1. ישראלים אוהבים למצב עצמם כחלק ממערב אירופה, אלא שבמרבית המדדים החברתיים והכלכליים, אנו ממוקמים בשולים המזרחיים והדרומיים של היבשת. ההכנסה הפנויה החציונית של משקי בית דומה לזו של סלובניה, ספרד, יוון וצ'כיה. כך גם התמ"ג לנפש והשכר הממוצע במשק. שיעור העוני בישראל מרחיק אותנו מאוד מ"המערב" אל ארצות דרום אמריקה, בין מקסיקו לצ'ילה.

2. בעשור האחרון (2013-2004) כלכלת ישראל צמחה יותר מזו של ארצות מערב אירופה. אלא שאי אפשר לקוות שהצמיחה לבדה תקרב אותנו אליהן: ראשית, על מנת להגיע לרמת החיים שם, על ישראל צריכה לצמוח בקצב גבוה מזה הנוכחי; שנית, על מנת שרמת החיים של כל הישראלים תעלה, על פירות הצמיחה להתחלק באופן שוויוני הרבה יותר.
ישראל אינה ממצה את פוטנציאל הצמיחה שלה בין השאר בגלל היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים ובגלל השכיחות הגבוהה של עימותים אלימים עמם. שתי האינתיפאדות גרמו לפגיעות של ממש במשק הישראלי; אך גם עימותים מוגבלים יותר הם עניין תכוף ביותר: המבצעים "ימי תשובה" (2004), "קשת בענן" (2004), "גשם ראשון" (2005), "גשמי קיץ" (2006), "חורף חם" (2008), "עופרת יצוקה" (2008-2009), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014). השלכותיו הכלכליות הישירות של כל אחד מעימותים אלה היו מוגבלים יותר – בנק ישראל מעריך ש"צוק איתן" צמצם את התמ"ג ב-0.3% – אך הצטברותם פוגעת לטווח הארוך בקבוצות אוכלוסיה ובחבלי ארץ רבים ויוצרת אווירה של חוסר יציבות.

קושי נוסף בדרך להעלאת רמת החיים של כלל הישראלים הוא שבעשור האחרון לפחות, פירות הצמיחה, במקום שיחלחלו כלפי מטה כטענת קברניטי המשק, מחלחלים, שלא כדרך הטבע, דווקא כלפי מעלה. חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל בעשור האחרון, מ-11% ל-15% מן העוגה, וזאת על חשבון העובדים, שחלקם ירד מ-66% ל-62%. השכר היחיד שגדל מאוד הוא זה של המנהלים הבכירים: עלות השכר שלהם גדלה בין 2000 ל-2010 פי שניים ויותר. ב-2013, עלות השכר של המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 6.158 מיליון ש"ח, או 513 אלף ש"ח בחודש.

3. גם העושר גדל: בין 2003 ל-2013 גדלו הנכסים הכספיים שבידי הציבור ב-80% לערך, מ-1,704 מילארד ₪ ל-3,048 מיליארד ₪ (במחירי 2013). בהיעדר נתונים על התפלגותם של נכסים אלה בין רובדי החברה, אפשר רק להעריך על בסיס הידוע מארצות אחרות כי חלק גדול מהם מוחזק בידי העשירון העליון ובתוכו, בעיקר בידי המאון העליון והאלפיון העליון.

4. מנגד, ישראלים רבים מדי מקבלים שכר המוגדר על ידי ארגון ה-OECD כנמוך: עד שני-שלישים מן השכר החציוני. ב-2012 עמד השיעור על 22.1%, והוא הציב אותנו קרוב לתחתית סולם ה-OECD – מקום שלישי מלמטה.

5.שכר נשים חודשי, שב-2003 עמד על 62.2% משכר גברים חודשי, עלה ב-2013 ל-68.1%. הפער המגדרי בשכר השעתי, לעומת זאת, יציב למדי ועומד על 15.5%.

6. שכרם של שכירים אשכנזים ירד ב-2013, מ-42% מעל הממוצע ל-32% מעל הממוצע. שכרם של שכירים מזרחים נותר ללא שינוי והוא עומד על 11% מעל הממוצע. ואילו שכרם של שכירים ערבים נמוך בהרבה מהממוצע ונע מאז 2008 בין 68% ל-67% מן הממוצע.

7. שיעור האבטלה הארצי הוא נמוך: פחות מ-6%. אלא ששיעור זה משקף בעיקר את היישובים היהודיים במרכז הארץ. כאשר מתרחקים מהמרכז, שיעור דורשי העבודה גדל מאוד, בעיקר ביישובים ערביים ובחלק מעיירות הפיתוח: רהט (33.3%), אום אל פחם (30.8%), עראבה (27.8%), סח'נין (24.8%), טמרה (23.9%), מגאר (23.9%), ירוחם (16.4%) ודימונה (15.4%).

8. ממשלת ישראל אינה מאזנת את התוצאות הבלתי שוויוניות של הצמיחה. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות), שעמדה ב-2013 על 41.3% תמ"ג, הציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שהוצאותיהן לביטחון נמוכות מאלה של ישראל). ואילו ההוצאה הסוציאלית של הממשלה (קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס) עמדה בישראל על 15.8% תמ"ג, קרוב לתחתית סולם ארצות ה-OECD.

9. כאשר השר סילבן שלום קרא לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו "שלח את הבן שלך להיות פחח" הוא שיקף מציאות רבת שנים שבה מסלולים מקצועיים או טכנולוגיים מאפיינים בדרך כלל יישובים ושכונות של משפחות מעוטות הכנסה. בדיקה שערכנו של מיקום בתי הספר של שתי רשתות החינוך המקצועי הגדולות בישראל, אורט ועמל, העלתה כי מתוך 159 בתי ספר של שתי הרשתות הללו, 113 (71% מסך הכל) היו ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים אחרים המדורגים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 5. במרבית היישובים המבוססים, במידה ויש בתי ספר מקצועיים הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות "הדרומיות".