הכל, כמפורט להלן:

1. נכון להיום יש וואקום חקיקתי בנושא זכותם של עובדים לשכר בשעת חירום, סוגיה שרלוונטית לכלל העובדים בישראל. אנו סבורים כי הגיעה העת להסדיר את תחום הפיצויים לעובדים בעת משברים באופן מקצועי ועקבי, על מנת ליצור ודאות אצל עובדים ומעסיקים גם יחד. ישנה חשיבות מיוחדת לעתיד לעניין הסדרת התחום וטיפול מקצועי בו. מאחר שמשברים לא נוצרים "יש מאין", ובאורח פתאומי, יש להפיק לקחים מההסדרים שהונהגו עד כה אשר לא נתנו מענה טוב לקבוצות שונות של עובדים, ולשפרם.
2. מנגנון הפיצויים שקיים היום בחוק מיועד למעסיקים בלבד, ומאפשר תשלום שכר לעובדים באמצעות פיצוי בגין נזקים עקיפים, אך הגשת הבקשה לפיצוי מותנית בשיקול דעתו של המעסיק, כל עוד אין לעובד זכות קנויה לתשלום שכר בגין היעדרות בהתאם להנחיות פיקוד העורף בתקופת מצב החירום.
3. פתרון החל"ת המלא הוא הפתרון שאומץ בתקופת מגיפת הקורונה ולאחר מכן גם במלחמת ה-7 באוקטובר, וגם במהלך המערכה עם איראן בחודש יוני 2025. זה היה פתרון ששימש את הממשלה ואת המחוקק כמעין פתרון "אינסטנט" למצב המלחמתי, אך אינו מספק מענה הולם לכלל העובדים במשק, ובמיוחד פוגע בעובדים המוחלשים.
4. כפי ששבנו והתרענו, מדובר בפתרון רע, במיוחד לעובדים מוחלשים, ומעסיקים שהיו עשויים להגיש בקשה לפיצוי בגין שכר העובדים באמצעות מגנון הנזק העקיף בחרו להוציא אותם לחל"ת באופן רטרואקטיבי בעידוד המדינה כדי שיקבלו דמי אבטלה, אשר לא היוו תחליף אמיתי לשכרם והותירו רבים מאחור:
   • שיעור דמי האבטלה המשולמים אינו עומד על 100% מהשכר;
   • בתקופת החל"ת לא משולמות הזכויות הסוציאליות והיא לא נספרת במסגרת חישוב הוותק של העובד לצורך חישוב זכויות התלויות בוותק כגון: דמי הבראה, ימי מחלה, חופשה שנתית או תקופת ההודעה המוקדמת;
   • הוצאה לחל"ת מנתקת את הקשר, ופוגעת בטווח הארוך בביטחון הסוציאלי, ודווקא בשעת חירום ישנה חשיבות גדולה לשמירת הקשר עם מקום העבודה בתור מסגרת יציבה ובטוחה ושימור הקשר עם המעסיק;
   • כמו כן, עבור אוכלוסיות רבות הוצאה לחל"ת משמעה אובדן פרנסה מלא מכיוון שאין להם זכאות לקבלת דמי אבטלה (עובדים אחרי גיל פרישה, מבקשי מקלט, עובדים שכבר ניצלו את מלוא זכאותם לדמי אבטלה במלחמה, עובדות שחוזרות מחל"ת אחרי לידה ועוד).
5. הפגיעה חמורה במיוחד בעובדים שעתיים, מרביתם עובדים עניים ומוחלשים, רבות מהן עובדות שעתיות, שנעדרים כוח מיקוח מול המעסיק בשגרה ובמיוחד בחירום. מודל החל"ת המלא התנה קבלת דמי אבטלה במסירת מכתב הוצאה לחל"ת על ידי המעסיק, אך ממקרים שהגיעו אלינו בשנתיים וחצי האחרונות, לא אחת עובדים שעתיים פשוט לא נקראו לעבודה, לעתים משך שבועות ארוכים, ולמעשה הוצאו בפועל לחל"ת, מבלי שקיבלו ממעסיקיהם מכתב הוצאה לחל"ת. בהיעדר מכתב, עובדים אלו לא היו זכאים לדמי אבטלה והם נאלצו לספוג את הירידה בשכרם או להתפטר. באופן זה הפגיעה בעובדים שעתיים הייתה כפולה – הם גם לא קיבלו את הזכות לשכר באמצעות מסלול הנזק העקיף למעסיקים, וגם לא היו זכאים לקבלת דמי אבטלה מכיוון שלא הצליחו להציג מכתב הוצאה לחל"ת על אף שעמדו בכל הקריטריונים האחרים.
6. אך מעבר לכך, גם ה'מענים' שכן ניתנו לעובדים בזמן המלחמה התגלו כבעייתיים במיוחד ביחס לעובדים שעתיים. כך למשל, מתווה הפיצויים למעסיקים לא התנה את הפיצוי למעסיק בשמירה על היקפי משרה, מה שהשפיע במיוחד על עובדים בהעסקה שעתית שהיקפי משרותיהם פשוט הופחתו דה-פקטו נוכח הקיצוץ במשמרותיהם, ומכיוון שמודל החל"ת הגמיש נדחה, עובדים אלו לא היו זכאים לפיצוי בגין ההפחתה בהיקף המשרה. עובדים רבים דיווחו על חוסר וודאות רב וחשש אמיתי לעתידם.
7. לאור זאת, אנו מתריעים שאם גם הפעם יאומץ מתווה פיצויים שבצידו עידוד הוצאה המונית לחל"ת, התוצאה תהיה שעובדים רבים שוב ייאלצו לעבוד בניגוד להנחיות פיקוד העורף כדי להבטיח בזמן אמת את שכרם; יעזבו את מקום עבודתם כדי למצוא מקור פרנסה חלופי; או יסכימו למנגנונים חלופיים ופוגעניים-פחות (הפחתת שכר, הרעת תנאים, הוצאה לחל"ת וכו') שיבטיחו להם הכנסה כלשהי, מבלי שהם יקבלו כל שיפוי על הפגיעה בשכרם בתקופת המלחמה. אימוץ פתרון דומה לפתרונות שאומצו בשנתיים האחרונות יפגע בעובדים מוחלשים ויעמיק את הפערים הכלכליים והחברתיים שנוצרו.

על כן, אנו מבקשים כדלקמן:

א. אימוץ הסדר קבע לפיצויים למעסיקים ולתשלום שכר לעובדים בשעת חירום בחקיקה ראשית – כפי שציין מבקר המדינה בדו"ח שפורסם לאחרונה בינואר 2026, ישנה חשיבות עליונה גם ביצירת מנגנון מוסדר וקבוע. מנגנון זה חייב להסדיר לא רק את מתווה הפיצויים למעסיקים אלא לצידו גם זכות קנויה לעובדים לקבלת שכר על היעדרות בשל הנחיות חירום במסגרת חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום, תשס"ו-2006, על מנת לנטרל את אי הודאות הרבה שנלווית לעובדה שהפיצויים ניתנים דרך קבע במודל רטרואקטיבי אד הוק. יצוין בהקשר זה כי הצעת חוק בעניין כבר הונחה על שולחן הכנסת וניתן לקדם אותה .

ב. לחלופין, להציע פתרון שייתן שיפוי לשכר בגין הפחתה בהיקף משרה בשעת חירום, בין אם באמצעות מודל חל"ת גמיש כדי לתת מענה לירידה בהיקפי משרה תוך הבטחת הכנסתם של העובדים, ובין אם במסגרת מתווה הפיצויים לנזק עקיף.

ג. לחילופי חילופין, בגלל שפתרון החל"ת שאומץ במלחמה פגע בעובדים שעתיים שלא קיבלו מכתבי הוצאה לחל"ת אלא פשוט לא נקראו לעבודה, ככל שמאמצים את מתווה החל"ת גם באירוע החירום הנוכחי, יש לאפשר תביעה לדמי אבטלה גם בלי מכתב הוצאה לחל"ת אם עובדים לא נקראו לעבודה, ולהסתמך על תצהיר או על דו"חות נוכחות מהמעסיקים.

אנו מבקשים כי תגבשו במערכה הנוכחית פתרון מוסדר ומתווה פיצויים שרואה לנגד עיניו את כלל העובדים במשק, ולא מזניח את העובדים המוחלשים והפגיעים ביותר. עליכם לספק רשת ביטחון אמיתית וראויה יותר, וללמוד לקח מאירועי העבר, כדי לתת הגנה טובה יותר למי שנפלו בין הכיסאות. זו חובתה של המדינה בשעה קשה זו.

הארגונים החתומים:

קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח, הקליניקה לדיני עבודה באוניברסיטת תל אביב, איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי, שדולת הנשים בישראל, מרכז אדוה, הפורום למאבק בעוני

הפוסט עמדת פורום זכויות עובדים ועובדות לעניין פיצויים לעובדים במערכה עם איראן הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מאחר שהאומדן של 2025 המוצג בדוח מבוסס על נתונים הקיימים בידי הביטוח הלאומי ומתייחסים לרוב שנת 2025, אפשר להתייחס אליהם ברצינות המתבקשת וללמוד משהו על השפעת המלחמה על הפערים החברתיים.

הממצאים לטווח של שתי שנות המלחמה מלמדים על עלייה של ממדי העוני והאי שוויון בתקופת המלחמה. העלייה בשיעור העוני ניכרת בעיקר בקרב ילדים אך גם בכלל הנפשות (לעומת ירידה בעוני בקרב משפחות, כנראה משפחות קשישות). עוד מצביעים הנתונים על העמקת העוני – עומק העוני עלה בתקופת המלחמה בכ-3 נקודות האחוז. כלומר, מי שהיו עניים הפכו לעניים יותר בשנתיים אלו. עליה ניכרת – לראשונה זה כמה שנים – נרשמה גם במדד ג'יני לאי השוויון בהכנסה הפנויה, שירד תחילה ב-2024 אך עלה ב-2025 ורשם עלייה של נקודת האחוז בשנתיים האמורות.

עליות אלה מבטאות במידה רבה את העדפות הממשלה כפי שהשתקפו בתקציב הממשלה ב-2025. התקציב לשנה זו החריג כזכור לרעה את קצבאות הילדים, ולמרות הכוונה להקפיא תחילה את כלל הקצבאות, הותיר אותן כקצבאות היחידות שהוקפאו בשנת 2025 ולא עלו בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן.

קצבאות הילדים הן נושא שנוי במחלוקת בחברה הישראלית המשוסעת, ולכן לא מקרי שהן היחידות שהוקרבו על מזבח הקיצוצים בקצבאות בשל הוצאות המלחמה. זאת, על אף שרמתן נמוכה מאוד בכל קנה מידה, ועל אף שהעוני בקרב ילדים בישראל מרקיע שחקים לעומת העולם המפותח ומגיע לכמעט שליש מהילדים. נכון, שיעור גידול האוכלוסייה בעקבות רמת הילודה הגבוהה יחסית בישראל הוא גבוה בהשוואה בינלאומית (אף כי ניכרים סימני האטה). עם זאת צריך לזכור שראשית, הילדים והילדות שנולדו אינם אשמים בהחלטות הוריהם ושנית – גם מצבן של משפחות עם מעט ילדים הושפע ומושפע ממדיניות מצמצמת זו. חשוב להדגיש כי למדיניות זו השפעה ישירה על מצבה של ישראל גם בתחומים אחרים – ובראשם הפערים הגדולים בעולם בהישגי תלמידים בבתי הספר.

הקפאת קצבאות הילדים כאמור, נעשתה לצד צעד נוסף שהשפיע בעיקר על העובדים בשכר נמוך ובינוני – העלאת דמי הביטוח הלאומי בשיעור המופחת (מ-0.4% ל-1.04% כלומר יותר מהכפלתו). הגידול בתשלומי המס הישיר המכוון בעיקר לבעלי השכר הנמוך והבינוני, התלווה להקפאת מדרגות מס הכנסה ונקודות הזיכוי במס הכנסה. כלי המדיניות האחרון שלכאורה אינו מורגש על ידי העובדים הפך כנראה למנוע העיקרי לכיסוי הוצאות המלחמה, ויצר נטל כבד על המשפחות העובדות בדרגי הביניים ומטה. הצעדים הנזכרים הם אלה שתרמו להעמקת ממדי העוני והאי שוויון בתקופת המלחמה -כנראה בעיקר של האוכלוסייה בגיל העבודה.

התרשים שלהלן מלמד על ממדי העוני הנמדדים לפי ההכנסה הכלכלית (כלומר, ההכנסה שלפני התערבות הממשלה) ולפי ההכנסה נטו (ההכנסה הפנויה, זו שלאחר התערבות הממשלה באמצעות קצבאות ומיסים ישירים) לפי מספר מפרנסים במשפחה. ניתוח ממדי העוני לפי שתי הגדרות ההכנסה מאפשר ללמוד על השפעת כלי המדיניות לצרכים של הפחתת העוני באוכלוסייה. התרשים מלמד כי בעוד שהעוני לפני התערבות הממשלה אינו שונה באופן קיצוני בישראל לעומת ממוצע המדינות המפותחות, הרי רמת העוני לאחר התערבות הממשלה מביאה לפערים עצומים בין ישראל לבין ממוצע ה-OECD.

בקרב משפחות ללא מפרנסים בגיל העבודה רמת העוני הממוצעת במדינות המושוות נמוכה מ-30% – בעוד שבישראל היא קרובה ל-70% – לאחר שהממשלה מתערבת להפחתת העוני (מכ-90%). גם במשפחות עם מפרנס אחד, שיעורי העוני לאחר התערבות הממשלה גבוהים בישראל פי שניים בהשוואה למדינות ה-OECD (24.2% לעומת 13.4% בהתאמה), על אף ממדי עוני לא מאוד שונים לפי ההכנסה שלפני התערבות הממשלה. במשפחות עם שני מפרנסים, שהפכו בישראל לדגם המשפחה הנפוץ ביותר, גם עבודה של שני בני הזוג מביאה לעוני כלכלי של יותר מעשירית מאוכלוסייה זו, שמופחת לשיעור של כ-7% לאחר התערבות הממשלה – שוב שיעור הגבוה פי שניים ויותר מהעוני המקביל במדינות המושוות, המגיע ל-2.9% בלבד (שיעור ששרר בישראל לפני כשלושה עשורים ומאז הלך ועלה בהדרגה).

יש להדגיש גם שנתוני התרשים מתייחסים לתקופה שקדמה ל-2025 ולהרעה שהביאה בעקבותיה למשפחות העובדות, כלומר הנתונים ל-2025 צפויים להיות קשים אף יותר. זאת ועוד: ריווח מדרגות מס הכנסה למשתכרים שכר גבוה יחסית (בין 19-16 אלף ₪) – צעד שמוביל שר האוצר לקראת 2026, צפוי גם הוא להמשיך את המגמה המסתמנת ולהעלות עוד את שיעורי העוני ואולי גם את האי שוויון בהכנסות.

הצעדים שנעשו כדי לכסות את הוצאות המלחמה התמקדו אפוא באוכלוסייה העובדת בשכר נמוך ובינוני, על אף שמצבה אינו מהשפירים בעולם המפותח גם לפניה. האמירה שלפיה עבודה מחלצת מעוני כבר מזמן אינה נכונה ברמת השכר הנמוך המאפיין את ישראל. זאת אף שהנתונים מראים ששעות העבודה בישראל ארוכות ושיעורי התעסוקה גבוהים ביחס למדינות אחרות– גם אם לא בכל תתי האוכלוסיות.

שיקום כלכלי של האוכלוסייה מהשלכות המלחמה יהיה חייב לעבור גם דרך צעדי מדיניות שיחזירו את האוכלוסייה שנפגעה בצורה הקשה ביותר לפחות למצבה טרום המלחמה, שגם ככה לא היה כאמור מהמזהירים. זאת כמובן לצד תוכנית להפחתת העוני של משפחות בכלל ומשפחות עובדות בפרט.

הפוסט אחרי שנתיים של מלחמה – העניים הפכו יותר עניים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

סקרים ודיווחים רבים משנת 2024 משקפים את גודל המשבר וכן את הנגישות המוגבלת לטיפול. זאת כאשר טרם התפרסמו נתונים לשנת 2025, וכן על רקע אזהרות של העוסקים בטיפול כי המשבר צפוי להחריף לאחר סיום המלחמה, עם חזרתם של מגויסי המילואים לשגרה והמפונים לבתיהם. אף שהמדינה הגדילה תקציבים בתחומי בריאות הנפש ובמרכזי החוסן, הם עדין לא מספקים מענה הולם לביקוש הגובר.

בחודשים הראשונים למלחמה עלו דיווחים עקביים על החמרה בקשיים נפשיים, תפקודיים וכלכליים בקרב אוכלוסיות שונות. סקר שערך איגוד העובדים הסוציאליים בינואר 2024 בקרב 1,850 עובדות.ים סוציאליות.ים מצא גידול חד בקשיים הכלכליים והתעסוקתיים של משפחות המגויסים, ירידה בתפקוד הורי והחמרה בבעיות התנהגות אצל ילדיהם. עוד דווח על מצוקה נפשית גוברת בקרב פצועי צה”ל ומשפחותיהם ועליה בשימוש בחומרים ממכרים. חל זינוק בצרכיהן של שתי הקבוצות – משפחות המגויסים והפצועים. תהליכים דומים נצפו גם בקרב אוכלוסיית המפונים מבתיהם, הן בעת הפינוי והן בשלבי השיקום עם החזרה לבתיהם.

בפברואר 2024 דיווח משרד הרווחה על עלייה בפניות על רקע פגיעה מינית והתמודדות מחודשת עם טראומה וכן על עליה במספר תיקי העוני החדשים. במשרד העריכו כבר אז כי מגמה זו תתרחב משמעותית עם התמשכות המלחמה ולאחריה. סקר שנערך על ידי מכון ברוקדייל בפברואר 2024 הצביע על היקף ניכר של מקרים של אלימות במשפחה, ובמיוחד בקרב המפונים והמגויסים. הממצאים הללו מצביעים על החרפת סיכונים חברתיים ונפשיים והתרחבות מהירה של הצורך בטיפול, בשעה שמערכות הרווחה והבריאות פועלות בתנאי עומס מתמשך.

בחודש אפריל 2024 ערך משרד מבקר המדינה סקר בהשתתפות כאלף תושבים, שבחן את מצבם הנפשי בעקבות המלחמה. 38% ממשתתפי הסקר דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה, דיכאון או חרדה או שילוב שלהם ברמה בינונית או חמורה. מדובר באומדן של כ-3 מיליון איש מקרב האוכלוסייה הבוגרת, שמהם כ-580,000 איש עלולים לסבול מתסמין אחד לפחות ברמה חמורה. הסקר התפרסם כחלק מדוח המבקר שעסק בטיפול הנפשי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה. המבקר מצא כי רק 11% מהמפונים קיבלו טיפול נפשי מקופות החולים וממרכזי החוסן בחצי השנה שלאחר שבעה באוקטובר, וכי משך ההמתנה הממוצע בחודשים מרץ ואפריל 2024 לקבלת טיפול נפשי בקופות החולים, הכולל אבחון של פסיכיאטר ותחילת טיפול בידי איש מקצוע מתאים, עמד על כששה וחצי חודשים. עוד ציין המבקר את ההערכות הלקויה של מדינת ישראל למצבי חירום ואת ההישענות הנרחבת על מתנדבים ומתנדבות שסיפקו שירותי טיפול בוואקום שנוצר במערכת הציבורית.

סקרים נוספים שנערכו במהלך השנה מצביעים אף הם על עלייה מתמשכת במצוקה נפשית. בנובמבר 2024 , כשנה לאחר פרוץ המלחמה, ערכה קרן בריאה למען נשים ובריאות בישראל, סקר הבוחן את מצבן הבריאותי של נשים שפונו בעקבות המלחמה וכן של נשים שלא פונו. מהסקר עולה תמונה מדאיגה: כשנה לאחר פרוץ המלחמה 37% מהנשים שפונו ו-19% מהנשים שלא פונו דיווחו על הרעה בבריאותן הנפשית, זאת לצד עליה גדולה מאד בשימוש בתרופות נוגדות דכאון וחרדה ותרופות לשינה. כשליש מהנשים שפונו דיווחו כי הן זקוקות לסיוע נפשי שאינו מקבל מענה עקב קושי לפנות זמן לטפל בעצמן ואי זמינות שירותי טיפול.

ממצאים דומים נרשמו גם בקרב בני נוער וצעירים: שני סקרים שנערכו במהלך שנת 2024 מצביעים גם הם על שיעור גבוה מאד של מצוקות נפשיות ופוסט-טראומה, במיוחד בקרב צעירים שנחשפו באופן ישיר לאירועי השבעה באוקטובר, וכן בקרב המפונים.

—

משבר הטיפול הנפשי הוא בראש ובראשונה משבר כוח אדם, כלומר הקושי לאייש תקנים ולמשוך עובדות ועובדי טיפול לתעסוקה במגזר הציבורי, לצד הצורך בהגדלת התקנים והגדרת מפתח תקינה בכל תחומי הטיפול. החסם המרכזי לגיוס כוח אדם הוא תנאי השכר שאינם משקפים את ההשקעה הנדרשת בלימוד והכשרה, ופחותים בהרבה מתנאי השכר במקצועות הטיפול במגזר הפרטי. המחסור בעובדים.ות ובתקנים הביא לעומס עצום על העובדים.ות והעומס יצר בתורו שחיקה והוביל לעזיבה מוגברת של כח אדם מהמערכת.

משבר הטיפול נוצר בשל תקצוב נמוך מידי של שירותי הטיפול הציבוריים במשך שנים, וכתוצאה מכך קושי לספק שירותי טיפול נפשי ציבורי בהיקף הנדרש. שני משברים שאירעו בשנים האחרונות – מגפת הקורונה והמלחמה, הרחיבו באופן חד את הצורך של האוכלוסייה וקבוצות מובחנות בתוכה בטיפול נפשי, שמערכות בריאות הנפש והרווחה מתקשות לספק. מצב זה פוגע קודם כל באוכלוסיות החיות בעוני, בפריפריה הכלכלית והגאוגרפית בה שירותי הטיפול זמינים עוד פחות, אך גם במעמד הבינוני המתקשה לשאת בעלויות הגבוהות של טיפול פרטי.

באגף השיקום הושקה ב־ 2021 רפורמת “נפש אחת” שלוותה בגידול תקציבי, אולם היישום שלה נותר חלקי, במידה רבה בשל מצוקת כוח אדם. בעקבות המלחמה תוכנית בריאות הנפש תוקצבה ב־ 1.4 מיליארד ₪ לשנים 2024 – 2025 ובשנת 2025 נחתמו שני הסכמים קיבוציים המעלים באופן משמעותי את שכרם של פסיכיאטרים.ות ופסיכולוגיות.ים המועסקים במגזר הציבורי. למחסור החריף בעובדות.ים סוציאליים והקושי לאייש תקנים לא ניתן מענה וכך גם למשבר בתחום הפסיכולוגיה החינוכית והייעוץ החינוכי.

העלאת שכרם של פסיכולוגיות.ם ופסיכיאטרים.ות היא מהלך חשוב שיש בו פוטנציאל למשוך כוח אדם למערכת הציבורית, אולם הוא נעשה באיחור רב ביחס לצרכים המצטברים וייקח שנים עד שניתן יהיה לראות את פירותיו. ועוד, כמעט בכל מקצועות הטיפול בהם דן המסמך אין מפתח תקינה הקובע את מספר המטופלים למטפל.ת, צעד הכרחי להתמודדות עם בעיית העומס העצום והשחיקה שהוא גורר.

על רקע המצוקות הנפשיות שהתעוררו או החריפו בשל המלחמה, וקבוצות שנפגע במיוחד כגון משרתי מילואים והתושבים שפונו מבתיהם, המענים עדיין מוגבלים ויש חשש שהמצוקות יחריפו בשל כך. צעדים שננקטו למתן שירותי “טיפול אינסטנט” כגון הכשרה קצרה של בוגרי תארים בפסיכולוגיה לפני שלב ההתמחות ושילובם במערך הטיפולי, תפקידים כגון מאמני ותומכי חוסן, צ’אט-בוטים שמפעילות קופות החולים וכיוצא בזה, אינם יכולים להוות תחליף לטיפול מקצועי של מומחים.ות.

שירותי טיפול נפשי אינם יכולים להישען על תגובות אד הוק או על מנגנוני חירום: הם חייבים להיות תחום קבוע על סדר יומה של הממשלה, כחלק ממדיניות ציבורית מתמשכת, לא רק בשעת משבר. ללא תכנון ארוך טווח, תקינה מחייבת והשקעה יציבה, המערכת תמשיך להעביר את הנטל אל המשפחות ולהותיר אלפים ללא מענה.

צפו בכתבה בחדשות 13 בעקבות המחקר:

הפוסט אין מזור לנפש: משבר כוח האדם בשירותי בריאות הנפש הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

 הבנקים מרוויחים מהעלאת ריבית בנק ישראל

הרווחיות החריגה של המערכת הבנקאית בשנים האחרונות מיוחסת בעיקר להעלאות הריבית של בנק ישראל, אשר בניסיון לצמצום שיעורי האינפלציה, העלה את הריבית משיעור אפסי של 0.1% בתחילת שנת 2022 ל-3.25% בסוף אותה השנה, ועד 4.75% בסוף שנת 2023. בתחילת שנת 2024 הוחלט להוריד מעט את הריבית, וזו נקבעה לרמה של 4.5% שנותרה יציבה במהלך כל השנה האחרונה.

בעקבות העלאת ריבית בנק ישראל, העלו הבנקים גם את הריבית אותה הם גובים על האשראי הניתן ללקוחות. את הריבית שהם משלמים על פיקדונות ויתרות זכות הם העלו בשיעור נמוך בהרבה. הפרש זה, המכונה 'פער הריבית', מיוחס לרוב לחוסר התחרותיות בשוק הבנקאי, ולכוח השוק העודף שיש לבנקים אל מול מרבית הלקוחות שלהם.  בפרט נפגעו לקוחות קטנים, שספגו באופן משמעותי יותר את השפעת העלאת הריבית, כאשר זו הגדילה באופן ניכר את החזרי הריבית על משכנתאות והלוואות אחרות.[1]

לאור זאת, מאז שנת 2022 חל זינוק בסך ההכנסות של המערכת הבנקאית מריבית נטו. ריבית נטו משקפת את ההפרש בין ההכנסות המופקות מנכסים נושאי ריבית של הבנק (הלוואות) לבין ההוצאות הכרוכות בתשלום התחייבויותיו נושאות הריבית (פיקדונות), שהיווה כאמור את הגורם העיקרי המסביר את העלייה החדה ברווחיות הכוללת של הבנקים בשנים אלו.

בתגובה לרווחיות החריגה שרשמה המערכת הבנקאית, מאז שנת 2023 עלו מספר הצעות להחיל מס חדש על הבנקים בישראל, בצורה של מיסוי רווחי יתר, על בסיס מנגנונים שכבר הונהגו בעולם על המערכת הבנקאית ובענפים נוספים.

הכנסות מריבית נטו והרווח הנקי של מערכת הבנקאות, 2024-2014
במיליארדי ₪, במחירים קבועים לשנת 2024

מיסוי רווחי יתר בעולם

מס רווחי יתר (באנגלית: excess profit tax או windfall tax), מוגדר כמס המוטל על תאגידים עסקיים שרווחיהם עולים מעל ומעבר לשיעור הרווח הנחשב כסביר לצורך החזר ההשקעה והסיכון הכלכלי הכרוך בה. רווחי יתר מקושרים, על פי רוב, להכנסות חריגות ובלתי צפויות, שמקורן בנסיבות חיצוניות ויוצאות דופן, כמו מלחמות, אסונות טבע או התפרצות מגפות. במקרים אחרים, הם נובעים מתנאים כלכליים מבניים, כגון ריכוז כוח שוק בקרב תאגידים בודדים או שליטה מונופוליסטית על משאבי טבע.

בעקבות עליית מחירי האנרגיה שחוותה אירופה כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, באוקטובר 2022 החליטה מועצת האיחוד האירופי להנחות את כל מדינות האיחוד להנהיג מנגון חדש ל"תשלום סולידריות" (solidarity contribution). החלטה זו קבעה מס זמני מיוחד בשיעור של לפחות 33%, שיוטל על רווחים העולים על 120% מהרווח השנתי הממוצע בשנים 2021-2018 של תאגידי דלק ואנרגיה.^[2]

ואכן, בין השנים 2022 ל-2023, 15 מתוך 27 המדינות החברות באיחוד האירופי הטילו את התשלום מיוחד, באמצעות מנגנונים שונים של מיסוי רווחי יתר.[3] נתונים שפרסמה מועצת האיחוד האירופי במאי 2025 הראו כי סך הגבייה של מדינות האיחוד כתוצאה ממס זה הצטבר בשנתיים שבהן פעל לכ-28 מיליארד יורו.[4]

הצעות דומות למיסוי רווחי יתר עלו במדינות שונות באירופה גם עבור המערכת הבנקאית, אשר החל משנת 2022 החלה לרשום גם היא עלייה ניכרת ברווחים, בעקבות העלאת הריבית על-ידי הבנק המרכזי האירופי.

בין הכוחות שפעלו לקידום מדיניות של מיסוי רווחי יתר על המערכת הבנקאית באירופה נמנו גם ארגוני העובדים וארגונים הומניטריים בינלאומיים שמקדמים חלוקת עושר צודקת יותר. באוקטובר 2023 הוציא ארגון הETUC-, קונפדרציית איגודי העובדים האירופאית, קריאה לממשלות אירופה להטיל מס רווחי יתר על בנקים שהופקו בשל העלאת הריבית. לדברי אסתר לינץ', מזכ"לית ה-ETUC, "ההשפעה השלילית של העלאת הריבית על העובדים על הייתה בלתי צודקת ופוגעת מבחינה כלכלית. … והכסף הזה נכנס ישירות לכיסם של המנכ"לים העשירים ממילא ובעלי המניות של הבנקים הגדולים".^[5]

בשנים 2022 ו-2023 הונהגו מנגונים שונים למיסוי רווחי יתר של המערכת הבנקאית בצ'כיה, הונגריה, ליטא, סלובקיה וספרד, ומחוץ לאירופה – גם בקנדה.[6] עם זאת, מנגנוני מיסוי רווחי היתר על הבנקים זכו לביקורת והתנגדות חריפה, בטענה לפגיעה ביציבות המערכת הבנקאית. באיטליה, למשל, שגם בה הונהג מס כזה באוגוסט 2023, הוא בוטל כעבור שנה, על רקע התנגדות תקיפה של המערכת הבנקאית באיטליה ובאירופה, ובטענה שלא הצליח להביא תוצאות.[7]

ובכל זאת, בעקבות המשך הרווחיות הגבוהה שרושמת המערכת הבנקאית בעולם, במדינות רבות נמשך הדיון אודות האפשרות להטלת מיסוי רווחי יתר גם על המערכת הבנקאית. בבריטניה, למשל, מוביל ארגון חברה אזרחית בשם Positive Money קמפיין להטלת מיסוי רווחי יתר על הבנקים הבריטים הגדולים, אשר הגדילו גם הם את רווחיהם בצורה חריגה מאז 2022.[8]

מיסוי רווחי היתר של הבנקים בישראל

על בסיס היוזמות שהונהגו באירופה, בחודש יוני 2023 הגישו קבוצת חברי כנסת מהאופוזיציה הצעת חוק להטלת מיסוי רווחי יתר על רווחי הריבית של הבנקים מעל רמה מסוימת,[9] אך חקיקה זו לא התקדמה מעבר לדיון טרומי. גם הכרזה של שר האוצר על כוונתו לבחון חקיקה למיסוי רווחי יתר על הבנקים לא תורגמה להצעות חקיקה או מדיניות, וזאת בעקבות התנגדות ניכרת של המערכת הבנקאית, וכן של נגיד בנק ישראל, שטען כי החקיקה המוצעת עתידה לפגוע בעצמאות בנק ישראל "ובתחרות הבריאה שמתפתחת כעת בין הבנקים".[10] על רקע התנגדות זו, הוסרו הצעות החקיקה והדיון אודותיהן נפסק.

פרוץ המלחמה באוקטובר 2023 והצורך הממשלתי בהגדלת הכנסות הממשלה, החזירו את הדיון אודות מיסוי המערכת הבנקאית, כאשר במסגרת חוק ההסדרים לשנת התקציב 2024 נכלל סעיף להעלאת 'מס הרווח' על הבנקים לתקופה זמנית, עד סוף 2025, משיעור של 17% ל-26%. משמעות שינוי זה הייתה ששיעור המס הכולל שישלמו בנקים על רווחיהם בתקופה זו יגדל מ-34.2% ל-38.9%, עלייה בגובה של 4.7 נקודות אחוז בלבד על הרווח השנתי הכולל.[11]

גם הצעה זו זכתה להתנגדות תקיפה של ראשי המערכת הבנקאית, שזכו לגיבוי גם מבנק ישראל שטען כי המיסוי המיוחד על הבנקים שטענו שמיסוי רווחי יתר של המערכת הבנקאית בלבד "נוגד את עקרונות המיסוי", ויפגע ביציבות המערכת הבנקאית ובסקטור המשקיעים הזרים.[12] ובכל זאת, על רקע הצורך הממשלתי בהגדלת הכנסות, הסתיים המהלך בפשרה בחקיקת 'חוק תשלום מיוחד לשם השגת יעדי התקציב' כחלק מחוק התקציב לשנת 2024. חקיקה זו קבעה  שהבנקים ישלמו 'תשלום מיוחד' חד-פעמי לקופת המדינה בגובה של 6% מהרווח הכולל בשנים 2024-2025, וזאת עד לסכום מירבי של 1.2 מיליארד ₪ לשנת 2024 ו-1.3 מיליארד ₪ לשנת 2025.[13]

אלא שבחודשים האחרונים, עם פרסום הדוחות השנתיים של המערכת הבנקאית לשנת 2024, עולה כי גם לאחר התשלום המיוחד בסך 1.2 מיליארד ₪ שהעבירו חמשת הבנקים הגדולים בהתאם לחקיקה, המשיך לעלות הרווח נקי הכולל של המערכת, כאשר בשנת 2024 הגיע הרווח הנקי המצטבר של המערכת הבנקאית ל-29.7 מיליארד ₪.

לשם המחשה, גם אם היו הבנקים משלמים עוד 3.1 מיליארד ₪ למדינה, בנוסף ל-1.2 מיליארד שכבר שילמו, רווחיותם הייתה נותרת גבוהה, ברמה הדומה לזו של שנת 2023 (גם לאחר השפעת האינפלציה).

רווחי היתר של הבנקים מעשירים את העשירים

בימים האחרונים נרשם פרק חדש בסוגיית רווחי היתר של הבנקים, כאשר לקראת פרסום הדוחות לרבעון השני של 2025, החליט בנק ישראל להתיר לבנקים להעלות את שיעור חלוקת הדיבידנד עד 50% מרווחי הרבעון (לעומת 40% עד כה). כהסבר להחלטה, מסר בנק ישראל כי ההיתר להגדלת הדיבידנד נובע מהצטברות הון עודף בקופותיהם של הבנקים, שנזהרו מלחלק אותו בשנה וחצי האחרונות על רקע אי-הוודאות הכלכלית.[14]

משמעות ההחלטה להגדלת הדיבידנד היא שחלק גדול יותר מהרווח הנקי יועבר לבעלי המניות. מצד אחד לציבור הרחב המחזיק במניות הבנקים דרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל, ומצד שני לבעלי הון גדולים ולבעלי עניין המחזיקים בחלקי שליטה ישירים בבנקים.

לשם המחשה, ברבעון הראשון של שנת 2025 רשמה המערכת הבנקאית רווח נקי כולל של 7.73 מיליארד ₪.[15] במידה ורווחי הרבעון השני יישארו ברמה דומה, החלטת בנק ישראל להגדלת הדיבידנד מרמה של 40% ל-50% תגדיל את תשלום הדיבידנד לבעלי המניות בכ-770 מיליון ₪ ברבעון אחד בודד (מ-3.1 מיליארד ל-3.87 מיליארד ₪).

אמנם, חלק מסכום זה יגיע כאמור גם לחסכון הפנסיוני של הציבור, באמצעות ההשקעה של הגופים המוסדיים במניות הבנקים, אך יש להדגיש כי חלוקת הדיבידנד אינה מהלך שוויוני, כי הוא מעשיר בעיקר את אלה המחזיקים בכמות מניות גבוהה, כלומר בעיקר משקי בית עשירים המחזיקים בחסכונות פנסיוניים או בתיקי השקעה פרטיים גדולים.

הצטברות הרווחים בקופות הבנקים וההחלטה להגדלת שיעור הדיבידנד מדגישה שוב את ההכרח לחזור ולדון בפיתוח מנגנון קבוע למיסוי רווחי יתר על המערכת הבנקאית. מנגנון אשר יוכל מצד אחד להגביל את רווחי היתר של הבנקים מריבית, ובכך להקל בעיקר על  לקוחות בנקאיים קטנים, שנפגעים כיום מהפרשי הריבית. ומנגד, עשוי מנגנון זה להגדיל עוד יותר את הכנסות המדינה, ולפתוח פתח למאבק על הגדלת ההשקעה הממשלתית בשירותים חברתיים.

אלא שבנתיים יוזמות ליצירת מנגנון של מיסוי רווחי יתר או להגבלת רווחי הריבית של הבנקים ממשיכים להיבלם על-ידי בנק ישראל, בטענה ש"אין להתערב במנגנוני השוק".[16] זאת, על אף שמסתמן שגם בשנת 2025 תרשום המערכת הבנקאית רווחים גבוהים במיוחד, מהם יוסיפו להנות בכירי המערכת הבנקאית ובעלי המניות, על חשבון הציבור הרחב.

הפוסט רווחי היתר של הבנקים מחלחלים למעלה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

על המענק הגדול הנוכחי לאינטל, של מעל שלושה מיליארד ₪ מתוך כ-15 מיליארד שיושקעו במפעל החדש, דווח ביוני 2023, כחצי שנה לאחר כינונה של הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו.[1] ואולם, חלפה עוד כחצי שנה עד שנחתם ההסכם הסופי, כפי שהוצהר גם על ידי אינטל, ובהיקף השקעה כולל של 15 מיליארד ₪ בלבד, לעומת 24 מיליארד ₪ שעליהם דובר בהודעות הממשלה ביוני ובדצמבר 2023. [2]  פער הזמנים והסכומים הזה מדגיש כי ההכרזה על המענק קדמה להסכם מחייב, ובכך נוצרה התחייבות תקציבית רחבת היקף, מבלי שנחשפו לציבור תנאיה או התמורה שנדרשה מהחברה. נכון ליולי 2025, לא פורסם לציבור הסכם מפורט, אלא רק הודעה משותפת למשרדי האוצר והכלכלה, ולרשות המיסים.[3]

אינטל מקבלת תמיכה מהמדינה משחר היווסדה בישראל,[4] בדרכים שונות ולתכליות מגוונות.[5] במסמך זה אנו מתמקדות בסעיף 'מענק לאינטל' במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, סעיף אשר מאז הקמתו 'בולע' חלק ניכר מהתקציב המיועד למטרה זו. מכל מקום, מאז המענק החדש, היחס בין הסכום שהוקצה לאינטל לבין יתר התקציב גדל באופן משמעותי.

בשנת 2024 העבירה המדינה לאינטל מענק בגובה 1.526 מיליארד ₪,  הסכום הגבוה ביותר שהוקצה לחברה כלשהי במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה בעשור האחרון. מענק זה היווה 78% לערך מכלל התקציב שהוקצה לפי החוק באותה שנה, לעומת שיעורים שנעו לרוב בין 30% ל-60% בשנים הקודמות. סכום דומה, 1.257 מיליארד ₪  צפוי להיות מועבר שוב לאינטל בשנת 2025. לשם השוואה, בשנת 2024 הסתכמו המענקים לשאר החברות לפי חוק עידוד השקעות הון ב-13% בלבד מתקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, וצפויים לרדת ל-6% בשנת 2025.[6]

מאז תחילת יולי 2025 הנהלת אינטל החלה לפטר עובדים מהמפעל בקריית-גת.[7] מצבת העובדים שעמדה על כ-4,000 כבר פחתה ככל הנראה עוד קודם עקב עצירת גיוסים.[8] גל הפיטורין הנוכחי הוא המשך למגמות דומות שנרשמו גם במרכזי הפיתוח של אינטל בשנתיים האחרונות. מהלכים אלה הם חלק מקיצוץ עולמי של 10% -15% בכוח האדם של החברה, על רקע  משבר בהסתגלותה לבינה המלאכותית, אשר לווה גם בחילופי גברא תכופים בהנהלה.[9] משברים אלו ובפרט הפיטורין בקריית-גת היו צריכים להדליק נורה אדומה באשר למענק הנדיב לאינטל.

יש לומר גלויות שגם ללא גל פיטורין היה מקום לשקול מחדש את המדיניות מול אינטל משתי סיבות מצטברות. הראשונה, לנוכח המשבר הכלכלי הכולל שנגרם בעקבות המלחמה, נדרשת בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות התקציביים, ובתוכם של ההשקעה רחבת ההיקף באינטל. זאת במסגרת דיון ציבורי מחודש על אופן הקצאת ההון הלאומי בשעת חירום.

שנית, מדיניות של ריכוז התמיכה התקציבית בגורם תעשייתי יחיד הוכחה בישראל שוב ושוב כמודל כושל, שבמקום לעודד צמיחה אזורית יוצר תלות,  מחזק פערים, ומייצר אי-שוויון בין מרכז לפריפריה. כך למשל, ההשקעה העצומה של מדינת ישראל בפיתוח התעשייה בערים החדשות, בעיקר בענפי הטקסטיל והיהלומים, הורידה מיליארדים לטמיון, ואף קיבעה פערים לדורות. השקעות אלו יצרו שווקי עבודה נבדלים ונמוכים מאזורים אחרים, שיעתקו יחסים לא שוויוניים בין ערים ליישובים כפריים, ובין קבוצות אוכלוסייה שונות; ובעיקר השקעות ההון התבססו על הקמת מוקדי תעסוקה מבודדים, שלא שולבו בתשתיות אזוריות רחבות, ונמנעו מהבאת דרגי ההנהלה והפיתוח. בכך הן יצרו תלות חד צדדית, והעמיקו את הפערים החברתיים והמרחביים בין המרכז לשוליים הגיאוגרפיים.[10] הבניה זו היא בעיקר שהביאה להפיכת הספר שנתפס חיובי ומוביל, לפריפריה המזדנבת מאחור בשלל מדדים חברתיים-כלכליים.

רגע לפני שמוזרמים מיליארדים נוספים להסכם עם אינטל, יש לשאול בביקורתיות המתבקשת,[11] הכיצד חברה שמקבלת תמיכה ממשלתית חסרת תקדים אינה נדרשת לדין וחשבון ציבורי המלווה בסנקציה כלכלית משמעותית על פיטורי עובדים בזמן מלחמה.[12] הסכמים בסדר גודל כזה מחייבים את המדינה לבחון מחדש את מדיניות המענקים בהיקפים חריגים לאור התנאים שנוצרו, ולהבטיח כי יכללו בהם מלכתחילה התחייבויות  ברורות ומחייבות לגבי תנאי ההעסקה והיקפה.

תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, ומזה תקציב המענק לאינטל 2025-2015
במחירי 2024; נתוני ביצוע לשנים 2024-2015 והצעת התקציב לשנת 2025, במיליוני ₪

חלקו של מענק אינטל מתוך תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, 2025-2015

הפוסט תמיכה ללא תנאי? מענק המיליארדים לאינטל, והפיטורין הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

היסטוריה של תת-השקעה והזנחת תשתיות

בשנת 2018 יצאה לדרך רפורמה מבנית מקיפה במשק החשמל, שבמרכזה עמדו הפרטת תחנות כוח ופתיחת ייצור החשמל לתחרות. כבר בשנים שקדמו לרפורמה, נכנסו לתחום יצרנים פרטיים גדולים, וחברת החשמל הממשלתית, שנמנע ממנה להקים מתקני ייצור חדשים, פעלה תחת צמצום תקציבי שהשפיע על כלל ההשקעה הציבורית בענף. בתקופה זו סבלו במיוחד מקטעי ההולכה והחלוקה, שנותרו באחריות חברת החשמל, מתת-השקעה משמעותית. מצב זה הוביל לפגיעה מתמשכת בתחזוקה ובפיתוח של רשת החשמל, שתוצאותיה ניכרות עד היום.

מבקר המדינה התריע לאורך שנים על היעדר תכנית אב כוללת למשק החשמל ואי-קידום פיתוח מערך ייצור ואגירה. היעדר תכנון לטווח ארוך הקשה על פיתוח התשתיות הנדרשות, פגע בביטחון האנרגטי של המשק ובאמינות אספקת החשמל. תשתיות אלו אמורות לתת מענה במצבי קיצון – תקופות שבהן הביקוש  לחשמל גבוה במיוחד או שעלול להתרחש כשל במתקני ייצור ואספקה קריטיים. דוח מבקר המדינה מנובמבר 2024 חזר על אזהרות אלה והצביע על עיכובים אפשריים בהקמת יחידות ייצור ומתקני אגירה (היכולים לשמש כסוג של אמצעי גיבוי לייצור החשמל), שעלולים להוביל ל"פגיעה ברמת האמינות של אספקת החשמל" ולהתבטא ב"גידול משמעותי בשעות שבהן משק החשמל לא יוכל לספק את מלוא הביקוש".

הפרטת מקטע הייצור וירידה ברזרבת ההספק המותקן

מאז שנת 2018, תהליך ההפרטה הואץ באופן ניכר: תחנות קיימות נמכרו לחברות פרטיות, והחשמל, שנוהל עד אז כמוצר מפוקח ובמחירים קבועים, הפך לסחורה שנמכרת באופן יום יומי בבורסה ייעודית. כתוצאה מכך תמחור החשמל הסיטונאי עבר לשליטת הגופים הפרטיים, מצב ששינה את כללי המשחק. נתח הייצור של יצרנים פרטיים גדל באופן דרמטי, מ-16% בשנת 2014 ל-54% בשנת 2023. את מבנה המונופול הממשלתי החליפה שליטה עסקית בידי קבוצות בעלות פרטיות גדולות (כגון אדלטק, דליה אנרגיות, קיסטון, שיכון ובינוי, החברה לישראל וג'נריישן קפיטל), השולטות יחד ברוב הספק תחנות הכוח הגזיות. זאת ועוד, ככל שהתבססה שליטתם של היצרנים הפרטיים, כך עלו מחירי החשמל הנסחר, ואיתם רווחי התחנות הפרטיות, שמתגלגלים בסופו של דבר לחשבונות החשמל של הצרכנים.

המעבר לייצור פרטי, המונע משיקולי רווח קצר טווח, לא לווה בהבטחת כושר גיבוי מספק. במהלך תקופה זו הצטמצם מרווח הביטחון שנדרש כדי לענות על צריכת השיא במשק. התרשים שלהלן ממחיש זאת בעזרת בחינת רזרבת ההספק המותקן – היחס בין הספק החשמל הקונבנציונלי הזמין להפעלה (לא כולל אנרגיות מתחדשות שאינן יכולות להפיק חשמל "לפי פקודה") לבין שיא הצריכה בכל אחת מהשנים. ככל שהתוצאה מתקרבת ל-100%, כך הולך ומצטמצם אותו מרווח ביטחון שהכרחי ליתירות ותפקוד המערכת במצבי קיצון, שכן פוחתת היכולת להתמודד עם מחסור בייצור החשמל בזמנים של ביקוש גבוה וקשיים באספקה.

אחוז הספק קונבנציונלי מתוך שיא צריכה שנתי, 2014-2023

הגרף ממחיש ירידה דרמטית: בשנת 2014 עמד נתון זה על כ-137%, ובשנת 2023 הוא צנח לכ-115%. משמעות הדבר היא שמרווח הביטחון (ההפרש בין יכולת הייצור לבין הביקוש המרבי) הצטמצם מכ-37% לכ-15% בלבד בתוך פחות מעשור. ירידה זו מעידה על כך שתהליך הפרטת הייצור לא לווה בהבטחה מספקת של יתירות הכרחית למשק, וכי היצרנים הפרטיים, בהיותם גופים מוטי רווח, אינם מתומרצים להשקיע בעודפי כושר ייצור. הריכוזיות במקטע הייצור הפרטי מחריפה את המצב: כוח השוק של הגופים העסקיים הגדולים מאפשר להם להשפיע על תמחור החשמל לטובתם. המחירים הגבוהים שהם גובים תלויים ברמת היתירות הנמוכה, שכן זו מגבירה את התלות בייצור הפרטי לשם אספקת חשמל סדירה. כך נוצר מצב בו החברות הגדולות ממנפות את היתירות הנמוכה כדי להעלות מחירים. פיתוח תשתיות ייצור נוספות, שיוביל להגדלת היתירות, עומד בניגוד לאינטרס שלהן, שכן פיתוח כזה עשוי לסכן את יכולתן להמשיך ולנכס רווחים גבוהים מהמסחר בחשמל.

רשות החשמל אף פתחה בשימוע לבחינת חשד להפקעת מחירים מצד גופים פרטיים במסחר בחשמל. אך בהיעדר רצון לאתגר את מודל ההפרטה, נראה שידן של החברות תישאר על העליונה: האופציה הציבורית להשקעה במקטע הייצור נדחקת לקרן זווית, ואיתה האפשרות לאתגר את כוחם של הגופים הפרטיים ששולטים בהשקעות הפיתוח במקטע הייצור.

פגיעות ביטחונית מחריפה – היתירות יורדת מול האיומים העולים

שילוב של תת-השקעות מצטברות בתשתיות ההולכה והחלוקה, ירידה ברזרבת ההספק המותקן במקטע הייצור, וריכוז מרבית כושר הייצור של המשק במספר מצומצם של כעשרים אתרים, יוצר תמונת מצב מדאיגה. רמת הפיזור הגיאוגרפי הנמוכה בארץ, לצד יתירות מצומצמת, מגבירה את החשיפה של משק החשמל לאיומים ביטחוניים. רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון תיארה את רמת ההיערכות של תשתיות החשמל כעקב האכילס של ישראל במערכה כוללת והדגישה כי המערכת חסרה חוסן אנרגטי, וכי הפגיעה בתשתיות עלולה לגבות מחיר מכלל הציבור.

הפגיעה האחרונה בתשתית חשמל חיונית באזור אשדוד, שנגרמה בשל פגיעת טיל בליסטי איראני, היא הדגמה עגומה ומעשית לחששות אלו. אירוע מסוג זה, המשבית חלקים קריטיים במתקן ייצור או הולכה, ממחיש את פוטנציאל הנזק במצב של יתירות נמוכה. פגיעה נקודתית עלולה להוביל להשפעות רוחב קשות, כולל הפסקות חשמל ממושכות, כאשר היכולת להזרים חשמל ממקורות חלופיים מצטמצמת משמעותית. ההשקעות הציבוריות שבוצעו בשנים האחרונות, גם אם עלו בחלק מהמקטעים לאחר הרפורמה, לא הספיקו כדי להכין את הרשת להתמודדות עם האיומים המתפתחים, ולא התמקדו בחיזוק כל החוליות החלשות לאורך שרשרת הייצור והאספקה.

הפרטת משק החשמל לוותה בהצהרות על הגברת יעילות כלכלית, אך הנתונים והאירועים האחרונים מעידים על מחיר כבד בהיבטי ביטחון אנרגטי. המעבר לייצור פרטי, יחד עם היעדר תכנית אב אסטרטגית מקיפה והירידה המתועדת ברזרבת ההספק המותקן, הפכו את משק החשמל הישראלי לפגיע משמעותית. אירועי ביטחון כגון פגיעת הטיל מדגישים כי הכפפת שיקולי התכנון לעקרונות השוק עומדת בסתירה למוכנות לעתות חירום ומצבי קיצון, מה שמחייב בחינה מחודשת של המודל הקיים והשקעה ציבורית דחופה בחיזוק היתירות והחוסן של המערכת.

// גרסא של מאמר זה פורסמה במקור באתר זמן ישראל

הפוסט משק החשמל בישראל: השקעה ציבורית נמוכה, הפרטה מתמשכת ופגיעות מערכתית הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

התקיים ביום חמישי, 3.7.2025.

תוכנית המפגש:

יו"ר ומגיבה: פרופ' (אמריטה) שפרה שגיא, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והאקדמית אחווה.

ברכות: ד"ר יעל חסון, מנכ"לית, מרכז אדוה.

>> ממצאים ותובנות למדיניות מתוך המחקר על הפינוי והשיקום בדרום ובצפון:

ד"ר שני בר-און ממן, חוקרת, מרכז אדוה.

>> מבט מהחיים עצמם על מעשה ההתאוששות והשיקום:

לאה קבסה, מנהלת המרכז לגיל הרך ולמשפחה, אופקים.

היבא אסעד, מנהלת במטה החמ״לים הארצי, יו״ר עמותת ביחד ומתאמת להכנסת החולים הדרוזים הסורים לבתי החולים בארץ. ילידת בית ג׳ן ותושבת מג'דל שמס.

בר חפץ, מגדל אבוקדו, חבר קיבוץ נירים.

ד"ר שרון אורשלימי, מנהלת בריאות ורווחה, קיבוץ כפר גלעדי.

הודא אבו עבייד, מנכ"לית, פורום דו קיום בנגב.

>> "השארתי מאחור, בית"

איורים מתוך הסדרה שנוצרה בעקבות ביקור בקיבוץ בארי, מאי 2024 .

עמית טריינין, מאייר וראש תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל.

>> אקדמיה תחת אש – מבט מהמחקר בדרום ובצפון:

ד"ר רונית נדיב, ראשת התוכנית לתואר שני בניהול ופיתוח ארגונים, המכללה האקדמית ספיר.

ד"ר אופיר עבו , מרצה, תל-חי – אוניברסיטה בהקמה, והמכללה האקדמית כנרת. יליד טבריה ותושב חיפה.

להורדת תוכנית המפגש המלאה בקובץ PDF

הפוסט וובינר – בהיעדר מדינה: התאוששות ושיקום מבוססי ידע הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אם היו קרבות אלה מסע נקם מקומי מן הסוג המוכר לנו עוד מתקופת הפדאיון בשנות ה-1950, הרי שמכאן ואילך הוא הפך למסע מלחמתי שאפתני נגד מדינות המעניקות חסיון לחמאס ולשלוחיו בלבנון, בשטחי יהודה ושומרון, דרום סוריה ואיראן.

אם הענשת החמאס ב"עוטף עזה" נזקקה לאלף-אלפיים חיילים ואנשי ביטחון מקומיים, הרי שהמסע המלחמתי הוביל לגיוס מאות אלפי חיילים בצבא הסדיר ובצבא המילואים ולהחזקתם במשך חודשים רבים.

היום, עם החתימה על הסכם הפסקת אש בין ארצות הברית ואיראן, החלו יועצי תקשורת של גופים רשמיים כדוגמת המכון למחקרי ביטחון לאומי, להשתמש בביטוי "המילואימניקים – דור הניצחון". אנו סבורים שישנם ביטויים נאמנים יותר להתרחשויות. הנה:

זה הדור שהולך שולל על ידי ממשלה צינית, שלא היססה לגייס את המילואימניקים שוב ושוב ושוב, ככל שמטרות שהמלחמה הלכו והשתנו;

זה הדור שמסע הנקמה שלו הפך למסע שיווק של כלכלת ההיי טק הצבאי;

זה הדור הראשון שגיבש את תורתו החברתית והפוליטית בצלה של תנועת המחאה החוקתית שצצה באותן שנים – אך נאלץ לדחוק את פיתוחה ויישומה ליחידת זמן הידועה במחוזותינו כ"אחרי המלחמה";

זה הדור אשר מבלי דעת מצא עצמו עתיד לשאת בהוצאות ובתוצאות הלחימה עד לגיל פרישה ואולי אף למעלה מזה;

זה הדור אשר יצטרך לשאת בתשלומי חובות וריבית שמעולם לא היו כמותם;

זה הדור שיתבגר בעידן של צמצום ועוד צמצום של תקציב המדינה;

זה הדור שיצפה בדחיקה מתמשכת לשוליים של סוגיית המגדר;

זה הדור שיצפה בדחיקה מתמשכת לשוליים של תנועות השמאל;

זה הדור אשר הפסיד בפנים, למרות שניצח – כך אומרים – בחוץ.

הפוסט הדור שהוּלַךְ שולל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הדיון מתקיים בין השאר בעקבות פנייה שהעבירה קבוצת ארגונים חברתיים, ביוזמת מרכז אדוה, בנושא אי-השוויון בנגישות למיגון.

להלן נוסח מכתב הפנייה (להורדת המכתב בקובץ PDF):

הפגיעה בעורף הישראלי מפרוץ מלחמת "חברות ברזל" ב- 7 באוקטובר 2023, וביתר שאת מפרוץ מבצע "עם כלביא", ממחישים באופן דרמטי את ההשלכות הקשות של פערי המיגון בישראל.

לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2018, לכ- 2.5 מיליון תושבים אין גישה למיגון תקני, כ-28% מהאוכלוסייה. ל-38% יש ממ"ד בדירה, והיתר (כ- 34%) מסתמכים על מקלטים ציבוריים או פרטיים בבניינים משותפים. בנוסף, בקרב התושבים הערבים, לכ-46% אין מיגון תקני: הישובים הערבים בצפון הארץ סובלים משיעור נמוך של מיגון בבתי מגורים וממחסור חמור במקלטים ציבוריים ובמיגון של מבנים ציבוריים, והישובים הבדואיים בנגב נמנים על הקבוצה הסובלת מהיעדר מיגון באופן החמור ביותר בקרב תושבי דרום הארץ.

מחקר של מרכז אדוה מצא, כי הנגישות למרחב מוגן תקני ולממ"ד בפרט, אינה מתקיימת באופן שוויוני ברחבי הארץ. כך, בעוד שבמשקי הבית השייכים לשלושת העשירונים העליונים, שיעור המתגוררים בבית עם ממ"ד עומד על כ- 60%, במשקי הבית הנמנים על שלושת העשירונים התחתונים, שיעורם עומד על כ- 30% בלבד.

הסיבה לכך טמונה במדיניות תכנונית מפלה ארוכת שנים ומחלוקת משאבים בלתי שוויונית. המסלול העיקרי להוספת מיגון בדירות קיימות מתבסס על תוכניות התחדשות עירונית ובפרט כאלו המבוססות על תמ"א 38. כתוצאה מכך, האפשרות למיגון תלויה בהיתכנות הכלכלית של הפרויקטים – ביכולת הכלכלית של הדיירים ובעלי הדירות לקדמם, ובאפשרות להפקת רווח עבור יזמי הנדל"ן. קרי, תלויה "בשוק הפרטי".

מדיניות זו מובילה לכך, שלא ניתן פתרון מיגון לחלק ניכר מהאוכלוסיה. כך ביישובים בעלי מעמד חברתי-כלכלי נמוך – בפריפריה החברתית והגיאוגרפית; בישובי קו העימות בצפון ובדרום המרוחקים מהטווח שהוגדר על-ידי המדינה לתיקצוב פרויקטי מיגון; בקרב דירות השייכות לדיור הציבורי, אשר לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בכ- 92% מהן אין ממ"ד, וכן בקרב אוכלוסיות מוחלשות נוספות, בהן פליטים ומבקשי מקלט, המתגוררים ברובם בדירות ישנות ובלתי מתוחזקות.

בנוסף, ביישובים הערביים הסובלים מאפליה תכנונית, שתוצאותיה הן חוסר יכולת ליישם מודלים של התחדשות עירונית בישראל, וכן מחסמים בהוצאת היתרי בניה – ההשלכות קשות במיוחד. כך למשל, בעיר טמרה המונה מעל 37 אלף תושבים, ואשר ספגה פגיעה קשה ואובדן חייהן של 4 נשים, אין כלל מקלט ציבורי. לעומתה, ביישוב הסמוך מצפה אביב, המונה כ-1.1 אלף תושבים בלבד, ישנם 13 מקלטים ציבוריים. את היישובים מג'ד אל כרום, נחף, בענה ודיר אל אסד שמונים יחד כ–52 אלף תושבים משרתים שני מקלטים ציבוריים. לעומת זאת, בעיר כרמיאל, המונה כ-55.4 אלף תושבים, ישנם 126 מקלטים ציבוריים.

בשל כל זאת, על המדינה לגבש מדיניות כוללת לקידום מיגון שוויוני, המתבססת על השקעה מדינתית ישירה ומתוקצבת כראוי, במקום על אינטרס כלכלי פרטי. על מדיניות זו לכלול גם הצבה מיידית של מיגוניות תקינות ונגישות במספר מספק בכל היישובים, לרבות באלו הסובלים מהזנחה רבת שנים; הוספת מיגון לדירות קיימות; שיקום מבנים קיימים, וכן חיזוק מפני רעידות אדמה.

בכל הנוגע לטווח הארוך, יש לערוך מיפוי לפי יישובים וקבוצות אוכלוסייה כדי לאתר פערי מיגון; יש לבצע תיקוני חקיקה וכן, להקצות משאבים ותקציבים ייעודים לנושא.

לפיכך, אנו החתומים מטה מבקשים לקיים דיון בוועדת הפנים בנושא פערי המיגון, בהשתתפות כלל גורמי הממשלה הרלוונטים, ארגוני חברה אזרחית ונציגי השלטון המקומי, לשם גיבוש מדיניות יישומית לקידום מיגון שוויוני.

מרכז אדוה – מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל | איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי
א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל | פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
פורום דיור ציבורי | סיכוי-אופוק | קול רבני לזכויות אדם

הפוסט דיון בוועדת הפנים של הכנסת בנושא פערי המיגון בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.