בדוח הביניים שלו התריע מבקר המדינה כי: "בתשובתה מינואר 2025 מסרה מנהלת תקומה לגבי תקציב 2024 שהסתכם ביותר מ-7 מיליארד ש"ח, חויבו כ- 99%, מהם כ-70% בהרשאה להתחייב והשאר במזומן. אגף תקציבים במשרד האוצר מסר בתשובתו מינואר 2025 כי 'הנתונים המתוארים בדוח לקוחים מדוח שפורסם על ידי מנהלת תקומה [ש]נעשה ללא תיאום עם משרד האוצר וכבר עם פרסומו הודגש כי הנתונים אינם תואמים לנתוני התקצוב שבידינו. ייתכן שמנהלת תקומה התייחסה לפרמטרים אחרים כגון הליכי תכנון'".[1]

מתיאורו של המבקר עולה פער הבלתי נתפס – הרי יש כל כך הרבה מה לעשות – בין התכנון, התכנון לאחר שינויים והביצוע של המנהלת. במילים אחרות, מדוח הביניים עולה זעקה השמיימה על המחדל והבלגן – אין דרך יפה לתאר זאת, מאז ה-7.10.23.

לאחר פרסום דוח הביניים ויתכן שבהשפעתו נכנס לתפקידו ראש מנהלת קבוע – אביעד פרידמן, שכבר נקט מספר פעולות מבורכות, ובראשן הודעתו המיידית על העברת מטה המנהלת מיבנה לשדרות.[2]

אין ברצוננו או ביכולתנו להחליף את פעולותיו המבורכות של המבקר בעניין מנהלת תקומה, ואנו ממתינות בקוצר רוח לדוח הסופי שאמור להתפרסם עוד השנה. אך ברצוננו לתהות מעט על הביצוע של המנהלת בשנתה הראשונה, במטרה ששארית 2025 לפחות – תראה אחרת לגמרי.

בין התכנון המקורי לתכנון לאחר שינויים: הוויכוח על גבולות המנהלת היה על חשבון השיקום

קל ללכת לאיבוד בין החלטות הממשלה בעניין המנהלת ותקציבה בשנה וחצי האחרונות.[3] ראשיתה דווקא בהתארגנות מהירה למדי, כאשר 12 יום מהטבח הוחלט בישיבת הממשלה על הקמת מנהלת ייעודית לשיקום, ועל לוח הזמנים להמשך קבלת ההחלטות בעניינה.

אלא שמהר מאוד הסתבר כי בכך רק החל מסעו של האזור לשיקומו. ההחלטה לבסס את קו המנהלת על הקו ההיסטורי של שבעת הקילומטרים לא הלמה את מציאות הטבח שחרג מגבולות אלו. מהר מאוד החלו הסתייגויות על הקביעה של גבולותיה בגבולות ה'עוטף' (שכזכור נקבע בשל ירי רקטי).[4] אם תרצו – החטא הקדמון.

במקום ליישב את עניין שאר היישובים שנפגעו בהחלטה אחרת ובכסף אחר, הקפיאה הממשלה סכום נכבד מתקציב תקומה המרשים כביכול, עד ההחלטה בעניין. ב-2024 היה מדובר ב-1.3 מיליארד ₪ מתוך תקציב שנתי של כ-2.1 מיליארד. סכום משמעותי. עם כמה קיצוצים רוחביים נוספים התכווץ הסכום של 2024 בתוכנית על שינוייה ל-720,997 ₪.[5] כשליש מהתכנון המקורי. האם הבעיות למענן המנהלת קמה קטנו? חד משמעית לא.

בין התכנון לאחר שינויים לבין הביצוע: כשליש לא בוצע

לאחר הנחיתה לשליש מהמקור בתקציב המתוכנן, עולה השאלה המתבקשת כמה בוצע מהתקציב המקוזז בפועל. גם כאן אין אנו נשות בשורה. הביצוע עמד כאמור על כ-62% מהתקציב לאחר שינויים, ועל 21% (!) מהתקציב המקורי.[6]

קשה לברר מתוך הנתונים שבידינו לאן כן הלך הכסף ולאן לא. מה שברור הוא שלמנהלת יש שפע משימות על הפרק, וברובן הן עדיין רק על הפרק, במקרה הטוב על הנייר.

כך למשל, בעוד יישובי הביניים העירוניים – נירים בבאר שבע, ניר עוז בקריית גת ועוד, אוכלסו כבר בשליש הראשון של 2024, הרי שהיישובים הכפריים אוכלסו אחרי הרגע האחרון של תחילת שנת הלימודים הנוכחית, חלקם מאוחר יותר. לפי דוח המבקר הבנייה שלהם לקויה, השטחים הציבוריים לא גמורים, ואיכות התכנון מלכתחילה נמוכה מהסטנדרט.[7] לעיתים נדמה כי מישהו שם למעלה רצה שיישובי הביניים לא יהיו נוחים מדי, אך גם בניית יישובי הקבע מחדש התמהמהה מאוד, יש האומרים כי עד סוף 2024 למעשה כלל לא החלה.[8]

ואם המצב רעוע בנושאים הפיסיים  – הדיור והתשתיות דוגמת כבישים, למשל 232 שחודש אך לא הורחב וכבר כעת לא עומד בנטל בשל התנועה הנרחבת סביב הרצועה – של צבא, סיוע ואזרחים שבאים לעבוד מיישובי הביניים ביישובי המקור, הרי שבכל מה שקשור לשיקום והתאוששות כלכלית-חברתית, התוכניות עוד רובם בשלב עוברי למדי.

זאת ועוד, ברוב הסעיפים תחת ביצועי המנהלת כלל לא ניתן לעקוב למי ניתן הכסף בפועל. גם כאשר ניתן לעקוב אחר העברת הכסף, בדרך כלל נדע מי היעד, למשל רשות מקומית, ולא לאיזו מטרה. הכאוס כה מושלם, שפשוט לא ניתן לעקוב אחר ביצועי המנהלת בפועל. נותיר זאת למבקר המדינה.

מה שבולט מכל מקום, הוא שהוצאות המנהלת עצמה כבדות, ומבוצעות כלשונן. כך למשל, שעות נוספות דווקא בוצעו מעל 100% בעלות של כמיליון ₪; הוצאות רכב בסך כמיליון וחצי ₪ הביאו לביצוע של מעל 95% מהתקציב, וכך הלאה. רוצה לומר, להקים מנהלת זה קל, אך את ביצועיה מודדים בהקמת האזור מחדש.

מבט על 2025

בשנה זו המנהלת אמורה להוציא מעל שלושה מיליארד ומאתיים מיליון ₪.[9] יחד עם זאת, לאור הנאמר עד כה, יש חשש שללא פעולות ביקורת ומעקב שוטפות ונמרצות, הביצוע התקציבי ימשיך להיגרר הרחק מאחורי ההבטחות, למרות ריבוי המשימות שעל הפרק.

הערות והפניות

הפוסט מנהלת התנומה: ביצועיה של מנהלת תקומה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

בהמשך לפרסום נייר העמדה המשותף של מרכז אדוה וארגונים שותפים הפועלים בנגב ובו הערות מהותיות להצעת החוק, ביום רביעי 15.1.25 התקיים כנס ציבורי במשכן פיס לאומנות הבמה שבנתיבות, בנושא "הצעת חוק 'חבל התקומה': איך מבטיחים שיקום אזורי בנגב המערבי לכולם?".

לצפייה בהקלטת הכנס בעמוד הפייסבוק של מרכז אדוה

סדר היום של הכנס:
– הצגת החוק והשלכותיו
– הצגת עמדת הרשויות המקומיות נתיבות, אופקים והישובים העורפיים
– דיון עם פעילים ונציגי ישובים בנגב המערבי
– שולחנות עגולים דיון בצרכים וחלופות

הפוסט כנס ציבורי: הצעת חוק "חבל התקומה" – איך מבטיחים שיקום אזורי בנגב המערבי לכולם? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אבל הבוקר כשקראתי את תזכיר החוק של פיתוח ושיקום חבל תקומה, ואת תגובות התושבים.ות מהנגב המערבי עליו, נזכרתי בחשש שלה ונדהמתי. היא פשוט צודקת. בזמן שהיא ושורדים.ות אחרים.ות מנהלים.ות מלחמת הישרדות כפליטים.ות, שר הפנים וממשלת ישראל מקדמים חוק שייתן בידיהם את הסמכות והכוח להשתלט על הנגב המערבי ולשנות את אופיו. מטורף.

צריך לומר, בראשית הדברים, שאין לי ספק שהחוק ישתנה אם לא יתאדה. הוא פשוט גרוע ולא מאוזן. כך למשל, מתוך כ-6,000 מילים בחוק ללא דברי ההסבר, יותר משליש מוקדשות לפרק על תכנון ובנייה, ותחומים כמו תעסוקה מסתכמים בכ-50. במסגרת 2,000 המילים המוקדשות לתכנון, ניתנות לממשלה סמכויות-על לשנות כאוות נפשה ממש את כל חבל הארץ שיוגדר כתקומה – חברי הועדה [שימנו כמובן את ועדות המשנה] ממונים על ידי שר הפנים והממשלה, ויש להם רוב גם במקרה ויצורפו נציגי הרשויות ולא ימונו [גם זה אפשרי במקרה שהרשויות לא ימנו, כנראה למנוע אי-ציות]. תוכניות אחרות פחותות במעמדן, ועדות קודמות יהיו חסרות סמכות, ואין קול כלל – אבל ממש בכלל – לאופי של האזור קודם למהפך המתוכנן, בדמות א.נשי האזור עצמם.ן.

אז קראתי, כי לא בטוח שהמחוקקים יקראו, את הערות התושבים.ות על תזכיר החוק [התזכיר היה פתוח להערות למשך ימים ספורים, וכך התאפשר דיון ציבורי בחופשת הפסח]. מעבר לדיון ער יחסית של מתכננים, התושבים.ות זועקים על החמס של החבל – השינוי הצפוי באופיו הכפרי של קו הגבול, ובאופיו התרבותי. קחו לדוגמה את הדברים הבאים:

"אני תושבת העוטף ומהנדסת אזרחית. התיקון המוצע לחוק התכנון והבנייה שולל מתושבי העוטף, אלה שחוו על בשרם ובנפשם את זוועות השבעה באוקטובר, את הזכות להחליט, להשפיע ולקבוע את אשר יעלה בגורל אזור מגוריהם. לא מספיק שאנחנו פליטים בארצנו, מצופה מאיתנו לעמוד מהצד בזמן שהממשלה עושה כאוות נפשה תחת כסות דקה של "שיקום" בחבל הארץ שלנו. בלי יכולת ערר, ללא התחשבות ברשויות השונות שהושמו במקומן על מנת להגן על ערכינו – סביבה, אקולוגיה, היסטוריה ובמקרה של רשות הניקוז גם חיי אדם. המערכת הקיימת (הוועדות לתכנון על דרגותיהן השונות, בהן נתקלתי לא פעם בכובעים שונים) גמישה מספיק על מנת להוריד חסמים בירוקרטים כאלה ואחרים כאשר נדרש הדבר. אין צורך בהקמת ועדה חדשה, בייחוד לא כזו – ללא יכולת ערר, ללא התחשבות בתושבי האזור על גורלם דרך נציגיהם במועצות האזוריות. חוק זה יאפשר לדרוס את כל היקר לנו ללא התחשבות ברצוננו וטובתנו".

את תזכיר החוק צריך לגרוס, ולהקים תחתיו ועדה עם נציגות בולטת, לכל הפחות, של שורדים.ות ופליטים.ות. יש להעניק להם.ן, כמי שחיו במקום ושילמו על כך בחייהם.ן, חלק משמעותי בפיתוח ושיקום חבל הנגב המערבי המפואר. הפליטים.ות עצמם.ן, יש לציין, לא סומכים.ות על הממשלה והשאירו מחבריהם.ן בכל יישוב, להשיב מלחמה שערה. 

הפוסט חוק דורסני ללא התחשבות בטובת השורדים.ות: הערות על תזכיר חוק שיקום ופיתוח חבל תקומה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אחת הסיבות לכך היא רמת המיסוי הנמוכה, יחסית: בשנת 2019 נטל המס בישראל כאחוז מהתמ"ג עמד על 30.5% – אחד הנמוכים במדינות ה-OECD. הוצאות ממשלה על המאבק במגפת הקורונה מומנו בעיקר באמצעות הגדלת החוב הממשלתי. בין 2019 ל-2020 גדל החוב ב-20% לערך, מ-823.3 מיליארד ₪ ל-983.9 מיליארד ₪. הגדלת החוב איפשרה צעדים כדוגמת מענקי תעסוקה, הלוואות בערבות מדינה, תמיכה כספית במערכת הבריאות ועוד.

ברור הוא ששידרוג משמעותי וארוך טווח של  מערך השירותים הממשלתיים אינו יכול להישען על חוב ממשלתי גדול. מהלך שכזה, שיתפרס על פני שנים, צריך להישען בין השאר על העלאת רמת המיסוי. איזה מס צריך להעלות? לא את המע"מ, שהועלה שוב ושוב עד שהוא מהווה כיום (2020)  32% מכלל הכנסות המדינה ממסים, אלא את מס ההכנסה, שהלך וירד במהלך השנים. מן הראוי להטיל גם מס על העושר, מס שמעולם לא הוטל בישראל.

הפוסט תקציב המדינה לשנים 2022-2021: הרחבה נקודתית ואז סיבוב פרסה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אלא שיכולת זו נכונה בעיקר ברשויות גדולות בעלות תקציב גדול. עם כל הרצון הטוב, גם ראש עיר מחויב במיוחד אינו יכול לברוא יש מאין: משאביו מוגבלים כגודל התקציב העומד לרשותו, כאשר ברשויות שאינן נמנות על הרשויות החזקות ביותר, תלויים משאבים אלו באופן משמעותי בתקציב הממשלתי ונגזרים במידה רבה מסדרי העדיפות שלה.

שני סוגים של תקציב מועברים מהממשלה לשלטון המקומי: תקצוב לשירותים חברתיים, בעיקר לחינוך ולרווחה ("השתתפות מיועדת") וכן תמיכה ממשלתית ("מענקי איזון"). מחקר של מרכז אדוה בדק את גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות המקומיות על פני שני עשורים. בחישוב המביא לידי ביטוי את גודל האוכלוסייה ביישובים, מתגלה כי ההתנחלויות מעבר לקו הירוק מובילות בדירוג התקציב לנפש. ליתר דיוק, מדובר על ההתנחלויות הלא-חרדיות, כאשר דווקא אלה החרדיות – עמנואל, בית"ר עילית ומודיעין עילית, משתרכות מאחור.

בבחינת גובה ההשתתפות הממשלתית, הן בהשתתפות מיועדת והן במענקי איזון, ההתנחלויות הלא-חרדיות עוקפות את עיירות הפיתוח ואת היישובים הערביים. ההובלה של ההתנחלויות הלא-חרדיות בגובה ההשתתפות הממשלתית היא סלע איתן בספרי התקציב: ב-1997, שנת תחילת המחקר, נהנו תושביהן מהשתתפות מיועדת של 2,119 שקל לנפש בממוצע, לעומת 1,777 שקל בעיירות הפיתוח, 1,311 שקל ביישובים הערביים, 1,259 שקל בערים המבוססות ("פורום ה-15") ו-780 שקל בלבד בהתנחלויות החרדיות.

על פני 20 השנים חלו תזוזות בחלקם של היישובים השונים, אולם לכל אורך התקופה התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא-חרדיות.

ראוי לציין את הגידול בהשתתפות הממשלתית ביישובים הערביים: בשנת 2016 קיבלו היישובים האלה, בממוצע, השתתפות ממשלתית מיועדת בסך של 2,722 שקל לנפש ועקפו את עיירות הפיתוח, שנהנו מהשתתפות מיועדת בסך 2,220 שקל לנפש.  את הטבלה מובילות ההתנחלויות 'האידיאולוגיות' שמעבר לקו הירוק עם השתתפות מיועדת בסך 3,248 שקל לנפש בשנת 2016.

תמונה זהה מתקבלת גם בכל הנוגע למענקי האיזון, שניתנים מלכתחילה רק ליישובים שהכנסתם העצמית נמוכה. תקציבים אלו קוצצו באופן ניכר בעשורים האחרונים לכל הרשויות המקומיות, אך מעניינת במיוחד ההשוואה בין ההתנחלויות החרדיות לבין אלו הלא-חרדיות: מסכום דומה – 2,516 שקל לנפש בממוצע ו-2,620 שקל בהתאמה בשנת 1997 – פחת המענק שהועבר להתנחלויות החרדיות ל-701 שקל בלבד לעומת 1,025 שקל בהתנחלויות 'האידיאולוגיות', אשר ממשיכות בעקביות להוביל את הטבלה. עיירות הפיתוח ניצבות בתחתית, כאשר בשנת 2016 הסתפקו במענקי איזון בגובה של 660 שקל לנפש בלבד.

כאמור, גובה ההשתתפות הממשלתית מכתיב באופן משמעותי את יכולתם של הנבחרים לעמוד בהבטחותיהם לספק ולשפר את רמת השירותים העירוניים לתושבים. בעוד שבערים ובמועצות החזקות יכולה הרשות להסתמן באופן משמעותי על הכנסות עצמיות, מארנונה בעיקר, הרי שביישובים החלשים יותר, ההשתתפות הממשלתית במימון השירותים המקומיים היא קריטית, ובלעדיה לרשות המקומית אין יכולת לספק חלק מהשירותים כמעט בכלל.

גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות המקומיות גוזר בסופו של דבר את איכות השירותים הניתנים לתושבים. כפי שמראה המחקר, הודות להשתתפות הממשלתית הגבוהה, נהנו תושבי ההתנחלויות הלא חרדיות מההוצאה המוניציפלית לנפש הגבוהה במדינה: 7,997 שקל ב-2016, גבוה אפילו מההוצאה הממוצעת בערים החזקות בישראל (""פורום ה-15") שעמדה על 7,834 שקל וגבוה כמובן גם מההוצאה המוניציפלית לנפש בעיירות הפיתוח (7,206 שקל), ביישובים הערביים (5,700 שקל) ובהתנחלויות החרדיות (3,868 שקל).

בשורה התחתונה, גם אם ביום הבחירות נבחרה ביישוב שלכם הנהגה מקומית לתפארת, הפועלת באמת ובתמים בהתאם לשיקולים החברתיים של התושבים שבחרו אותה, לכוח שהופקד בידיה יש תקרה תקציבית מבטון. זו מוכתבת בעיקר מגיאוגרפיה ומסדר יום שנקבע בשולחנות הממשלה, משיקולים אחרים לגמרי.

פורסם במקור בעיתון גלובס

הפוסט איכות השירותים העירוניים תלויה בפוליטיקה ובממשלה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

כיצד נוצרים הפערים? בין השאר בעקבות הבדלים בתקצוב הממשלתי של הרשויות. דו"ח מרכז אדוה שפורסם באחרונה, בודק מה נעשה עם כספי תקציב המדינה המיועדים לרשויות אלה. בחינת נתוני הביצוע של התקציבים שלהן במשך שני עשורים, מאפשרים לנו לבחון באופן השוואתי את היקף התקצוב הממשלתי במימון שירותים חברתיים (בעיקר חינוך ורווחה), ואת התמיכה הממשלתית, קרי מענקי האיזון. במלים אחרות: כמה כסף ממשלתי מקבלת כל רשות מקומית פר תושב לשנה.

הממצאים העלו, ולא בפעם הראשונה, כי תושבי ההתנחלויות האידיאולוגיות, אלו שאינן חרדיות ומצויות בשטחי יהודה ושומרון, מדורגים בראש הרשימה בכל מדד שנבחן: ההשתתפות הממשלתית בהן היתה הגבוהה ביותר — יותר מהיישובים הערביים, מעיירות הפיתוח ואף יותר מאשר ההתנחלויות החרדיות. בדיקה של מענקי האיזון העלתה תמונה דומה: גם כאן התנחלויות אלה קיבלו את התקציב הגבוה ביותר. ההשתתפות הממשלתית הגבוהה מאפשרת להתנחלויות האידיאולוגיות להוציא סכום כסף גבוה על מימון שירותים חברתיים איכותיים לתושביהן, יותר מהיישובים המבוססים בישראל שאינם מקבלים מענקי איזון — ערי "פורום ה–15" — ופי שניים מזה שנרשם בהתנחלויות החרדיות.

מנין נובע הפער? לפני הכל, זהו שיקוף העדפה ממשלתית ברורה והשפעת לובי חזק של חברי כנסת, המייצרים העדפה תקציבית ליישובים אלו. לכך מתלווים צרכים ביטחוניים וצרכים נוספים הנובעים בעיקר מתנאי השטח בהם מצויים היישובים. הנתונים מוכיחים כי חלוקת התקציב הממשלתי נוטה לטובת היישובים היהודיים שמעבר לקו הירוק, ומאפשרת לממשלות ישראל לקיים שם מדינת רווחה — בעוד שרוב תושבי ישראל הנותרים, מסתפקים במערכת רווחה מצומצמת. האם תושבי ישראל אכן נהנים מפירות הצמיחה של המשק הישראלי וממדיניות תקציבית נדיבה? תלוי מאיזה צד של הקו הירוק הם בחרו להתגורר.

פורסם במקור בעיתון דה-מרקר

הפוסט מדינת רווחה? רק אם זכיתם לגור בהתנחלויות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

המסמך הנוכחי דן במרכיב אחד של תקציב הרשויות המקומיות בישראל, והוא ההשתתפות הממשלתית במימון תקציבי הרשויות המקומיות.

ממשלת ישראל משתתפת במימון של חלק גדול מן השירותים שהרשויות המקומיות מושיטות לתושביהן. בלשון ביורוקרטית קרויה השתתפות זו "הכנסה מיועדת", שכן מדובר בהשתתפות ממשלתית המיועדת לסעיפי הוצאה מקומית ספציפיים. לדוגמא: שירותי חינוך, רווחה ובריאות וכן שירותים מקומיים – תברואה, תכנון ובניין עיר, כבישים ותאורה, גנים ציבוריים, ענייני ביטחון מקומיים.

ההשתתפות הממשלתית במימון השירותים החברתיים חשובה במיוחד ברשויות המקומיות מעוטות המשאבים: בעוד שרשויות מקומיות מבוססות מסוגלות לממן ממקורותיהן העצמאיים חלק גדול משירותים אלה, הדבר הוא בלתי אפשרי ברשויות מעוטות המשאבים.

הנתונים המוצגים במסמך מתייחסים לשני העשורים 2016-1997, בהיות 1997 השנה הראשונה עבורה קיימים נתונים המאפשרים להבחין בין התנחלויות חרדיות ללא-חרדיות.

This publication was produced with the financial support of the European Union.
Its contents are the sole responsibility of the Adva Center and do not necessarily reflect the views of the European Union.

הפוסט השתתפות ממשלתית במימון תקציבי הרשויות המקומיות, 2016-1997 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט ניתוח מגדרי של תקציבי הספורט במועצה אזורית מטה אשר: דו"ח לשנת 2016 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אחת הדרכים המרכזיות לקידום הטמעת חשיבה מגדרית היא תקצוב מגדרי (gender budgeting). שיטת התקצוב המגדרי עושה שימוש בתקציב ככלי לחשיפת דפוסים של אי שוויון בחלוקת משאבים של מידת ההלימה שבין התקצוב ובין הצרכים וסדרי העדיפויות של נשים וגברים, נערות ונערים, ילדות וילדים. יתרונה הוא בכך שהיא מסייעת בהקצאה יעילה יותר של כספים לשירותים חברתיים, בהגברת השקיפות בתהליכי התקצוב ובהעמקת ההשתתפות הדמוקרטית של תושבות ותושבים בתהליכים אלה.

התקציב העירוני, כמוהו כתקציב המדינה, נראה על פניו כלי נייטראלי המורכב מסכומים כספיים המציינים הכנסות והוצאות. אין בו אזכור מפורש של נשים וגם לא של גברים. אולם התקציב אינו נייטראלי אלא הוא כלי ביצוע המשקף סדרי עדיפויות. נשים וגברים מקבוצות חברתיות שונות, ממוקמים בעמדות שונות בחברה, בשוק העבודה ובתוך המשפחה, המאופיינות בהבדלים בצרכים ובתפקידים. שירותים ציבוריים כגון חינוך, בריאות, תחבורה ציבורית ורווחה נצרכים בדרכים ובמידות שונות על ידי נשים וגברים וכן על ידי נשים וגברים מקבוצות חברתיות שונות; לפיכך,  תקציב משפיע באופן שונה על נשים וגברים.

בישראל, מרכז אדוה מוביל מאז 1997 את רעיון הטמעת החשיבה המגדרית במדיניות ובתקציבי הממשלה והרשויות המקומיות. העבודה של מרכז אדוה מאופיינת בשילוב בין עבודת שטח, מחקר וקידום מדיניות. על בסיס הניסיון שנצבר בנושא, פיתח מרכז אדוה מדריך לניתוח מגדרי של תקציבים ברשויות מקומיות.

המדריך מציג קווים מנחים לניתוח מגדרי של תקציבים על פי שלושה מודלים: מודל לניתוח מגדרי של תקציבי תכניות ופרויקטים עירוניים/אזוריים, מודל לניתוח רוחב על פי קבוצות יעד של תושבים/ות ומודל לניתוח מגדרי של דפוסי תעסוקה, שכר והשתתפות בתהליכי קבלת החלטות ברשות המקומית.

הפוסט הטמעת חשיבה מגדרית במדיניות המוניציפלית: יוזמות והישגים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט פרויקטים של קבוצת מנהיגות נשים – נעמת מרחב מרכז הגליל 2013/2015 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.