מאמר

הכיבוש, זה מה שמשאיר את סאלח בפריפריה

יש הטוענים כי אחת הסיבות להתמשכות הכיבוש היא שישראלים רבים מרוויחים ממנו. אלא שמספרם של אלה קטן, יחסית, והשורה התחתונה של המאזן הכולל מראה הפסד

האם הכיבוש יכול להימשך לעד? האם ישראל יכולה לשאת במחיר?

אבי גיל, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ תחת שמעון פרס, כתב כי ישראל של נתניהו מנהלת מדיניות של "סבלנות אסטרטגית", שעיקרה דריכה במקום בתקווה להתפתחות היסטורית, שתייצר "מציאות גיאו-פוליטית עדיפה" שתאפשר לישראל לנגוס נתח אופטימלי של השטחים. אחת האפשרויות שגיל ציין היא שהפלסטינים ייחלשו עד כדי כך שיסתפקו באוטונומיה בחלק מוגבל מהשטחים.

לכאורה כבר יש לנו במזרח התיכון דוגמה של "סבלנות אסטרטגית" שמצליחה: המיעוט הכורדי. אקרא לה "האופציה הכורדית".

השוואות הן תמיד בעייתיות. ועם זאת קשה שלא להבחין בדמיון הרב שבין המאבק הפלסטיני לסיום הכיבוש ובין החתירה הכורדית לריבונות, שעומדת על סדר היום עשורים רבים אך לעולם אינה מתממשת.

כמו הכורדים, גם הפלסטינים היו קרובים מספר פעמים להשגת ריבונות ואליה לא באו (למשל, החלטת החלוקה משנת 1947; הסכם אוסלו; מתווה קלינטון; מתווה אולמרט). כמו הכורדים, גם הפלסטינים הם כיום לאום מפורק הפרוס במדינות שונות – ישראל, ירדן, סוריה, לבנון, הגדה המערבית, רצועת עזה.

כמו אצל הכורדים, גם אצל הפלסטינים אין זהות אינטרסים בין הקהילות הללו. ויש מי שדואג להעמיק את ההבדלים, כמו ישראל, הרואה ברכה רבה בנתק שבין הגדה המערבית ורצועת עזה.

כמו במקרה של הכורדים, אף אחת מן המדינות שבהן יש מיעוט פלסטיני – ישראל (בשטחים הכבושים), מצרים, ירדן, סוריה, לבנון – אינה מעוניינת בישות מדינתית פלסטינית בחלק משטחה.

דומה, אם כן, כי נתניהו יכול להמשיך ולדבוק ב"אופציה הכורדית" בסוגיה הפלסטינית. עובדה, השנה ימלאו לה 51 שנה מבלי שיהיה באופק סימן לשינוי. אם ללמוד מטורקיה, סוריה, עיראק ואיראן, אפשר להמשיך באופציה זו עוד זמן רב, תחזית מפתה מנקודת הראות של הימין הישראלי.

אלא שההקבלה בין שני המקרים בכל זאת אינה מלאה: שלא כמו הכורדים, המהווים מיעוט בכל אחת מן המדינות שבהן קהילות כורדיות גדולות (16% בטורקיה, 17% בעיראק; 10% באיראן ו-20%-17% בעיראק), חלקם של הפלסטינים באוכלוסייה שבמרחב השליטה הישראלי (ישראל והשטחים שהיא כבשה ב-1967 מירדן וממצרים) הוא כחלקם של היהודים – פיפטי-פיפטי.

שלא כמו הכורדים, שהמודעות הבינלאומית לעניינם מתעוררת במצבי משבר כדוגמת הפלישה האמריקאית לעיראק ומלחמת האזרחים בסוריה, המודעות הבינלאומית להתנגדות הפלסטינית היא גבוהה דרך קבע. כך גם ההתנגדות הפלסטינית העיקשת לכיבוש. צה"ל הגדיר לאחרונה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כ"הנפיץ ביותר" מכל סכסוכי ישראל.

שלא כמו הכורדים, היושבים בדרך כלל במחוזות מרוחקים מן המרכז הדמוגרפי והפוליטי, הפלסטינים יושבים בלב הארץ שבין הנהר לים, שהיא קטנה ממילא. המרחק בין עזה, המרוחקת לכאורה, לתל אביב הוא כמרחק שבין ירושלים לתל אביב. "הנפיצות" מורגשת היטב ומשבשת את החיים בכל הארץ, ולא רק במחוז מרוחק כלשהו.

הסכסוך פוגע בישראל. הוא מכתים את חזונה, מעמיד את צבאה לעתים קרובות במצבים של הפרת דיני מלחמה, מפלג עמוקות את זירתה הפוליטית, מוליד סדרי-יום לאומניים ואנטי-דמוקרטיים, מפצל קהילות יהודיות ברחבי העולם, חושף את היהודים כולם לנקמה על פעולות ישראל. הוא גם בחזקת אבן נגף בפני נורמליזציה של יחסי ישראל ואותן ארצות ערב המוכנות לשתף עמה פעולה.

והוא גם עולה ממון רב. אמנם, יש הטוענים כי אחת הסיבות להתמשכות הכיבוש היא שישראלים רבים מרוויחים ממנו. אלא שמספרם של אלה קטן, יחסית, והשורה התחתונה של המאזן הכולל מראה הפסד: הסכסוך יוצר אי-יציבות כלכלית, שמובילה בתורה למדיניות של צמצום תקציבי וחתירה מתמדת להורדת הגירעון ולהקטנת החוב, על מנת להציג בפני העולם מעטה של יציבות ואמינות על פני מציאות של אי-יציבות.

מדיניות זו, בשילוב עם האידיאולוגיה הניאו-ליברלית השוררת ממילא בישראל, פוגעת ביכולתה של המדינה להביא את "אומת הסטארט-אפ" לפריפריה, או אם תרצו, להביא את סאלח למרכזה של ארץ ישראל ולהסיג את האי שוויון ואת העוני אל רמות הרבה יותר מתקבלות על הדעת.

"האופציה הכורדית" היא חלום בהקיץ. נראה כי מרוב שאנו מתאמצים לדפוק את הפלסטינים אנחנו דופקים את עצמנו.

פורסם במקור בעיתון הארץ