במערב אין כל חדש. בישראל של שנת 2016 חיו בעוני 18.6% מהמשפחות בישראל, שהיוו 463 אלף משפחות, בהן 1.8 מיליון נפשות ומתוכן 842,300 ילדים. מדובר אמנם בשיפור קל של מימדי העוני ביחס לשנת 2015, אך שיעורים אלו עדיין הציבו את ישראל, שוב, במקום הראשון בשיעורי העוני בקרב מדינות ה-OECD. אלו הנתונים העיקריים שפורסמו בדו"ח העוני האחרון של הביטוח הלאומי, שפורסם בשבוע שעבר.

נתון נוסף ומרכזי שהופיע בדו"ח מראה כי – בניגוד למנטרה הממשלתית הרווחת – יציאה לעבודה איננה ערובה מוחלטת להיחלצות מעוני. מהדו"ח עולה כי שיעור העוני בקרב משפחות בעלות שני מפרנסים ומעלהעמד בשנת 2016 על כ-5.3%. בקרב האוכלוסייה הערבית עומד נתון זה על כ-15%, ואילו בקרב האוכלוסייה החרדית על למעלה מ-25%. כאמור, מדובר כאן על משפחות שאינן תואמות את הסטריאוטיפ הרווח לגבי אוכלוסיות אלו: מדובר על משפחות שבהן שני ההורים עובדים, אך הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני.

למרבה הצער, בנתונים הללו אין כל חדש. הכותרות המבשרות על שיעורי העוני בקרב משפחות עובדות ועל שיעורי העוני הגבוהים בישראל ביחס למדינות המערב הפכו לעניין שבשגרה. לראיה, על אף החומרה של הנתונים שפורסמו, הסיקור התקשורתי של דו"ח העוני נמשך לא יותר מיום אחד, ונושא אחר תפס במהרה את סדר היום הציבורי.

אלא שהעיון השטחי בנתוני הדו"ח פספס גם השנה נתונים חשובים לא פחות, שעניינם לאו דווקא בשיעורי העוני הגבוהים בישראל – אלא בגורמים לו.

הכנסה פנויה והכנסה כלכלית: העוני לפני ואחרי תשלומי העברה ומיסים

לפני ההסבר על הממצאים העולים בדו"ח בנוגע לגורמים לעוני, נדרש הסבר קצר על שיטת המדידה של שיעור העוני בישראל, ועל ההבדל בין הכנסה פנויה להכנסה כלכלית.

מדידת העוני המקובלת בישראל, כמו גם על ארגון ה-OECD, מציבה את קו העוני על סכום השווה למחצית מחציון ההכנסה הפנויה, בחישוב הלוקח בחשבון גם את מספר הנפשות במשפחה. ההכנסה הפנויה מוגדרת כסכום שנשאר בידיה של משפחה לאחר הכנסותיה מכל המקורות, מעבודה ומהון יחד עם הכנסותיה מתשלומי העברה (קצבאות ותשלומי סיוע אחרים) ולאחר תשלום מיסים. במילים פשוטות יותר, מדובר על 'ההכנסה נטו' של המשפחה.

אי שם בעמוד 37 בדו"ח הביטוח הלאומי, לצד התרשים המוכר המציג את שיעורי העוני בישראל ובמדינות ה-OECD  לפי מדד ההכנסה הפנויה, הופיע תרשים נוסף שהציג את דירוג מדינות ה-OECD  בתחולת העוני לפי ההכנסה הכלכלית.

מדד ההכנסה הכלכלית בוחן את כל הכנסות המשפחה מעבודה ומהון, ללא הכנסותיה מתשלומי העברה ולפני תשלום מיסים. חשוב להדגיש כי מדובר על מדד סטטיסטי בלבד ולא על מציאות קיימת, שכן בסופו של דבר ההכנסה הנמצאת בידיה של כל משפחה בפועל היא ההכנסה הפנויה, ולא ההכנסה הכלכלית.

באופן מפתיע, מבט על התרשים הבוחן את תחולת העוני לפי הכנסה כלכלית מראה כי לפי מדד זה מצבה של ישראל אינה כה גרוע, ולמעשה אף נמוך מהממוצע בקרב מדינות ה-OECD. (ר' הערה בתחתית המאמר) המשמעות של נתון זה היא ששיעור המשפחות בישראל שהכנסתן ללא קצבאות ולפני מיסוי עומדת על פחות ממחצית מההכנסה החציונית אינו גבוה באופן יחסי. מכך עולה כי שיעור העוני הגבוה בישראל יחסית למדינות המערב, יותר מאשר שהוא תוצר של חלוקת המשאבים הבלתי שוויונית בשוק העבודה, הוא תוצר של מדיניות המיסוי ומערך הביטחון הסוציאלי. במילים אחרות: העוני הגבוה בישראל הוא תוצר של המדיניות הממשלתית.

מחולל העוני העיקרי בישראל: "עידוד יציאה לעבודה" באמצעות הרס מדינת הרווחה

באיזה אופן מייצרת המדיניות הממשלתית בישראל את שיעורי העוני הגבוהים?

ראשית –  דו"ח הביטוח הלאומי מראה שלא רק שמערך המיסוי הישיר בישראל (הכולל את תשלומי מס הכנסה, דמי הביטוח הלאומי ומס בריאות) אינו מצמצם את היקף העוני, אלא הוא אף מעמיק אותו במעט. זאת, בשל העובדה כי תשלומי הביטוח הלאומי ודמי ביטוח בריאות מוטלים על כלל המשפחות בישראל, לרבות אלו החיות בעוני, דבר המקטין את סך ההכנסה הפנויה העומדת לרשותן.

אלא בעוד שיש אכן מקום לשפר את מערך המיסוי בישראל ולהגדיל את רמת הפרוגרסיביות שלו, נראה שגם כאן לא נמצא הגורם העיקרי המייצר את העוני בישראל. נתונים המופיעים בדו"ח הביטוח הלאומי מלמדים כי שיעורי העוני הגבוהים בישראל ביחס למדינות המערב הן בראש ובראשונה התוצאה של מערכת הביטחון הסוציאלי, כלומר סך תשלומי הקצבאות והגמלאות של הביטוח הלאומי, שהיקפם בישראל ביחס לתוצר הוא מהנמוכים בקרב מדינות ה-OECD.

היקף נמוך זה הוא התוצאה המרכזית של המדיניות הכלכלית שננקטה בישראל על-ידי שר האוצר בנימין נתניהו בתחילת שנות ה-2000, שכללה קיצוצים חדים בערך הריאלי של קצבאות הביטוח הלאומי, בעיקר קצבאות הילדים, קצבאות האבטלה וקצבאות הבטחת הכנסה. בנוסף, קצבאות מרכזיות כמו קצבת הזקנה וקצבת הנכות לא עודכנו די הצורך על מנת להדביק את רמות השכר והצמיחה במשק.

על מנת להמחיש את היקף הפגיעה במערך הקצבאות בישראל בעשור וחצי האחרונים, די להראות את השחיקה בסך סכומי תשלומי הביטוח הלאומי במושגים של אחוז מהתוצר. נתונים אלו, המופיעים בדו"ח השנתי של הביטוח הלאומי, מראים כי היקף התשלומים של הביטוח הלאומי בקצבאות ובגמלאות ירד מגובה של 8.7% מהתמ"ג בשנת 2002 לשפל של 6.13% מהתמ"ג בשנת 2016, ירידה של כ-2.6 נקודות אחוז.

על אף שמדובר באחוזים בודדים, המשמעות של נתונים אלו היא אדירה. בשנת 2016 עמד הסכום הכולל של תשלומי הביטוח הלאומי על סכום של כ-77 מיליארד ₪. אילו היה עומד סכום זה בשנת 2016 על אותו שיעור מהתוצר שעמד בתחילת שנות ה-2000,  היו נוספים לתקציב קצבאות הביטוח הלאומי  סכום של לא פחות מ- 30 מיליארד ₪ (!).

השחיקה החריפה במערך הקצבאות של הביטוח הלאומי לא היתה מקרית, ואף לא הייתה תוצאה של אילוץ תקציבי. מקורה במדיניות ממשלתית מכוונת וגלויה, שפעלה במטרה "לעודד יציאה לעבודה". כך למשל התבטא שר האוצר בנימין נתניהו בשנת 2004, אחת משנות שיא הקיצוצים בקצבאות, בנאום בכנס הרצליה: "המדיניות של קיצוץ הקצבאות תימשך, כדי להוביל לצמיחת המשק וכדי להוציא אנשים מהעוני, דבר שיכול להיעשות רק על ידי יציאה לעבודה" (בנימין נתניהו, 14.12.2004).

אלא שדו"ח הביטוח הלאומי מציג תוצאה אחרת. וכאן גם נמצאת המסקנה החשובה ביותר המופיעה בתרשימים ובנתונים השונים המופיעים בו, מסקנה שנעדרה לחלוטין מהסיקור התקשורתי אודותיו: בעוד שמדיניות הקיצוץ החד בקצבאות שהנהיגו ממשלות ישראל בעשור וחצי האחרונים אכן הגדילה את שיעור התעסוקה, היא עשתה זאת באמצעות שליחת ישראלים רבים לשוק העבודה למשרות בשכר נמוך תוך שהיא מותירה אותם בתוך מעגל העוני. או, כפי שניסחו זאת היטב כותבי הדו"ח בביטוח הלאומי, "חלק מהאחריות לדחיפה של משפחות החיות בעוני לעבודה בשכר נמוך נעוצה דווקא בהיעדר הביטחון הכלכלי שנגזר ממדיניות רווחה מצומצמת מדי".

זהו גם ההסבר לפער בין שני התרשימים שהוצגו לעיל: בעוד שבעשור וחצי האחרונים שיעורי העוני לפי ההכנסה הכלכלית בישראל אכן ירדו, שיעורי העוני בפועל, לפי ההכנסה הפנויה, הלכו בכיוון ההפוך. במהלך שנות ה-2000 הם עלו בחדות, ולאחר מכן, החל משנת 2010 לערך, ירדו שוב לרמות דומות לאלה שהיו עשור וחצי קודם לכן. כלומר, המדיניות ל"עידוד יציאה לעבודה" באמצעות הרס מדינת הרווחה לא הביאה להפחתה בשיעורי העוני שהיו בישראל טרם הנהגתה.

אין חולק על כך שעידוד יציאה לעבודה על מנת להגביר את העצמאות הכלכלית ואת המעמד הכלכלי של משפחות בעוני הינה מטרה חשובה. אלא שההשוואה בין ישראל ומדינות אחרות מראה כי ניתן וראוי להשיגה לא באמצעות הרס מדינת הרווחה וגזירת עוני על משפחות רבות. על כך גם עומדים, אך לא מפרטים, כותבי הדו"ח כאשר הם כותבים כי: "מסקנה מעניינת מניתוח זה היא שהגישה החברתית-כלכלית ההוגנת והנדיבה לא סותרת כלל וכלל את החתירה לתעסוקה גבוהה ומוצלחת וכי אין צורך בקשיחות בתחום הרווחה כדי לשפר את העצמאות הכלכלית של אוכלוסיות מוחלשות".

אילו מטרתה של המדיניות הממשלתית היתה באמת ובתמים לעודד יציאה לעבודה על מנת לשפר את חייהן של משפחות המצויות בעוני היתה ישראל יכולה לנקוט בפעולות שישפרו את רמות השכר בשוק העבודה, כמו ביטול דפוסי העבודה הקבלנית, העלאה נוספת ומשמעותית של שכר המינימום, עידוד התארגנויות עובדים ועידוד השקעות ליצירת מקומות עבודה בשכר טוב – כל אלה יהוו גורם משיכה חיובי ליציאה לעבודה.

במקום זאת, המדיניות החברתית הנהוגה בישראל ב-15 השנים האחרונות דוחקת את המשפחות הללו לעבודות דחק בשכר נמוך שלא מחלצות אותן מעוני. משפחות אלה, לצד  כל אותן משפחות שאינן יכולות לעבוד, לרבות משפחות של קשישים ונכים, סובלות מהעדר רשת בטחון סוציאלי מספק – תוצאה של המדיניות החברתית-כלכלית בישראל – אותה מדיניות המותירה אותנו מזה שנים בפסגת שיעור העוני בקרב מדינות המערב.

פורסם במקור באתר העוקץ

הערה: יש להדגיש כי ישראל אכן מאופיינת בחלוקת משאבים בלתי שיוונית, בעיקר על רקע שוק עבודה המאופיין בשיעור גבוה של משרות בשכר נמוך. נתונים אלו משפיעים מאוד על מדד אחר – מדד ג'יני – המודד אי-שוויון על פני כל טווח האוכלוסיה, שגם בו ממוקמת ישראל בדירוג נמוך למדי ביחס למדינות ה-OECD.