ההשפעה של סדר היום הלחימתי על החברה הישראלית היא עמוקה ורחבת היקף. היא לא רק מעצבת את סדר העדיפויות הלאומי ומסיטה משאבים מתחומים חיוניים, אלא גם מחלחלת לתודעה הציבורית ומשפיעה על תפיסת המציאות. החברה הישראלית, המצויה תחת איום מתמיד, מפתחת חוסן ויכולת הסתגלות גבוהים, אך במקביל עלולה לפתח תלות מסוימת במצב החירום הביטחוני. תלות זו עלולה להקהות את הביקורת הציבורית על מדיניות הלחימה ולהקשות על קידום פתרונות מדיניים לסכסוכים.
באבחה חדה אחת של עט נשיאותית יקרה, הכריז דונלד טראמפ, נשיאה החדש-ישן של ארצות הברית, על סדרת צעדים שנועדו לשמר ולחזק את מעמדה המעצמתי של ארצו. זאת על רקע עלייתן של מעצמות מתחרות כדוגמת סין או האיחוד האירופי.
בין הצעדים העיקריים שמנה טראמפ הם: העלאה חדה של מכסי הייבוא, דבר שיפגע בצמיחה וברמת החיים בארצות שעיקר פרנסתן ייצוא לארצות הברית – ארצות כמו ישראל, למשל – וקיצוץ חד בתקציבים ה"חברתיים" של הממשלה בתוך ארצות הברית.
אם לסכם במשפט קצר: ארצות הברית של טראמפ זונחת את תפקידה ההיסטורי כמנהיגת העולם המערבי. היא מרוכזת בעצמה ומפנה עורף לכל אלה שנזקקים לסיועה כדי שיוכלו לעמוד לצדה בשורות ה"מערב".
כידוע, ארצות הברית לא "סבלה" במיוחד מן המעמד המיוחד שרכשה לעצמה בעקבות מלחמת העולם השנייה. היא נהנתה מרמת חיים גבוהה ללא תקדים, מצמיחה כלכלית מתמדת, מן התשתית המדעית מהמתקדמות ביותר בעולם, וממעמד של מרכז תרבותי מוביל בחלקו "המערבי" של כדור הארץ.
בה בעת היא גם פיתחה את היכולות הצבאיות החזקות ביותר בעולם, ואף שימשה כמחסן חירום של חימושים אצל בעלות הברית שלה. בישראל, אולי, יותר מאשר בכולן. בין השנים 1951 ל-2024 נהנתה ישראל מן הסיוע האמריקאי הגדול ביותר בעולם: 317 מיליארד דולר, מתוכם 251 מיליארד בסיוע צבאי ישיר.
במלחמה הנוכחית, "חרבות ברזל", שהפכה ל"מרכבות גדעון", למשל, האמריקאים מממנים כ־70% מהמאמץ המלחמתי של ישראל. אבל ארצות הברית אינה מסתפקת בכך. היא רוצה גם לבלום כל סימן של תחרות.
המימון האמריקאי הנדיב הוא זה שעומד מאחורי התופעה שישראלים אינם רגילים לה ממלחמות עבר – האפשרות להמשיך בלחימה עוד ועוד. עובדה, החיים האזרחיים נמשכים במקביל כאילו אין לחימה.
כך, הלחימה מתמשכת ללא יעד ברור ותוך כדי כך היא מכתיבה את סדר היום הפוליטי והכלכלי של ישראל. ידועה האמירה הגורסת כי שדה הקרב הוא שוויוני, אבל שדה ייצור הנשק אינו כזה. חלק גדול מן המיליונרים והמיליארדרים שצצו בישראל בשניים-שלושה העשורים האחרונים צמחו מקרב יצרני תחמושת וכלי הנשק מבוססי ההייטק.
צמיחה זו פגעה קשות באג'נדה של השוויון, אג'נדה המוכרת כסדר היום החברתי: זאת, כיוון שכאשר ערך ההון שבידי אדם אחד או תאגיד אחד גבוה מזה של כל שאר המתחרים באותו שדה גם יחד, הסוגיה של שוויון היא כבר לא סטטיסטית אלא פוליטית-כלכלית: מי השליט ומי "העם".
ההשפעה של סדר היום הלחימתי על החברה הישראלית היא עמוקה ורחבת היקף. היא לא רק מעצבת את סדר העדיפויות הלאומי ומסיטה משאבים מתחומים חיוניים אחרים כמו חינוך, בריאות ורווחה, אלא גם מחלחלת לתודעה הציבורית ומשפיעה על תפיסת המציאות. החברה הישראלית, המצויה תחת איום מתמיד, מפתחת חוסן ויכולת הסתגלות גבוהים, אך במקביל עלולה לפתח תלות מסוימת במצב החירום הביטחוני. תלות זו עלולה להקהות את הביקורת הציבורית על מדיניות הלחימה ולהקשות על קידום פתרונות מדיניים לסכסוכים. יתרה מכך, האווירה המתוחה והמתמשכת עלולה להעמיק פערים חברתיים ולערער את האמון בין קבוצות שונות באוכלוסייה.
הסיוע האמריקאי הזה, המכסה פלח גדול מתוך מימון הלחימה, מייצר תחושה שלפיה יכולת הספיגה של האוכלוסייה הישראלית היא בלתי נדלית. לכן יכולים פוליטיקאים לשנות מדי יום ולעתים מספר פעמים ביממה את תחזיותיהם לגבי תאריך הסיום של הלחימה, כאילו כל העניין תלוי רק בנו.
אילו ניתן היה להפנות את הכסף האמריקאי ליעדים אזרחיים, ניחא. אלא שמימון זה ניתן רק לצורכי הלחימה, וכידוע, למעשה זהו כסף הזורם לקופות תעשיית הנשק האמריקאית, שכן ישראל רשאית להשתמש בנתח משמעותי מהתקציב הזה אך ורק ללחימה ולחימושים מתוצרת ארה"ב.
כידוע, אנו מצויים מזה למעלה משנה בגל של ניסיונות חקיקה, שתוצאתם המרכזית היא שחיתות שלטונית, ובהפגנות שמבקשות לעצור בעד ניכוס השלטון בידי מיעוט קטנטן.
האם אנו חוזרים לעידן המלכות, כאשר המלך היה לא רק האיש השולט בממלכה אלא גם האיש העשיר ביותר בה?
// המאמר פורסם במקור באתר 'זמן ישראל'
