הממשלה אישרה קיצוץ רוחבי נוסף בתקציב המדינה, שיפגע בשירותי החינוך, הבריאות והרווחה. דווקא בתקופה שבה הצרכים החברתיים גוברים, נדרשת השקעה ציבורית לחיזוק המערכות ולשיקום החוסן החברתי.
בתחילת השבוע (18.10) אישרה הממשלה קיצוץ רוחבי של 4.9% בתקציב המדינה לשנת 2026, לצורך מימון "רכש ביטחוני דחוף" בהיקף של 2.6 מיליארד ₪. זאת, כשבוע לאחר אישור קיצוץ של 1.03 מיליארד ₪ מהתקציב המשוריין לתוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית לשנים 2027-2029.
ההחלטה על הקיצוץ הרוחבי, המתקיים ללא תיעדוף ושאינו חל על הכספים הקואליציוניים – אמנם התקבלה בתוך מספר דקות, אולם השלכותיה ופגיעתה עלולות להיות ארוכות טווח. להלן החשבון (דה מרקר, 18.10): תקציב משרד החינוך וההשכלה הגבוהה יקוצץ ב- 354 מיליון ₪, בדגש על פגיעה בפעילות בלתי פורמלית, בהדרכות מורים ובמימון מיזמים חינוכיים עם רשויות מקומיות. משרד הרווחה יקצץ 138 מיליון ₪ מתקציבו, לאחר סדרת קיצוצים רוחביים שגרעה כ-450 מיליון ₪ מתקציב המשרד לשנת 2026. זאת בזמן שהעובדות הסוציאליות שובתות בשל מחסור בתקנים ובכוח אדם ליישום תוכנית משרד הרווחה לאנשים עם מוגבלויות. משרד הבריאות יקצץ 109 מיליון ₪, לאחר קיצוץ של 600 מיליון ₪ מתחילת השנה; משרד הבינוי והשיכון יקוצץ ב-120 מיליון ₪, ומשרד העלייה והקליטה יספוג קיצוץ של 23 מיליון ₪. הקיצוץ הרוחבי יגרע גם 130 מיליון ₪ מתקציב שיקום העוטף ו־114 מיליון ₪ מתקציב שיקום הצפון.
לקיצוץ רוחבי זה השפעה משמעותית על "החיים עצמם".
מדינת ישראל מתמודדת כבר שנים עם השקעה ציבורית נמוכה בהוצאה על השירותים האזרחיים, לצד מדיניות כלכלית המקדמת תהליכי הפרטה. שחיקה זו מתבטאת במחסור מתמשך במשאבים, בתשתיות ובכוח אדם במערכות הציבוריות הפוגשות את האזרחים והאזרחיות. בתוך כך, בהשוואה בינלאומית, ישראל ממוקמת במקום נמוך ביחס למדינות מערב אירופה ולרוב גם ביחס לממוצע ב- OECD. כך, בכל הנוגע להיקף ההוצאה הציבורית על חינוך לגיל הרך, מערך בריאות הנפש, טיפול, סיעוד, וקצבאות (מחיה, זקנה, סיעוד ומזונות). כל זאת, לצד מיקום לא מחמיא בקרב מדינות ה- OECD בכל הנוגע לשיעורי עוני גבוהים, שיעורים גבוהים של עובדים בשכר נמוך וככלל במונחים של אי-שוויון.
לקיצוצים בשירותים החברתיים יש גם השלכות מגדריות ברורות: נשים בישראל נסמכות יותר על השירותים הללו ומהוות רוב בקרב המועסקים בהם. דלדול המשאבים פוגע בתנאי שכר והעסקה, ומביא לנשירה של אנשי ונשות מקצוע מהמערכות הציבוריות ובכך, למחסור חריף ומתמשך במקצועות החינוך, הבריאות והטיפול. על אלו שנותרו מועסקות במערכות אלו מוטל עומס רב. המחסור אף פוגע במשפחות המטפלות, אשר נדרשות – במידה ומתאפשר להן – להשקיע משאבים כספיים גדולים במסגרות הטיפול הפרטיות. כמו כן, הקיצוץ בשירותים החברתיים מגביר את עומס עבודת הטיפול שלא בשכר בילדים, בבני המשפחה ובמשק הבית – עומס המוטל בעיקר על נשים.
המלחמה המתמשכת החריפה את הפער בין הצרכים למענים שמספקים השירותים החברתיים ואת אי השוויון החברתי והכלכלי. הגידול בהוצאות הצבאיות הביא להחלטות נוספות לצמצום התקציבים המיועדים לשירותים הציבוריים. זאת, על אף הקצאות ייעודיות של תקציבים לאורך המלחמה, למערכת הבריאות ולשיקום העוטף והצפון (הכוללות תקציבים שיועדו לחינוך, לרווחה ולבריאות). מנגד, נוצר צורך הולך וגובר בציבור להסתמך על השירותים הללו. וכך, ציבור גדול בישראל נותר ללא טיפול ראוי, בהמתנה מתארכת לתורים ולעיתים אף ננטש על-ידי המערכות הללו.
בד בבד, בקרב ציבור הנשים חלה החרפה בהתמודדות עם אלימות המופנית כלפיהן. מחקר שעורכות ד"ר יעל חסון, מנכ"לית מרכז אדוה, והדס בן אליהו, המנהלת המדעית של מרכז "יודעת" במכון ון ליר בירושלים, מלמד כי לאורך תקופת המלחמה חל גידול חד במספר הנשים שנרצחו על רקע מגדרי וכן, החריפה חומרת האלימות המדווחת. ממצאים אלה מדגישים את הצורך בחיזוק מערכות הרווחה והשירותים לטיפול באלימות במשפחה, דווקא בתקופה זו, בה הביקוש לשירותיהן גובר.
לפיכך, כעת נדרש לעצור את הקיצוצים בשירותים הציבוריים ולפעול להיפוך המגמה. על הממשלה הבאה לגבש תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח, הכוללת השקעה ציבורית רחבה, יציבה וקבועה במערכות החינוך, הבריאות ובמערכות הרווחה והטיפול.
בשבר הגדול בו אנו נמצאים, לא ניתן יהיה להשתקם ולבסס מחדש חוסן חברתי וכלכלי, ללא שיקום אותן מערכות ציבוריות-חברתיות. המשך המצב הקיים יעמיק את הגרעון הטיפולי, יחריף השבר ויפורר עוד יותר את הלכידות החברתית בישראל.
