ניתן לצמצמו", והוצג ביום עיון שנערך באוניברסיטת בר אילן, בשיתוף מרכז אדוה. למאמרים נוספים מיום העיון לחצו כאן.