מחקר שנערך במרכז אדוה ביוזמת נעמת (2025, יתפרסם בקרוב), מצביע על אי שוויון עמוק בין נשים לגברים במגוון היבטים כלכליים לאורך מסלול החיים: בשוק העבודה – פערי השכר נותרו רחבים ועומדים בממוצע על כ- 32% לחודש ו- 17% לשעה; לנשים רוב בקרב עובדים שעתיים ועובדי כוח אדם, והן בייצוג יתר במקצועות בשכר נמוך לעומת ייצוג חסר בעמדות בכירות; במחסור כרוני בשירותי טיפול ציבוריים (כמסגרות לגיל הרך ושירותי טיפול וסיעוד) – "גירעון טיפולי" זה משפיע בעיקר על ציבור הנשים; בירידה בהכנסה עם הכניסה לשלב ההורות; ברמת ביטחון סוציאלי שאינה מספקת (הבטחת הכנסה, מזונות, קצבאות זקנה וכד'), ובשיעור נמוך של בעלות פנסיה תעסוקתית (רק 38% מהנשים, לעומת 46% מהגברים). כל אלו עלולים להוות מכשול בפני נשים הרוצות להיחלץ מהאלימות בביתן.

מחקר נוסף שנערך במרכז אדוה במשותף עם פורום הדיור הציבורי וקרן אברט (2024) מלמד, כי בהיעדר מדיניות ממשלתית המייצרת חלופות ומענים בתחום הדיור לנשים הסובלות מאלימות, רבות מהן נאלצות להמשיך ולהתגורר עם ילדיהן בבית שהפך לסכנה יומיומית. כתוצאה מכך, הן נאלצות לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: להישאר במעגל האלימות, או להיוותר ללא קורת גג.

בישראל, אלימות במשפחה אינה מהווה קריטריון זכאות לדיור ציבורי. מענה הדיור העיקרי המוענק לנשים נפגעות אלימות ניתן באמצעות סיוע חודשי בשכר דירה, שהינו נמוך ומוגבל בזמן (סכומי הסיוע נעים בין 774 ש"ח ועד ל- 1,370 ש"ח, יורדים בהדרגה וניתנים לתקופה של עד 36 חודשים). בחינה של שיעור סכום הסיוע משכר דירה מלמדת על סכומים נמוכים שאינם מותאמים למחירי השכירות המעודכנים בישראל: בעוד שבשנת 2002 שיעור הסכום עמד על 46% משכר הדירה הממוצע, בשנת 2022 ירד ל- 33%, ועד סוף שנת 2023 הוסיף לרדת ל- 25%.

התקצוב החסר במדיניות הסיוע בשכר דירה, לצד היעדר מענים ציבוריים של דיור לטווח בינוני או ארוך, והדרתן של נפגעות אלימות מזכאות לדיור ציבורי, מותיר מאחור אלפי נשים נפגעות אלימות המתמודדות עם היעדר קורת גג יציבה ובטוחה.

כדי שביום הבינלאומי הבא לציון המאבק באלימות כלפי נשים נוכל לציין צמצום בהיקף האלימות במשפחה, על המדינה לשנות מן היסוד את מדיניות הסיוע לנשים הסובלות מאלימות – להרחיב באופן משמעותי את הסיוע הכלכלי ולקדם מעני דיור הולמים. מדיניות שתאפשר להן לצאת ממעגל האלימות אל חיים יציבים ובטוחים.

הפוסט על המדינה לשנות מן היסוד את מדיניות הסיוע לנשים הסובלות מאלימות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

על המענק הגדול הנוכחי לאינטל, של מעל שלושה מיליארד ₪ מתוך כ-15 מיליארד שיושקעו במפעל החדש, דווח ביוני 2023, כחצי שנה לאחר כינונה של הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו.[1] ואולם, חלפה עוד כחצי שנה עד שנחתם ההסכם הסופי, כפי שהוצהר גם על ידי אינטל, ובהיקף השקעה כולל של 15 מיליארד ₪ בלבד, לעומת 24 מיליארד ₪ שעליהם דובר בהודעות הממשלה ביוני ובדצמבר 2023. [2]  פער הזמנים והסכומים הזה מדגיש כי ההכרזה על המענק קדמה להסכם מחייב, ובכך נוצרה התחייבות תקציבית רחבת היקף, מבלי שנחשפו לציבור תנאיה או התמורה שנדרשה מהחברה. נכון ליולי 2025, לא פורסם לציבור הסכם מפורט, אלא רק הודעה משותפת למשרדי האוצר והכלכלה, ולרשות המיסים.[3]

אינטל מקבלת תמיכה מהמדינה משחר היווסדה בישראל,[4] בדרכים שונות ולתכליות מגוונות.[5] במסמך זה אנו מתמקדות בסעיף 'מענק לאינטל' במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, סעיף אשר מאז הקמתו 'בולע' חלק ניכר מהתקציב המיועד למטרה זו. מכל מקום, מאז המענק החדש, היחס בין הסכום שהוקצה לאינטל לבין יתר התקציב גדל באופן משמעותי.

בשנת 2024 העבירה המדינה לאינטל מענק בגובה 1.526 מיליארד ₪,  הסכום הגבוה ביותר שהוקצה לחברה כלשהי במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה בעשור האחרון. מענק זה היווה 78% לערך מכלל התקציב שהוקצה לפי החוק באותה שנה, לעומת שיעורים שנעו לרוב בין 30% ל-60% בשנים הקודמות. סכום דומה, 1.257 מיליארד ₪  צפוי להיות מועבר שוב לאינטל בשנת 2025. לשם השוואה, בשנת 2024 הסתכמו המענקים לשאר החברות לפי חוק עידוד השקעות הון ב-13% בלבד מתקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, וצפויים לרדת ל-6% בשנת 2025.[6]

מאז תחילת יולי 2025 הנהלת אינטל החלה לפטר עובדים מהמפעל בקריית-גת.[7] מצבת העובדים שעמדה על כ-4,000 כבר פחתה ככל הנראה עוד קודם עקב עצירת גיוסים.[8] גל הפיטורין הנוכחי הוא המשך למגמות דומות שנרשמו גם במרכזי הפיתוח של אינטל בשנתיים האחרונות. מהלכים אלה הם חלק מקיצוץ עולמי של 10% -15% בכוח האדם של החברה, על רקע  משבר בהסתגלותה לבינה המלאכותית, אשר לווה גם בחילופי גברא תכופים בהנהלה.[9] משברים אלו ובפרט הפיטורין בקריית-גת היו צריכים להדליק נורה אדומה באשר למענק הנדיב לאינטל.

יש לומר גלויות שגם ללא גל פיטורין היה מקום לשקול מחדש את המדיניות מול אינטל משתי סיבות מצטברות. הראשונה, לנוכח המשבר הכלכלי הכולל שנגרם בעקבות המלחמה, נדרשת בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות התקציביים, ובתוכם של ההשקעה רחבת ההיקף באינטל. זאת במסגרת דיון ציבורי מחודש על אופן הקצאת ההון הלאומי בשעת חירום.

שנית, מדיניות של ריכוז התמיכה התקציבית בגורם תעשייתי יחיד הוכחה בישראל שוב ושוב כמודל כושל, שבמקום לעודד צמיחה אזורית יוצר תלות,  מחזק פערים, ומייצר אי-שוויון בין מרכז לפריפריה. כך למשל, ההשקעה העצומה של מדינת ישראל בפיתוח התעשייה בערים החדשות, בעיקר בענפי הטקסטיל והיהלומים, הורידה מיליארדים לטמיון, ואף קיבעה פערים לדורות. השקעות אלו יצרו שווקי עבודה נבדלים ונמוכים מאזורים אחרים, שיעתקו יחסים לא שוויוניים בין ערים ליישובים כפריים, ובין קבוצות אוכלוסייה שונות; ובעיקר השקעות ההון התבססו על הקמת מוקדי תעסוקה מבודדים, שלא שולבו בתשתיות אזוריות רחבות, ונמנעו מהבאת דרגי ההנהלה והפיתוח. בכך הן יצרו תלות חד צדדית, והעמיקו את הפערים החברתיים והמרחביים בין המרכז לשוליים הגיאוגרפיים.[10] הבניה זו היא בעיקר שהביאה להפיכת הספר שנתפס חיובי ומוביל, לפריפריה המזדנבת מאחור בשלל מדדים חברתיים-כלכליים.

רגע לפני שמוזרמים מיליארדים נוספים להסכם עם אינטל, יש לשאול בביקורתיות המתבקשת,[11] הכיצד חברה שמקבלת תמיכה ממשלתית חסרת תקדים אינה נדרשת לדין וחשבון ציבורי המלווה בסנקציה כלכלית משמעותית על פיטורי עובדים בזמן מלחמה.[12] הסכמים בסדר גודל כזה מחייבים את המדינה לבחון מחדש את מדיניות המענקים בהיקפים חריגים לאור התנאים שנוצרו, ולהבטיח כי יכללו בהם מלכתחילה התחייבויות  ברורות ומחייבות לגבי תנאי ההעסקה והיקפה.

תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, ומזה תקציב המענק לאינטל 2025-2015
במחירי 2024; נתוני ביצוע לשנים 2024-2015 והצעת התקציב לשנת 2025, במיליוני ₪

חלקו של מענק אינטל מתוך תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, 2025-2015

הפוסט תמיכה ללא תנאי? מענק המיליארדים לאינטל, והפיטורין הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפער המעמדי בנגישות לממ"ד נשמר כאשר מדובר באוכלוסיות תושבים של אותם ערים ויישובים – ערים ויישובים עם אותה רמת סיכון מבחינת האיום של ירי טילים. בערים באר שבע ואשדוד – בהן הסיכון לחוות איום של טילים גבוה יותר באופן יחסי – פערי המיגון בין העשירונים הגבוהים לנמוכים אפילו עמוקים יותר מאשר הפער הארצי: בבאר שבע, רק 14% ממשקי הבית בעשירון הראשון מתגוררים בבתים עם ממ"ד לעומת 88% ממשקי הבית בעשירון העליון (שיעור כפול פי 6); ובדומה לבאר שבע, באשדוד, רק 22% ממשקי הבית בעשירון הראשון לעומת 94% ממשקי הבית בעשירון העליון, מתגוררים בבית עם ממ"ד (שיעור כפול פי 4).

הפקרת המיגון לשוק הפרטי אינה פוסחת על יישובי קו העימות – בייחוד בצפון, אך גם ביישובי הדרום המצויים מחוץ לגבול ה-7 ק"מ עם רצועת עזה: כ-15% ממשקי הבית ביישובים שמצויים בטווח של 4-0 ק"מ מגבול לבנון סוריה נותרו ללא מענה מיגוני כלשהו – כאשר במרבית המקרים מדובר על משקי בית ערבים, שסובלים מאפליה מתמשכת בתחומי התכנון והבניה. בעיר אשקלון – שספגה אינספור מטחי ירי בסבבי לחימה שונים – 43% מדירות המגורים חסרות ממ"ד. מרבית דירות אלה ממוקמות בשכונות המוחלשות. במרחב הדרומי, לצד תושבי.ות השכונות המוחלשות באשקלון, תושבי.ות היישובים הבדואים בנגב נותרו גם הם ללא מעני מיגון ושילמו על כך בחיי אדם.

בבסיס ההפקרה הזו של תחום המיגון בישראל מצויה אידיאולוגיה ופרקטיקה של הפרטה. נכון להיום, הפתרון העיקרי להוספת מיגון בדירות קיימות מתבסס על תוכניות של התחדשות עירונית. האפשרות לקדם תוכניות של התחדשות עירונית תלויה בהיתכנות הכלכלית – כלומר, באפשרות של יזמים להפיק רווח מספיק. כתוצאה מכך, דירות רבות בישראל, בעיקר באזורי הפריפריה ומחוץ לאזורי הביקוש, נותרות מחוץ לתוכניות ההתחדשות העירונית, ומחוץ לערוץ העיקרי שמאפשר מיגון.

במקום להפקיר את המיגון לכוחות השוק, ראוי שהמדינה תנסח תוכנית כוללת לצמצום פערי המיגון בישראל. תכנית שתכלול יעדים ברורים לעליה בשיעור המיגון, שתתעדף אוכלוסיות מוחלשות שאין בכוחן לממן לעצמן ממ"ד, שתסבסד תוכניות התחדשות עירונית בהיקפים מותאמים לצורך בשטח ושתהיה רכיב מתוך מדיניות כוללת לקידום דיור שוויוני בישראל – דיור שיכלול גם מיגון מפני ירי טילים, אבל גם חיזוק מפני רעידות אדמה, וגם שיקום והתחדשות של מבנים ישנים ולקויים כך שיהיו ראויים למגורים.

הפוסט מרכז אדוה בכנסת: מהפקרת המיגון לשוק הפרטי למדיניות ציבורית של סגירת פערי המיגון הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

לצפייה בהקלטת הכנס באתר הכנסת

הכנס נערך בהובלת חבר הכנסת מאיר כהן (יש עתיד), במעמד שר הפנים, משה ארבל, ובהשתתפות ראשי רשויות ויישובים, תושבים.ות, וארגוני מגזר שלישי. מטרתו – לשלב את נציגות המפונים.ות בכל מהלכי השיקום למן התכנון ועד ההתאוששות המלאה של אוכלוסיית האזורים שנפגעו.

הכנס נוצר בין השאר כתוצאה ממחקר שנערך במרכז אדוה על אודות המפונים.ות בידי המדינה לטווח ארוך מאז ה-7.10.23, שאחת התובנות ממנו היא החשיבות של עיצוב מדיניות של שיקום והובלת תהליך ההתאוששות על ידי נציגות מקומית, במקום גישה המכתיבה מהלכים 'מלמעלה'.

בנוסף, המחקר מלמד על פגיעות הנוצרת מפינוי ארוך טווח, הדורשת מערך מסלולי שיקום גמישים ברמת הפרט ומשקי הבית, הכרה ופיצוי. המחקר וההמלצות העיקריות ממנו יוצגו בכנס.

הפוסט כנס בכנסת: בלעדינו זה לא יקרה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

על פי התזכיר, זכאים למימון גרעינים שבמהלך שנה זו חזרו ליישובם וכן גרעינים שפונו ופעלו בקרב המפונים. יש להניח שהתזכיר מכוון לשני גרעינים גדולים וותיקים הפעילים מזה שנים רבות בשדרות ובאופקים. ועולה השאלה, מדוע תושבי הגרעינים זכאים למימון נוסף כקבוצה, לצורך פעילויות שונות, מעבר לפיצויים להם הם זכאים כמשפחות? ומדוע יש להעדיפם על תושבי אותם יישובים ועל פני גרעינים משימתיים שאין להם זיקה לציונות הדתית?

הגרעינים התורניים נהנים מתמיכת המדינה הרואה בהם חלוצים המממשים את המטרה של הבאת "אוכלוסיות חזקות" ליישובי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל ושל יהוד הספר והערים המעורבות. לצד החזון הדתי של גאולת עם ישראל וחיזוק הציונות הדתית תוך "התנחלות בלבבות", הם תופסים את התיישבותם כפרויקט הצלה של אוכלוסייה 'חלשה' מבחינת מאפייניה, במיוחד בעיירות הפיתוח. לשם כך מוקמים לא רק גרעיני התיישבות אלא שלל מוסדות נלווים כגון גני ילדים, בתי ספר תורניים, ישיבות, מדרשות, מכינות קדם צבאיות ועוד, כולם ברוח האידאולוגיה של הציונות הדתית. בניגוד לג'נטריפיקציה של כוחות השוק המונעת מאינטרסים כלכליים, כאן מדובר בג'נטריפיקציה אידיאולוגית לאומית בחסות המדינה.

מחקר מקיף שפרסם מכון מולד בשנת 2014 חשף כיצד החטיבה להתיישבות, שישבה באותה העת תחת משרד ראש הממשלה, פעלה כמנגנון מרכזי להעברת תקציבי ציבור לגורמים פוליטיים המזוהים עם הימין המתנחלי. מניתוח הנתונים עלה כי 74% מהתקציבים הישירים של החטיבה הופנו להתנחלויות ביהודה ושומרון, בעוד יישובי הנגב והגליל – שלכאורה אמורים היו להוות מוקד לפעילותה – נותרו מחוץ לחלוקת המשאבים. החטיבה השקיעה גם מיליוני שקלים בגרעינים תורניים בערים מבוססות כמו רמת השרון ומודיעין, במקום בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.

בנוסף, המחקר הדגים כיצד התקציבים נוהלו בחוסר שקיפות, לעיתים תוך העברת כספים לעמותות ורשתות המזוהות פוליטית עם מפלגת "הבית היהודי". מתוך 52 הגרעינים התורניים שנתמכו על ידי החטיבה באותה תקופה, 40 פעלו בזיקה ברורה למפלגה זו. כך, במקום לחזק אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה, משאבי החטיבה שימשו לבניית תשתיות פוליטיות ואידיאולוגיות.

במסמך שפרסם לאחרונה מרכז אדוה, בחנו את המימון הממשלתי של הגרעינים התורניים בשנת 2022, על סמך מיפוי מדוקדק של עמותות הגרעינים. מהמידע שנאסף עולה, שבין השנים 2022-1968 הוקמו בישראל 181 גרעינים תורניים המאוגדים ב-146 עמותות. בשנת 2022 נהנו מתקצוב ממשלתי 103 עמותות שהפעילו 134 גרעינים תורניים. עמותות אלה זכו למימון של 111.4 מיליון ₪. בשנת 2023 כבר גדל תקצוב הגרעינים התורניים לכ-160 מיליון ₪, זאת ברוח התקצוב המגזרי שמובילה הממשלה הנוכחית. הגרעינים הזוכים למימון הרב ביותר הם הגרעינים הוותיקים ביותר, שהוקמו במהלך שנות ה- 80 ומונים כיום מאות משפחות. גם לפי ההיגיון הממשלתי, מימון ממושך כזה של 40 שנה נראה תמוה. שכן אם המטרה, כפי שהיא מופיעה במסמכים ממשלתיים, היא לעודד התיישבות בנגב, עולה השאלה  מדוע התקצוב הממשלתי נמשך עשרות שנים ואינו מסתיים בשנים הראשונות להקמת הגרעינים.

ניתוח התקצוב לפי סוגי יישובים מגלה כי הגרעינים בעיירות הפיתוח נהנו בשנת 2022 ממימון ממשלתי של מעל 1.2 מיליון ש"ח בממוצע; מימון שהיווה כ- 30% ממחזור הפעילות של הגרעינים הפועלים בישובים אלה. הנתונים ביחס למימון הגרעינים התורניים המרכזיים בעוטף עזה מלמדים שבשנים 2020-2022 קיבל הגרעין בשדרות, הכולל מדרשה, תמיכות ממשלתיות של כ-20 מיליון ₪, בעוד שהגרעין באופקים קיבל קצת מעל 2.5 מיליון ₪.

בנוסף למימון הממשלתי נהנים הגרעינים ממימון מקומי, שחלקו הטבות בעין כגון הקצאת מבנים לפעילותם, תמיכה במוסדות כגון בתי ספר תורניים שהם מקימים, משרות עירוניות והפרטה של פעילות עירונית שביצועה מועבר לגרעינים התורניים, בחלק מהמקרים אפילו ללא קיום מכרז. הגרעינים התורניים מתהדרים בפעילות התנדבותית רחבת היקף ביישובים בהם הם פועלים, אולם בניגוד לתושבי המקום שחלקם מתנדבים בעירם, חברי הגרעינים למעשה מקבלים תגמול כספי על פעילותם.

ועוד, התיישבות הגרעינים אמנם מגדילה את מספר התושבים ביישוב אך אינה מונעת את תופעת ההגירה של צעירים בני המקום המתקשים למצוא עבודה ביישוב או באזור. כלומר, במקום לתמוך ישירות בתושבי המקום ובצרכיהם המדינה מעודדת תהליכים של חילופי אוכלוסייה.

מספר מחקרים עסקו בהתיישבות הגרעינים בעיירות הפיתוח בנגב (לפירוט ראו מסמך מרכז אדוה שלעיל). מהמחקרים עולה תמונה מדאיגה לגבי השפעת הגרעינים על תושבי עיירות הפיתוח הוותיקים: רטוריקה של הצלת אוכלוסייה חלשה הזקוקה לחיזוק; איוש משרות מקומיות שמצמצם את הזדמנויות התעסוקה של האוכלוסייה הוותיקה; הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות (שיוצרים הגרעינים) המוגבלות בעיקר לחבריהם ולפלח האוכלוסייה שמזדהה עם הקו הערכי שהם מובילים;  ועזיבת אוכלוסייה חזקה, בעיקר חילונית. החוקרים מצביעים על כך שהגרעינים התורניים מייצרים פערים ולא מצמצמים אותם.

לסיכום, פעילותם של הגרעינים התורניים בעיירות הפיתוח בנגב שנויה במחלוקת. למרות זאת, הגרעינים התורניים זוכים לתקצוב ממשלתי משמעותי ומתמשך, תקצוב שניתן  היה להפנות לתמיכה ישירה בתושבי עיירות הפיתוח ובחיזוקן, על מנת למנוע הגירה שלילית של תושבים ותיקים וצעירים.

המימון הנוסף והייעודי שמוענק לגרעינים התורניים בעוטף עזה בתקופות מלחמה מעורר תמיהה ותחושת אי-צדק. קשה להבין מה מייחד את חברי הגרעינים לעומת תושבי שדרות ואופקים באותן נסיבות, הן בעת הפינוי והן בהתמודדות עם החזרה ליישוב, שמצדיק הקצאה ייחודית של משאבים ציבוריים לטובתם. יתירה מכך, אפילו היה מקום לייחד תקציב ייחודי לגרעינים המשימתיים הפועלים באותם יישובים, מדוע מצא לנכון שר החינוך יואב קיש (החתום על התזכיר) להעניק את התקציב רק לקבוצה אחת מקרב אותם גרעינים משימתיים, דהיינו לגרעינים התורניים בלבד?

// כותבות: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה ומאיה אילני ממכון מולד

הפוסט מותר הגרעין התורני מהתושב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

נייר עמדה משותף של מרכז אדוה וארגונים נוספים מראה כיצד הוראות החוק 'מיקוד לאומי לשיקום מרחיב לחבל התקומה' חוטאות הלכה למעשה למטרות השיקום המכליל.

בראש ובראשונה, החוק המוצע חוזר על הקביעה השרירותית ביחס לתחום החבל – של 7-0 ק"מ, מתעלם מהיות המרחב הדרומי מרחב חברתי-קהילתי-כלכלי משותף, וגודע את המרחב באופן שצפוי לפגוע ביכולת השיקום הכלכלי ובחוסן של האזור כולו.

יתר על כן, החוק במתכונתו הנוכחית לא מייחס חשיבות לשותפות של תושבי החבל במנגנוני קבלת ההחלטות הנוגעות להם עצמם ומותיר פתח לריכוזיות של טיפול בידי גורמים חיצוניים, מעל ראשם של התושבים. על מנת שהוראות החוק יעלו בקנה אחד עם תכלית השיקום המכליל, אנו מציעים להכניס לנוסח הסופי של החוק מספר תיקונים מהותיים, ובראשם את הרחבת גבולות החבל כך שיכלול, לכל הפחות, גם את הערים: אופקים, אשקלון, נתיבות ורהט.

בנוסף, על מנת להבטיח כי תקציבי השיקום ישרתו את מטרתם מומלץ להגביר את מנגנוני הפיקוח והבקרה אחר תהליכי השיקום – לרבות קביעת חובת פרסום שוטף של דוחות בקרה תקציביים; ולשפר את התיאום והשותפות ההכרחיים בין מנהלת תקומה למשרדי הממשלה, ובין הערים למרחב הכפרי, באופן שיחזק את המרחב הדרומי המשותף לכלל תושביו.

לבסוף, ראוי כי נוסחו הסופי של החוק יכלול הוראות בדבר יצירת מנגנוני היוועצות שוטפת עם תושבי.ות המקום ועם ארגוני שטח וארגוני חברה אזרחית הפועלים במרחב הדרומי.

הפוסט חוק תקומה החדש סותם את הגולל על שיקום מכליל בנגב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מגמות אלו צפויות להסיג את הפריפריה לאחור, ולהעמיק את אי-השוויון בתחומי החיים השונים בין הפריפריה למרכז. את מציאות זו ניתן למנוע באמצעות מדיניות מרחיבה של שיקום כלכלי ויציאה מחובות, לצד תקצוב תוכנית אסטרטגית רב-שנתית של שיקום האוכלוסיות שנעקרו מבתיהן.

הפוסט בהיעדר מדיניות מרחיבה של שיקום כלכלי, מעגל הא.נשים החיים בעוני צפוי להתרחב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הסרטון מבוסס על מחקרן של ד"ר פהימה עבאס וד"ר מירי אנדבלד-סבג 

צילום: אולפני 'הפנתר הירוק'

הפקה ועריכה: סטודיו GLV, לואיז גרין

הפוסט סרטון: דפוסי יוממות של נשים ערביות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

על פניו, מהמחקר בארץ ובעולם עולה כי אוכלוסיית הכפרים הבלתי-מוכרים מועדת במיוחד לאי ביטחון תזונתי. הנתונים גם מלמדים על הפגיעות המיוחדת של נשים בכפרים הבלתי-מוכרים, כאשר מדובר למעשה בשוליות משולבת – הן השוליות ביותר בקרב האוכלוסייה החלשה ביותר.

ממצאי המחקר שנערך אשתקד מדגישים כי בכפרים הבלתי מוכרים, היעדר תשתיות, בראשן מים וחשמל, משפיע ישירות על הביטחון התזונתי של התושבים.ות, ומייצר אי-ביטחון תזונתי מובנה. היבט מרכזי שעלה מהמחקר הוא כי חלה החמרה באי-ביטחון תזונתי בכפרים הבלתי-מוכרים בעקבות משבר הקורונה, ולכן בסוף הדוח הומלץ להכין תוכנית למצבי חירום בהם אוכלוסיית הכפרים מוגבלת בנגישותה החוצה, ונטען כי במצב כזה עלול לשרור רעב של ממש. מחקר הגישוש הצביע על הצורך להרחיב את המחקר האיכותני, ולאור זאת המחקר הנוכחי בוצע בשיטה איכותנית. הוא מבוסס על 21 ראיונות חצי-מובנים בשבעה כפרים בלתי מוכרים.

פרק הממצאים הראשון של המחקר עוסק בהשלכות המלחמה מאז 7.10.23 על מצב הביטחון התזונתי בכפרים הבלתי-מוכרים. ראשית עולה כי בכפרים קיים מעין מנגנון של הקצבת מזון, שננקט באופן אוטומטי בשעת משבר שגורם הסתגרות. מנגנון זה מלווה בשימור מזון מסורתי, כמו ייבוש, ובקניית מלאים של מוצרי יסוד. שנית, בראשית המלחמה נסגרו מקומות עבודה רבים, בעיקר בתיירות ובאזור העוטף, המהווים מקורות תעסוקה חשובים לא.נשי הכפרים. אובדן ההכנסה השפיע באופן מידי על אספקת התזונה הסדירה לבית. שלישית, המרואיינות קשרו בין המלחמה לבין העלייה ביוקר המחיה, שגזרה קיצוץ במגוון המזון, בדגש על מוצרים טריים. מכך עולה כי יתכן שלא השתרר רעב, אך השלכות של המצב הנוכחי יפגעו בביטחון התזונתי ויתבטאו בבעיות בריאותיות בטווח הארוך.

הפרק השני עוסק במדידת ביטחון תזונתי בכפרים הבלתי-מוכרים. הממצאים מהראיונות מלמדים כי תשובה מספרית היא הודאה במצב שהבושה אינה מאפשרת, וכי המחסור נשפט מנקודת ייחוס שונה מזו של רוב הא.נשים במדינת ישראל. החיים בצנעה ובהישענות על מצרכי יסוד זמינים מהטבע, מתוארים בחלק מהראיונות כמסורת בדואית, ואף בריאה. ביטחון תזונתי הוא עניין של הבניה ונקודת מבט, הדורשות כיול מחדש להגדרה המקומית. בתשובה לשאלה המקובלת בשאלוני ביטחון תזונתי 'האם החסרת ארוחה בשבועיים האחרונים' כנראה שהתשובה תהיה לא, מהטעם שגם שמן זית בפיתה דלה הם ארוחה.

פרק הממצאים האחרון עומד על מספר סוגיות הקשורות לחלוקת העבודה המגדרית בקשר לביטחון תזונתי. מהמחקר עולה כי לא פעם התלויים ממשפחת הבעל יתגוררו יחד עם המשפחה הגרעינית, דבר שיוצר גבול גמיש למשק הבית. לגבי יחסי המגדר בתוך הבית בכפרים הבלתי-מוכרים עולה כי הם מבוססים – באופן כללי – על סדר פטריארכלי שמרני, המכפיף את שני המינים לתפקידים ברורים ומוחלטים בהקשר של ביטחון תזונתי. הגבר אחראי לפרנסה ולניוד; האישה אמונה על הסדר הביתי – תחזוקת הבית וטיפול בבני המשפחה, כולל תזונה. יש משפחות בהן דווח על תפקיד אקטיבי יותר של אב המשפחה במשק הבית, ובחלק מהמקומות והמשפחות האישה נושאת בתפקידיה המסורתיים לצד עבודה שכירה או השכלה גבוהה. האם גם אחראית לחונכות מגדרית בין דורית, כאשר עם התבגרות.ם, הילדים.ות נושאים בתפקידי ההורים, בהתאמה מגדרית.

המסמך מסתיים בהמלצות להמשך מחקר ולמדיניות. מבחינת מחקר מומלץ לחשוב על מדד התואם את התרבות וחיי היומיום הקשים בכפרים, ולא להעתיק כלשונם שאלונים מקובלים בתחום. כמו כן כדאי 'לכייל' את המדדים למושגי הכפרים, ולהתאים את השאלות באופן מגדרי כדי שלא ייתפסו כפוגעניות. מבחינת מדיניות בשעת משבר יש לכונן פתרון בר-קיימא, הממגן את הכפרים מפני רעב. מומלץ להעצים את ההצטיידות המרוכזת במזון ממקורות חיצוניים, בעיקר מזון טרי. בהמשך לכך, כדאי לפתח הגדרה של סל מזון מינימלי בתקופת חירום. בשגרה מומלץ לקחת בחשבון את הגדרתו העצמית של משק הבית ובפרט את הסמוכים על שולחנו בפועל. כמו כן, כדאי להגביר באופן משמעותי את הניסיון לשלב את הנשים בכפרים בתעסוקה יציבה ומותאמת למנהגיהן, ולהעצים את העבודה בנושא ביטחון תזונתי בשכבות העל יסודי, שבהן נוטלים.ות הנערים.ות תפקיד פעיל במשק הבית.

הפוסט "אנחנו בדואים, אנחנו אוכלים שמן זית, לא אומרים שאין לנו אוכל": ממצאי מחקר איכותני בנושא אי ביטחון תזונתי בקרב כפרים בלתי-מוכרים בנגב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

חוק דורסני ללא התחשבות בטובת השורדים.ות: הערות על תזכיר חוק שיקום ופיתוח חבל תקומה

סדר מרחבי חדש בישראל

הקרקע בוערת

יומן משא זה מתבסס על מגוון מקורות אך עוצב לאור ראיונות עם מפונים.ות בידי המדינה מהדרום ובעיקר מהצפון מאז יום אסוננו – שמחת תורה התשפ"ד, 7.10.2023. הוא ראשוני במובן שמנסה להתוות מסקנות ביניים ממחקר – ומשא/סע – שעדיין בעיצומם.

נבקש לטעון בו כי חוויתו של הפליט במולדתו, המפונה והעקורה בארצה – נשתמש לסירוגין בכל הביטויים לאור השימוש בהם על ידי המרואיינים והמרואיינות – היא ייחודית, בעלת השלכות מרחיקות לכת על היבטים שונים בחייהם.ן. נרצה גם לטעון שחלקה בטראומה הקולקטיבית שמותירה כאן המלחמה הולך וגדל ככל שמתארך הזמן.

המסמך מבקש לשרטט את השינוי שחל לאורך זמן בהתמודדויות של העקורים.ות, ולכן הוא מחולק לפי תקופות של הסיפור העולות מדבריהם.ן. חשוב להדגיש כי לא כל העקורים.ות עברו את אותם מקומות, אך החלקים השונים יחדיו מכסים את רוב גרסאות המסע שאפיינו את התקופה הנסקרת. כדי להביא את הדברים בצורה חיה כמה שניתן, היומן – לאחר פרק המבואות – בנוי ציטוטים ארוכים מאוד, המלווים בפרשנות 'דקה', ומסתיים בהמלצות מדיניות לשיקום המפונים.ות. להלן פירוט קצר של עיקרי פרקי הממצאים (השמות בגרשיים הם מציטוטים):

1. גירוש מגן העדן, עד ה- 7.10.23 – ראשיתו של המסע בתיאור מצב משקי הבית והיישובים ערב המתקפה והמלחמה. הוא כולל ציטוטים של א.נשים מאושרים.ות בחלקם.ן, יישובים בתנופת קליטה והתרחבות, עם אופטימיות רבה לגבי העתיד. אינדיקציה כמותית מנתונים מנהליים לגבי העשור שקדם למלחמה מראים באופן כללי מגמת התרחבות במרבית היישובים שפונו. מבחינה תמטית מסמן הפרק את היציאה למסע של התפתחות המודעות למשא הגובר ולהתמודדויות הנגזרות ממנו.

2. 'ארמגדון', אוקטובר-נובמבר 2023 – הפינוי וההתארגנות הראשונית מתוארים משתי פרספקטיבות שונות מאוד. הציטוט שבכותר הוא מפינוי הדרום תחת אש; בעוד הצפון שפונה לאחר מכן מתואר כיציאה ל'קייטנה' או לתקופת 'נדודים'. תקופה זו היא תחילתו של המסע עצמו, ראשיתה של הבנה, אך עדיין תחת הרושם, לפחות בצפון, שהחזרה תהיה מהירה ואין מקום לחיפוש פתרונות ליותר מחודש, בדומה לפינויים קודמים.

3. 'האח הגדול': בתי מלון, נובמבר 2023 – ינואר עד יוני 2024 – הכותר מסמן את מיקוד הפרק בחוויית היומיום תחת הניטור הקולקטיבי בבתי המלון, והקשיים שנוצרו – ברמת הפרט, המשפחה והקהילה, בבתי המלון שהשהות בהם התארכה. מבחינת נתונים, ניכר כי הפינוי בבתי המלון דרך משרד התיירות כלל את רוב המפונים.ות בתחילת הדרך, וכיום [נתוני אוקטובר] נותרו בהם מיעוט. הפרק שופך אור על התהליך של היציאה מהמלונות והגורמים לו.

4. 'רילוקיישן'; פתרונות זמניים ופחות בקהילה, מינואר 2024 – כמעט מראשית הדרך ניתנה למפונים.ות במצוות המדינה אפשרות להמיר את שהותם בבתי המלון במימון משרד התיירות, בשהות 'בקהילה' במימון לפי תחשיב יומי דרך ביטוח לאומי. שלב זה כולל את המעבר של יישובי הדרום לשלבי ביניים ואת המעבר ההדרגתי של מפוני.ות הצפון – ברובם.ן – לשכירות בשוק הפרטי. זהו שלב בו מגיע המסע לשלב ביניים ונעצר. אי הוודאות שאפיינה את השלבים הראשונים מוחלפת בחשיבה לטווח ביניים, בה משקל גדול לשיקולי תמיכה משפחתית, תעסוקה וחינוך, והחוזים נחתמים לשנה לפחות. נכון לתחילת אוקטובר נמצאים בפתרונות כאלו רוב מבין המפונים.ות בידי המדינה.

5. במקום אפילוג מובא בתום המסמך מבט אל העתיד; הדורש את שיקום האמון בין המפונים.ות למדינה, וכן מובאות המלצות עקרוניות לקידום מדיניות לשיקום המפונים.ות.

כמכלול, המסע שהתארך הביא עימו משא שנושאים.ות הפליטים.ות בארצם.ן. המשא הפך אותן.ם לפגיעים.ות, לזקוקים.ות להכרה ולתמיכה מוסדית, ולמגוון מסלולי שיקום על פי בחירתם.ן.

תודתנו למרואיינות ולמרואיינים שפתחו בפנינו צוהר להתמודדויות שלהם.ן, ותקוותנו לשיבתם.ן לבית בו יבחרו במהרה.

הפוסט יומן משא: מסעם.ן של הפליטים.ות בארצם.ן הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.