הכל, כמפורט להלן:

1. נכון להיום יש וואקום חקיקתי בנושא זכותם של עובדים לשכר בשעת חירום, סוגיה שרלוונטית לכלל העובדים בישראל. אנו סבורים כי הגיעה העת להסדיר את תחום הפיצויים לעובדים בעת משברים באופן מקצועי ועקבי, על מנת ליצור ודאות אצל עובדים ומעסיקים גם יחד. ישנה חשיבות מיוחדת לעתיד לעניין הסדרת התחום וטיפול מקצועי בו. מאחר שמשברים לא נוצרים "יש מאין", ובאורח פתאומי, יש להפיק לקחים מההסדרים שהונהגו עד כה אשר לא נתנו מענה טוב לקבוצות שונות של עובדים, ולשפרם.
2. מנגנון הפיצויים שקיים היום בחוק מיועד למעסיקים בלבד, ומאפשר תשלום שכר לעובדים באמצעות פיצוי בגין נזקים עקיפים, אך הגשת הבקשה לפיצוי מותנית בשיקול דעתו של המעסיק, כל עוד אין לעובד זכות קנויה לתשלום שכר בגין היעדרות בהתאם להנחיות פיקוד העורף בתקופת מצב החירום.
3. פתרון החל"ת המלא הוא הפתרון שאומץ בתקופת מגיפת הקורונה ולאחר מכן גם במלחמת ה-7 באוקטובר, וגם במהלך המערכה עם איראן בחודש יוני 2025. זה היה פתרון ששימש את הממשלה ואת המחוקק כמעין פתרון "אינסטנט" למצב המלחמתי, אך אינו מספק מענה הולם לכלל העובדים במשק, ובמיוחד פוגע בעובדים המוחלשים.
4. כפי ששבנו והתרענו, מדובר בפתרון רע, במיוחד לעובדים מוחלשים, ומעסיקים שהיו עשויים להגיש בקשה לפיצוי בגין שכר העובדים באמצעות מגנון הנזק העקיף בחרו להוציא אותם לחל"ת באופן רטרואקטיבי בעידוד המדינה כדי שיקבלו דמי אבטלה, אשר לא היוו תחליף אמיתי לשכרם והותירו רבים מאחור:
   • שיעור דמי האבטלה המשולמים אינו עומד על 100% מהשכר;
   • בתקופת החל"ת לא משולמות הזכויות הסוציאליות והיא לא נספרת במסגרת חישוב הוותק של העובד לצורך חישוב זכויות התלויות בוותק כגון: דמי הבראה, ימי מחלה, חופשה שנתית או תקופת ההודעה המוקדמת;
   • הוצאה לחל"ת מנתקת את הקשר, ופוגעת בטווח הארוך בביטחון הסוציאלי, ודווקא בשעת חירום ישנה חשיבות גדולה לשמירת הקשר עם מקום העבודה בתור מסגרת יציבה ובטוחה ושימור הקשר עם המעסיק;
   • כמו כן, עבור אוכלוסיות רבות הוצאה לחל"ת משמעה אובדן פרנסה מלא מכיוון שאין להם זכאות לקבלת דמי אבטלה (עובדים אחרי גיל פרישה, מבקשי מקלט, עובדים שכבר ניצלו את מלוא זכאותם לדמי אבטלה במלחמה, עובדות שחוזרות מחל"ת אחרי לידה ועוד).
5. הפגיעה חמורה במיוחד בעובדים שעתיים, מרביתם עובדים עניים ומוחלשים, רבות מהן עובדות שעתיות, שנעדרים כוח מיקוח מול המעסיק בשגרה ובמיוחד בחירום. מודל החל"ת המלא התנה קבלת דמי אבטלה במסירת מכתב הוצאה לחל"ת על ידי המעסיק, אך ממקרים שהגיעו אלינו בשנתיים וחצי האחרונות, לא אחת עובדים שעתיים פשוט לא נקראו לעבודה, לעתים משך שבועות ארוכים, ולמעשה הוצאו בפועל לחל"ת, מבלי שקיבלו ממעסיקיהם מכתב הוצאה לחל"ת. בהיעדר מכתב, עובדים אלו לא היו זכאים לדמי אבטלה והם נאלצו לספוג את הירידה בשכרם או להתפטר. באופן זה הפגיעה בעובדים שעתיים הייתה כפולה – הם גם לא קיבלו את הזכות לשכר באמצעות מסלול הנזק העקיף למעסיקים, וגם לא היו זכאים לקבלת דמי אבטלה מכיוון שלא הצליחו להציג מכתב הוצאה לחל"ת על אף שעמדו בכל הקריטריונים האחרים.
6. אך מעבר לכך, גם ה'מענים' שכן ניתנו לעובדים בזמן המלחמה התגלו כבעייתיים במיוחד ביחס לעובדים שעתיים. כך למשל, מתווה הפיצויים למעסיקים לא התנה את הפיצוי למעסיק בשמירה על היקפי משרה, מה שהשפיע במיוחד על עובדים בהעסקה שעתית שהיקפי משרותיהם פשוט הופחתו דה-פקטו נוכח הקיצוץ במשמרותיהם, ומכיוון שמודל החל"ת הגמיש נדחה, עובדים אלו לא היו זכאים לפיצוי בגין ההפחתה בהיקף המשרה. עובדים רבים דיווחו על חוסר וודאות רב וחשש אמיתי לעתידם.
7. לאור זאת, אנו מתריעים שאם גם הפעם יאומץ מתווה פיצויים שבצידו עידוד הוצאה המונית לחל"ת, התוצאה תהיה שעובדים רבים שוב ייאלצו לעבוד בניגוד להנחיות פיקוד העורף כדי להבטיח בזמן אמת את שכרם; יעזבו את מקום עבודתם כדי למצוא מקור פרנסה חלופי; או יסכימו למנגנונים חלופיים ופוגעניים-פחות (הפחתת שכר, הרעת תנאים, הוצאה לחל"ת וכו') שיבטיחו להם הכנסה כלשהי, מבלי שהם יקבלו כל שיפוי על הפגיעה בשכרם בתקופת המלחמה. אימוץ פתרון דומה לפתרונות שאומצו בשנתיים האחרונות יפגע בעובדים מוחלשים ויעמיק את הפערים הכלכליים והחברתיים שנוצרו.

על כן, אנו מבקשים כדלקמן:

א. אימוץ הסדר קבע לפיצויים למעסיקים ולתשלום שכר לעובדים בשעת חירום בחקיקה ראשית – כפי שציין מבקר המדינה בדו"ח שפורסם לאחרונה בינואר 2026, ישנה חשיבות עליונה גם ביצירת מנגנון מוסדר וקבוע. מנגנון זה חייב להסדיר לא רק את מתווה הפיצויים למעסיקים אלא לצידו גם זכות קנויה לעובדים לקבלת שכר על היעדרות בשל הנחיות חירום במסגרת חוק ההגנה על עובדים בשעת חירום, תשס"ו-2006, על מנת לנטרל את אי הודאות הרבה שנלווית לעובדה שהפיצויים ניתנים דרך קבע במודל רטרואקטיבי אד הוק. יצוין בהקשר זה כי הצעת חוק בעניין כבר הונחה על שולחן הכנסת וניתן לקדם אותה .

ב. לחלופין, להציע פתרון שייתן שיפוי לשכר בגין הפחתה בהיקף משרה בשעת חירום, בין אם באמצעות מודל חל"ת גמיש כדי לתת מענה לירידה בהיקפי משרה תוך הבטחת הכנסתם של העובדים, ובין אם במסגרת מתווה הפיצויים לנזק עקיף.

ג. לחילופי חילופין, בגלל שפתרון החל"ת שאומץ במלחמה פגע בעובדים שעתיים שלא קיבלו מכתבי הוצאה לחל"ת אלא פשוט לא נקראו לעבודה, ככל שמאמצים את מתווה החל"ת גם באירוע החירום הנוכחי, יש לאפשר תביעה לדמי אבטלה גם בלי מכתב הוצאה לחל"ת אם עובדים לא נקראו לעבודה, ולהסתמך על תצהיר או על דו"חות נוכחות מהמעסיקים.

אנו מבקשים כי תגבשו במערכה הנוכחית פתרון מוסדר ומתווה פיצויים שרואה לנגד עיניו את כלל העובדים במשק, ולא מזניח את העובדים המוחלשים והפגיעים ביותר. עליכם לספק רשת ביטחון אמיתית וראויה יותר, וללמוד לקח מאירועי העבר, כדי לתת הגנה טובה יותר למי שנפלו בין הכיסאות. זו חובתה של המדינה בשעה קשה זו.

הארגונים החתומים:

קו לעובד, האגודה לזכויות האזרח, הקליניקה לדיני עבודה באוניברסיטת תל אביב, איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי, שדולת הנשים בישראל, מרכז אדוה, הפורום למאבק בעוני

הפוסט עמדת פורום זכויות עובדים ועובדות לעניין פיצויים לעובדים במערכה עם איראן הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

סקרים ודיווחים רבים משנת 2024 משקפים את גודל המשבר וכן את הנגישות המוגבלת לטיפול. זאת כאשר טרם התפרסמו נתונים לשנת 2025, וכן על רקע אזהרות של העוסקים בטיפול כי המשבר צפוי להחריף לאחר סיום המלחמה, עם חזרתם של מגויסי המילואים לשגרה והמפונים לבתיהם. אף שהמדינה הגדילה תקציבים בתחומי בריאות הנפש ובמרכזי החוסן, הם עדין לא מספקים מענה הולם לביקוש הגובר.

בחודשים הראשונים למלחמה עלו דיווחים עקביים על החמרה בקשיים נפשיים, תפקודיים וכלכליים בקרב אוכלוסיות שונות. סקר שערך איגוד העובדים הסוציאליים בינואר 2024 בקרב 1,850 עובדות.ים סוציאליות.ים מצא גידול חד בקשיים הכלכליים והתעסוקתיים של משפחות המגויסים, ירידה בתפקוד הורי והחמרה בבעיות התנהגות אצל ילדיהם. עוד דווח על מצוקה נפשית גוברת בקרב פצועי צה”ל ומשפחותיהם ועליה בשימוש בחומרים ממכרים. חל זינוק בצרכיהן של שתי הקבוצות – משפחות המגויסים והפצועים. תהליכים דומים נצפו גם בקרב אוכלוסיית המפונים מבתיהם, הן בעת הפינוי והן בשלבי השיקום עם החזרה לבתיהם.

בפברואר 2024 דיווח משרד הרווחה על עלייה בפניות על רקע פגיעה מינית והתמודדות מחודשת עם טראומה וכן על עליה במספר תיקי העוני החדשים. במשרד העריכו כבר אז כי מגמה זו תתרחב משמעותית עם התמשכות המלחמה ולאחריה. סקר שנערך על ידי מכון ברוקדייל בפברואר 2024 הצביע על היקף ניכר של מקרים של אלימות במשפחה, ובמיוחד בקרב המפונים והמגויסים. הממצאים הללו מצביעים על החרפת סיכונים חברתיים ונפשיים והתרחבות מהירה של הצורך בטיפול, בשעה שמערכות הרווחה והבריאות פועלות בתנאי עומס מתמשך.

בחודש אפריל 2024 ערך משרד מבקר המדינה סקר בהשתתפות כאלף תושבים, שבחן את מצבם הנפשי בעקבות המלחמה. 38% ממשתתפי הסקר דיווחו על תסמיני פוסט-טראומה, דיכאון או חרדה או שילוב שלהם ברמה בינונית או חמורה. מדובר באומדן של כ-3 מיליון איש מקרב האוכלוסייה הבוגרת, שמהם כ-580,000 איש עלולים לסבול מתסמין אחד לפחות ברמה חמורה. הסקר התפרסם כחלק מדוח המבקר שעסק בטיפול הנפשי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה. המבקר מצא כי רק 11% מהמפונים קיבלו טיפול נפשי מקופות החולים וממרכזי החוסן בחצי השנה שלאחר שבעה באוקטובר, וכי משך ההמתנה הממוצע בחודשים מרץ ואפריל 2024 לקבלת טיפול נפשי בקופות החולים, הכולל אבחון של פסיכיאטר ותחילת טיפול בידי איש מקצוע מתאים, עמד על כששה וחצי חודשים. עוד ציין המבקר את ההערכות הלקויה של מדינת ישראל למצבי חירום ואת ההישענות הנרחבת על מתנדבים ומתנדבות שסיפקו שירותי טיפול בוואקום שנוצר במערכת הציבורית.

סקרים נוספים שנערכו במהלך השנה מצביעים אף הם על עלייה מתמשכת במצוקה נפשית. בנובמבר 2024 , כשנה לאחר פרוץ המלחמה, ערכה קרן בריאה למען נשים ובריאות בישראל, סקר הבוחן את מצבן הבריאותי של נשים שפונו בעקבות המלחמה וכן של נשים שלא פונו. מהסקר עולה תמונה מדאיגה: כשנה לאחר פרוץ המלחמה 37% מהנשים שפונו ו-19% מהנשים שלא פונו דיווחו על הרעה בבריאותן הנפשית, זאת לצד עליה גדולה מאד בשימוש בתרופות נוגדות דכאון וחרדה ותרופות לשינה. כשליש מהנשים שפונו דיווחו כי הן זקוקות לסיוע נפשי שאינו מקבל מענה עקב קושי לפנות זמן לטפל בעצמן ואי זמינות שירותי טיפול.

ממצאים דומים נרשמו גם בקרב בני נוער וצעירים: שני סקרים שנערכו במהלך שנת 2024 מצביעים גם הם על שיעור גבוה מאד של מצוקות נפשיות ופוסט-טראומה, במיוחד בקרב צעירים שנחשפו באופן ישיר לאירועי השבעה באוקטובר, וכן בקרב המפונים.

—

משבר הטיפול הנפשי הוא בראש ובראשונה משבר כוח אדם, כלומר הקושי לאייש תקנים ולמשוך עובדות ועובדי טיפול לתעסוקה במגזר הציבורי, לצד הצורך בהגדלת התקנים והגדרת מפתח תקינה בכל תחומי הטיפול. החסם המרכזי לגיוס כוח אדם הוא תנאי השכר שאינם משקפים את ההשקעה הנדרשת בלימוד והכשרה, ופחותים בהרבה מתנאי השכר במקצועות הטיפול במגזר הפרטי. המחסור בעובדים.ות ובתקנים הביא לעומס עצום על העובדים.ות והעומס יצר בתורו שחיקה והוביל לעזיבה מוגברת של כח אדם מהמערכת.

משבר הטיפול נוצר בשל תקצוב נמוך מידי של שירותי הטיפול הציבוריים במשך שנים, וכתוצאה מכך קושי לספק שירותי טיפול נפשי ציבורי בהיקף הנדרש. שני משברים שאירעו בשנים האחרונות – מגפת הקורונה והמלחמה, הרחיבו באופן חד את הצורך של האוכלוסייה וקבוצות מובחנות בתוכה בטיפול נפשי, שמערכות בריאות הנפש והרווחה מתקשות לספק. מצב זה פוגע קודם כל באוכלוסיות החיות בעוני, בפריפריה הכלכלית והגאוגרפית בה שירותי הטיפול זמינים עוד פחות, אך גם במעמד הבינוני המתקשה לשאת בעלויות הגבוהות של טיפול פרטי.

באגף השיקום הושקה ב־ 2021 רפורמת “נפש אחת” שלוותה בגידול תקציבי, אולם היישום שלה נותר חלקי, במידה רבה בשל מצוקת כוח אדם. בעקבות המלחמה תוכנית בריאות הנפש תוקצבה ב־ 1.4 מיליארד ₪ לשנים 2024 – 2025 ובשנת 2025 נחתמו שני הסכמים קיבוציים המעלים באופן משמעותי את שכרם של פסיכיאטרים.ות ופסיכולוגיות.ים המועסקים במגזר הציבורי. למחסור החריף בעובדות.ים סוציאליים והקושי לאייש תקנים לא ניתן מענה וכך גם למשבר בתחום הפסיכולוגיה החינוכית והייעוץ החינוכי.

העלאת שכרם של פסיכולוגיות.ם ופסיכיאטרים.ות היא מהלך חשוב שיש בו פוטנציאל למשוך כוח אדם למערכת הציבורית, אולם הוא נעשה באיחור רב ביחס לצרכים המצטברים וייקח שנים עד שניתן יהיה לראות את פירותיו. ועוד, כמעט בכל מקצועות הטיפול בהם דן המסמך אין מפתח תקינה הקובע את מספר המטופלים למטפל.ת, צעד הכרחי להתמודדות עם בעיית העומס העצום והשחיקה שהוא גורר.

על רקע המצוקות הנפשיות שהתעוררו או החריפו בשל המלחמה, וקבוצות שנפגע במיוחד כגון משרתי מילואים והתושבים שפונו מבתיהם, המענים עדיין מוגבלים ויש חשש שהמצוקות יחריפו בשל כך. צעדים שננקטו למתן שירותי “טיפול אינסטנט” כגון הכשרה קצרה של בוגרי תארים בפסיכולוגיה לפני שלב ההתמחות ושילובם במערך הטיפולי, תפקידים כגון מאמני ותומכי חוסן, צ’אט-בוטים שמפעילות קופות החולים וכיוצא בזה, אינם יכולים להוות תחליף לטיפול מקצועי של מומחים.ות.

שירותי טיפול נפשי אינם יכולים להישען על תגובות אד הוק או על מנגנוני חירום: הם חייבים להיות תחום קבוע על סדר יומה של הממשלה, כחלק ממדיניות ציבורית מתמשכת, לא רק בשעת משבר. ללא תכנון ארוך טווח, תקינה מחייבת והשקעה יציבה, המערכת תמשיך להעביר את הנטל אל המשפחות ולהותיר אלפים ללא מענה.

צפו בכתבה בחדשות 13 בעקבות המחקר:

הפוסט אין מזור לנפש: משבר כוח האדם בשירותי בריאות הנפש הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מצגת אינפוגרפיקה מסכמת ממצאים של מחקר של מרכז אדוה בשיתוף קרן פרידריך אברט, מאת ד"ר אלינה רוזנפלד: פערי שכר מגדריים.

הפוסט למה השכר של נשים נמוך משל גברים? מצגת אינפוגרפיקה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

פערי השכר בישראל קיימים הן במדדים חודשיים והן בשעתיים, אך הפערים החודשיים בולטים במיוחד. בקרב שכירים יהודים במשרה מלאה, הפער בשכר החודשי החציוני מגיע ל26% ובשכר השעתי הפער עומד על 16%. בקרב השכירים הערבים הפערים עומדים על 21% ו-8% בהתאמה. הפערים בשכר החודשי הממוצע גבוהים יותר וחוצים את רף 30 האחוזים.

השפעת הפערים על התפלגות השכר ניכרת באופן ברור: נשים מהוות מעל 50% בעשירון השכר התחתון, אך רק כ-20% בעשירון השכר העליון. הפערים מתחדדים כאשר בוחנים את השכר של גברים ונשים המשתייכים לעשירון השכר העליון: השכר החציוני לחודש בקרב 10% הנשים המרוויחות את השכר הגבוה ביותר עומד על 27,600 ₪, לעומת 41,200 ₪ בקרב קבוצת הגברים המקבילה.

השכלה, משלחי יד ופערי שכר

הקשר בין השכלה לפערי שכר מצביע על מגמה מטרידה: פערי השכר גבוהים יותר ברמות ההשכלה הגבוהות ביותר. בעוד שבקרב בעלי תעודת בגרות הפער עומד על כ19%- , בקרב בעלי תואר שני ומעלה הוא מטפס לכ35%-. ההישגים ההשכלתיים של נשים וגברים אינם מתוגמלים באותה מידה לאור ההסללה הקיימת בתחומי הלימוד והעיסוק שתוצאתה בידול תעסוקתי בשוק העבודה. בעוד שנשים לומדות ועוסקות בתחומי הטיפול, הוראה ובריאות, גברים מרוכזים בתחומים הטכנולוגיים. משלחי היד בהם רב נשי מתאפיינים בשכר ממוצע נמוך יותר. תופעה זו מבטאת לא רק פערים בהעדפות או בכישורים, אלא גם הערכת חסר לעבודה הנתפסת כ"נשית" והמתומחרת בחסר בהשוואה לעבודה שנתפסת "גברית".

מגבלות גיאוגרפיות וניידות

פערי השכר אינם מושפעים רק ממקצוע והשכלה, אלא גם מהזדמנויות תעסוקה הנבדלות בין אזורים גיאוגרפיים. נשים המתגוררות בפריפריה סובלות מחסמים משמעותיים עקב שיעורי בעלות נמוכים על כלי רכב, תשתיות תחבורה מצומצמות, וזמינות מוגבלת של מסגרות חינוכיות לילדים. קשיים אלה פוגעים במיוחד בנשים ערביות, אשר שיעור השתתפותן בשוק העבודה נמוך יחסית.

פערים לאורך החיים

הפערים המגדריים בשכר מתרחבים עם הזמן, ובמיוחד סביב שלב הקמת המשפחה ולידת ילדים. נשים חוות ירידה בשכר ובקצב קידומן לאחר הלידה, פער שאינן מצליחות לסגור בהמשך הקריירה. תופעה זו מתבטאת גם במיעוט נשים בתפקידי ניהול בכירים ובייצוג נמוך בעמדות השפעה כלכליות. פערי השכר שהולכים ומתרחבים לאורך שנות העבודה משפיעים באופן ישיר על הפנסיה, שכן ההפרשות הפנסיוניות נגזרות מהשכר. בהתאם, שיעור גבוה יותר של נשים בגיל פרישה מצויות בסיכון לעוני. מנתוני הלמ"ס לשנת 2022 עולה כי כ-36% מהנשים בגילאי 65+ היו זכאיות לפנסיה מעבודה, וכי גובה הפנסיה החציונית עמד על 4,646 ₪ לחודש, וזאת לעומת כ-46% מהגברים בגילאי 67+ שהיו זכאים לפנסיה מעבודה, שגובהה החציוני עמד על 6,139 ₪.

דרכי פעולה והתמודדות עם החסמים

הצמצום של פערי השכר המגדריים דורש גישה מערכתית ורב-ממדית. בהתאם למורכבות התופעה הפתרון אינו יכול להתמקד רק בפרט, אלא חייב לשלב פעולות גם ברמת הארגון והמדינה.

בין הצעדים העיקריים הנדרשים:

• עידוד שקיפות בשכר ומתן תמריצים לשוויון פנימי בארגונים.
• הרחבת נגישות תחבורה ומסגרות חינוך בפריפריה, בדגש על יישובים ערביים.
• פיתוח מסלולי קריירה המותאמים לשילוב חיי משפחה ועבודה, לצד עידוד אבות לשאת בחלק משמעותי יותר בטיפול בילדים.
• חקיקה ואכיפה של כללים נגד אפליה מגדרית ישירה ועקיפה בשכר ובקידום.
• שיפור תנאי ההעסקה והשכר בתחומי החינוך והטיפול כך שיהפכו אטרקטיביים יותר לגברים ונשים כאחד.

לסיכום, פערי השכר המגדריים בישראל הם תוצאה של מערך מורכב של חסמים מבניים, תרבותיים וכלכליים. כדי לצמצם פערים אלה, נדרשת מדיניות מקיפה השואפת לשוויון הזדמנויות אמיתי בשוק העבודה, מתוך הבנה שהשפעתם נמשכת לאורך כל מחזור החיים ומשפיעה על רווחתה הכלכלית של האוכלוסייה כולה.

הפוסט פערי שכר מגדריים בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מחקר שנערך במרכז אדוה ביוזמת נעמת (2025, יתפרסם בקרוב), מצביע על אי שוויון עמוק בין נשים לגברים במגוון היבטים כלכליים לאורך מסלול החיים: בשוק העבודה – פערי השכר נותרו רחבים ועומדים בממוצע על כ- 32% לחודש ו- 17% לשעה; לנשים רוב בקרב עובדים שעתיים ועובדי כוח אדם, והן בייצוג יתר במקצועות בשכר נמוך לעומת ייצוג חסר בעמדות בכירות; במחסור כרוני בשירותי טיפול ציבוריים (כמסגרות לגיל הרך ושירותי טיפול וסיעוד) – "גירעון טיפולי" זה משפיע בעיקר על ציבור הנשים; בירידה בהכנסה עם הכניסה לשלב ההורות; ברמת ביטחון סוציאלי שאינה מספקת (הבטחת הכנסה, מזונות, קצבאות זקנה וכד'), ובשיעור נמוך של בעלות פנסיה תעסוקתית (רק 38% מהנשים, לעומת 46% מהגברים). כל אלו עלולים להוות מכשול בפני נשים הרוצות להיחלץ מהאלימות בביתן.

מחקר נוסף שנערך במרכז אדוה במשותף עם פורום הדיור הציבורי וקרן אברט (2024) מלמד, כי בהיעדר מדיניות ממשלתית המייצרת חלופות ומענים בתחום הדיור לנשים הסובלות מאלימות, רבות מהן נאלצות להמשיך ולהתגורר עם ילדיהן בבית שהפך לסכנה יומיומית. כתוצאה מכך, הן נאלצות לעמוד בפני בחירה בלתי אפשרית: להישאר במעגל האלימות, או להיוותר ללא קורת גג.

בישראל, אלימות במשפחה אינה מהווה קריטריון זכאות לדיור ציבורי. מענה הדיור העיקרי המוענק לנשים נפגעות אלימות ניתן באמצעות סיוע חודשי בשכר דירה, שהינו נמוך ומוגבל בזמן (סכומי הסיוע נעים בין 774 ש"ח ועד ל- 1,370 ש"ח, יורדים בהדרגה וניתנים לתקופה של עד 36 חודשים). בחינה של שיעור סכום הסיוע משכר דירה מלמדת על סכומים נמוכים שאינם מותאמים למחירי השכירות המעודכנים בישראל: בעוד שבשנת 2002 שיעור הסכום עמד על 46% משכר הדירה הממוצע, בשנת 2022 ירד ל- 33%, ועד סוף שנת 2023 הוסיף לרדת ל- 25%.

התקצוב החסר במדיניות הסיוע בשכר דירה, לצד היעדר מענים ציבוריים של דיור לטווח בינוני או ארוך, והדרתן של נפגעות אלימות מזכאות לדיור ציבורי, מותיר מאחור אלפי נשים נפגעות אלימות המתמודדות עם היעדר קורת גג יציבה ובטוחה.

כדי שביום הבינלאומי הבא לציון המאבק באלימות כלפי נשים נוכל לציין צמצום בהיקף האלימות במשפחה, על המדינה לשנות מן היסוד את מדיניות הסיוע לנשים הסובלות מאלימות – להרחיב באופן משמעותי את הסיוע הכלכלי ולקדם מעני דיור הולמים. מדיניות שתאפשר להן לצאת ממעגל האלימות אל חיים יציבים ובטוחים.

הפוסט על המדינה לשנות מן היסוד את מדיניות הסיוע לנשים הסובלות מאלימות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט העסקה שעתית היא העסקה פוגענית הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

התרחבות התופעה של עובדים בשכר נמוך משקפת שינויים שהתרחשו בשווקי העבודה במדינות המפותחות ובינהן ישראל. אלה כוללים ירידה ניכרת בשיעור העובדים החברים באיגודי עובדים לצד הצטמצמות ענפים שמאופיינים בשיעורי התאגדות גבוהים יחסית כגון התעשייה והמגזר הציבורי והתרחבות ענפים בהם שיעורי ההתאגדות נמוכים מאד כגון ענפי המכירות והשירותים. לכך מצטרפים תהליכי הפרטה בשירותים הציבוריים והעמקת תפיסת ה"גמישות התעסוקתית", שהתבטאו בהתרחבות של  צורות העסקה פוגעניות: העסקה שעתית, זמנית, קבלנית – ובשנים האחרונות, גם עלייתה של "כלכלת הפלטפורמה" – העסקה באמצעות פלטפורמות דיגיטליות כגון 'וולט' ו'גט-טקסי'. תהליכים אלו יצרו מעמד חדש של עובדים פגיעים במיוחד, המכונה "פרקריאט".

העלייה בשיעור העובדים בשכר נמוך התרחשה בד בבד עם ירידה משמעותית בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית, לצד עליה מקבילה בתמורה למעסיקים: בסוף שנות ה-90, חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית עמד בממוצע על 60%. בתחילת שנות ה-2000, שיעור זה הגיע לשיא של 63% בשנת 2001. מאז חלה ירידה הדרגתית, ובשנת 2024 שיעור התמורה לעובדים ירד ל-56% – הרמה הנמוכה ביותר מזה 25 שנה.

בתקופה זו – סוף שנות ה-90 ועד 2022 נרשמה גם עלייה בתחולת העוני בקרב משקי בית בהם שני מפרנסים ויותר. מגמה זו מדגישה כי עצם ההשתלבות בשוק העבודה אינה מבטיחה יציאה מעוני.

במבט מגדרי, שיעור הנשים העובדות בשכר נמוך גבוה באופן ניכר משיעור הגברים – 31.5% מהנשים מועסקות בשכר נמוך לעומת 15.9% מהגברים. גם שמנטרלים ממאפיינים כמו היקף המשרה והשכלה, הסיכוי של נשים לעבוד בשכר נמוך גבוה בכ-70% מזה של הגברים. הסיבה המרכזית לכך הינה בידול תעסוקתי, דהיינו ריכזן של נשים במקצועות בהם השכר נמוך במיוחד כגון טיפול, שירותים ומכירות.

אוכלוסיות שבהן נמצא שיעור גבוה במיוחד של עובדים בשכר נמוך הן עובדים בגילאי 65+, אנשים עם מוגבלויות, גברים ערבים, נשים ערביות ונשים חרדיות. בקבוצות אלו, שיעור העובדים בשכר נמוך גבוה מ-40% ואף מגיע לכמחצית אוכלוסייה זו. שיעורים גבוהים יחסית נמצאו גם בקרב גברים חרדים, צעירים ועצמאים.

בתקופה שנבדקה (2021/22-2015) חל שיפור קל במצבם של עובדים מהפריפריה, של עובדים במשרה מלאה וכן במצבם של עולי בריה"מ לשעבר. מנגד, חלה הרעה ניכרת במצבם של נשים וגברים ערבים ושל גברים חרדים.

מבין  משלחי היד, הסיכוי הגבוה ביותר לעבודה בשכר נמוך נמצא בקרב עובדים בלתי מקצועיים,  וכן בקרב עובדי מכירות ושירותים. גם עובדים מקצועיים בתעשייה ובחקלאות מצויים בסיכון גבוה להשתכרות הנמוכה.

עבודה צריכה לאפשר קיום בכבוד – לשם כך נדרשת מדיניות הכוללת עדכון שוטף של שכר המינימום, הנמוך בישראל ביחס למדינות המפותחות וזאת במיוחד נוכח עליית יוקר המחיה, וכן חיזוק האכיפה והרחבת זכויות העובדים.

הפוסט עבודה בלא תמורה נאותה: עבודה בשכר נמוך בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

נכון לשנת 2022, עבדו בישראל בהיתר תעסוקה כ-111 אלף עובדים, רובם המכריע מהגדה, מהם כ-80 אלף בבניין, כ-12 אלף בתעשייה ושירותים, כארבעת אלפים בחקלאות קבועה ועוד קרוב לששת אלפים בחקלאות עונתית. עד לעשור הקודם, התאפיין מודל ההעסקה של כלל העובדים הפלסטינים מהגדה בשתי בעיות מבניות משמעותיות הקשורות זו בזו: כבילת עובד הלכה למעשה למעסיק (משום שסיום ההעסקה משמעו היה אבדן מקום העובד במכסות הכמעט מלאות), ותלות במתווכים הגובים סכומים גבוהים מהעובדים, סכומים העלולים להגיע עד למחצית מהמשכורת, תמורת הסדרת היתר עבודה בישראל. בשנת 2016 התקבלה החלטת ממשלה שנועדה לתת מענה לשני קשיים אלו (להלן גם "הרפורמה").

בסוף שנת 2020, החלה הממשלה ביישום רכיב זה בענף הבניין, ולאחר מכן ובשינויים אף בתעשייה ושירותים. על הרקע האמור, נוצר שיתוף הפעולה הנוכחי בין קו לעובד למרכז אדוה באפריל 2022. על מנת להציג תמונה מלאה ככל הניתן על הנעשה בשטח במסגרת הרפורמה, ובעיקר על חופש תנועה בין מעסיקים והתשלום על היתר, המחקר שילב מספר מתודות.

במסגרת המתודה הכמותית נבנה שאלון ייעודי לכל אחד מהענפים, ובמתודה איכותנית בוצעו ראיונות עומק עם 14 עובדים בענפי הבניין והתעשייה. הסקר והראיונות בוצעו בערבית על ידי צוות 'קו לעובד' במעברים שונים. בנוסף, הוגשו בקשות לחופש מידע.

הממצאים מלמדים באופן כללי על השפעה מעטה – אם בכלל – של הרפורמה. יחד עם זאת, הנתונים שמובאים בחלק הראשון מלמדים על אורח החיים של עובדים פלסטינים בישראל, הנבדלים במקומות המוצא, גילם, תת הענפים, ועוד. המשותף הוא כי השכר הגבוה בישראל לעומת הרשות הפלסטינית, גורם לכך שיעבדו בתנאים קשים, מסוכנים ונתונים לשרירות הלב של המעסיקים. כדי לעבוד בישראל, עליהם למצוא היתר ומעסיק. מציאת היתר איננה משימה קלה. מנתונינו עולה כי בענף הבניין, כמחצית מהעובדים נאלצים לקנות היתר – רובם ממתווכים פלסטינים – כדי למצוא מעסיק. העלות של ההיתר גבוהה ועשויה להגיע לכמחצית מהשכר. חלקם עובדים אצל מעסיק שהוא בעל ההיתר, והם תלויים פחות בתיווך. כולם הצביעו על הקושי במציאת היתר ללא תיווך.

המצב – לפי הסקר – השתפר מעט לאחר הרפורמה, כאשר פחות עובדים נדרשו לקנות היתר, אך מהראיונות עולה תמונה קודרת יותר. לעומת זאת, בענף התעשייה רוב רובם של העובדים מועסקים אצל בעל ההיתר ואינם משלמים בגינו, אך שכרם היומי נמוך יותר. מבחינת מטרות הרפורמה ניכר כי הסחר בהיתרים בענף הבניין נמשך, גם אם בעוצמה פחותה. מבחינת החופש להחליף מעסיק עולה מהנתונים שבידינו תמונה מעניינת. רוב העובדים מעידים כי היו מעוניינים להחליף מעסיק אך רובם אינם עושים זאת. גם בבניין וגם בתעשייה קבוצה ניכרת של עובדים העידו למעשה כי אינם מחליפים מעסיק מכיוון שאינם יודעים כיצד למצוא מעסיק ללא גורמי תיווך. קבוצה גדולה זו מעידה כי השוק של עובדים פלסטינים בישראל אינו חופשי בחלקו הגדול. חלק אחר ענה באופן שתואם את המעמד השולי בשוק העבודה. מכל מקום, ההבדלים שנצפו אינם קשורים ככל הנראה לרפורמה. בעת הזו קשה לסכם בהמלצות למדיניות, מעצם העובדה שהעסקת פלסטינים מהגדה בישראל עומדת בסימן שאלה, ויתכן כי כלל לא ידרשו המלצות מעין אלו.

מכל מקום, המלצתנו העיקרית באם ישובו העובדים מהגדה לישראל, היא לשוב ולאמץ את המלצות הצוות שעמדו בבסיס הרפורמה, אך הפעם ליישמן במלואן.

הפוסט "אין רחמים בעבודה הזו": הרפורמה בהעסקת פלסטינים מהגדה בשוק העבודה בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

פליטת גזי החממה, על פי מדעני האקלים, היא תוצאה ישירה של הרחבת הפעילות האנושית בייצור וצריכה תוך שימוש באנרגיה וניצול מקורות טבע בהיקפים חסרי תקדים. ייצור וצריכה הם, בין היתר, תוצר של הזמן המושקע בעבודה ובצריכה של המוצרים והשירותים שאותה עבודה מספקת.

קיצור זמן העבודה משפיע על הפחתת היקף הייצור והצריכה או על האופנים בהם מיוצרים ונצרכים מוצרים ושירותים. לכן הוא עשוי להוות נתיב אפשרי לצמצום השימוש באנרגיה ומשאבי טבע, דרכו ניתן להקל על מעבר מהיר לכלכלה מאופסת פחמן. ישנן סיבות טובות – חברתיות, פוליטיות וכלכליות – לתמוך בקיצור שבוע העבודה, שעומדות בפני עצמן. אך קיימות סיבות משכנעות לחשוב כי מדובר גם בצעד אפקטיבי מהבחינה הסביבתית.

מסמך זה סוקר מחקרים שבחנו את הנושא וסוגיות שקשורות בו, ומציג מסקנות לגבי דרכי קידומו והקשיים העומדים בפני דרך זו.

הפוסט בעקבות הזמן האבוד: קיצור שבוע העבודה כצעד להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

דוגמה לכך אפשר למצוא ממש בימים אלה. ארגון המורים משבית את בתי הספר התיכוניים, לנוכח דרישת האוצר להעסיק מורים בחוזים אישיים ללא הסכם קיבוצי ובכך, בהיקף מתאים, לרוקן מתוכן את תפקיד האיגוד המקצועי הדומיננטי של מורי התיכון. לא מעט מאמרים בעיתונות הכתובה וריאיונות באולפני הטלוויזיה הציגו בחודשים האחרונים מופעים של חוסר הבנה עד כדי היתממות לנוכח מה שציירו כחוסר אחריות לאומית וקרבות אגו של ראש ארגון המורים בעת הקשה הזו לישראל. לפי עמדה זו, ארגון המורים היציג, ולא שרי החינוך והאוצר, הוא זה שצריך לגלות אחריות לנוכח המשבר שעובר הנוער בשנתיים האחרונות, ולהסכים לייתר את עצמו כדי לפתוח את שנת הלימודים כסדרה. היו באולפני הטלוויזיה גם מי שקבלו על השביתה שפרצה ללא הודעה מוקדמת (כביכול) על אף שהמשא ומתן נמשך כבר יותר משנתיים מאז פקע ההסכם הקיבוצי הקודם של מורי התיכוניים. העובדה שהממשלה לא פנתה לבית הדין לעבודה לצורך הוצאת צו מניעה לשביתה מדברת בעד עצמה.

מדינת ישראל, בנוסף לשלל בעיותיה העכשוויות המאפילות על בעיות אחרות, מתמודדת עם אי שוויון בחינוך מהגבוהים בעולם המערבי ומהישגים דלים של תלמידיה בהשוואות בינלאומיות. על פי תוצאות מבחן פיזה האחרון (2022) שנערך על ידי ארגון ה-OECD לבחינת רמת האוריינות של בני 15,  נשמרה יציבות בהישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים בהשוואה למדינות ה-OECD ("הישג" שהוביל לסיפוק בקרב מקבלי ההחלטות בישראל) והפערים בין תלמידים מרקע חברתי כלכלי שונה הוסיפו לגדול על אף שהיו כבר קודם בין הגבוהים בעולם המערבי. שר האוצר המחזיק במשנה כלכלית מבית מדרשו של פורום קהלת, ושר החינוך שלא ברור מה עמדותיו האמיתיות אבל בפועל עומד מנגד אל מול האיומים שמשגר שר האוצר לציבור המורים ולעומד בראש הארגון שלהם, משוכנעים כנראה שהפרטת מערכת החינוך הממלכתית והכפפתה לכוחות השוק, בין היתר באמצעות גיוס מורים חלופיים באמצעות חוזים אישיים, תועיל לשיפור תמונת מצב זו, אף שמרבית המחקרים מלמדים על ההיפך מכך (ראו מקורות למטה).

ההסתדרות חרגה ממטרותיה והחליטה לשבות כאות הזדהות עם החטופים ולמעשה עם מרבית העם בישראל. אף שבית הדין לעבודה הורה בסופו של דבר להפסיק את השביתה בשל היותה פוליטית, ההירתמות של ארגון העובדים למטרה לאומית ראשונה במעלה זו ראויה להערכה. יש לקוות שהיא תצליח להשפיע על קובעי המדיניות בכיוון הנכון בתחום המדיני בטחוני. אך אם היא תוביל גם להתפכחות מסויימת של הציבור המגלה ברגיל ניכור וזלזול כלפי האינטרסים של ארגוני העובדים, שלא אחת עולים בקנה אחד עם טובת הכלל, נצא ממנה אפילו נשכרים יותר.

1. Thomas J. Kane, Jonah E. Rockoff and Douglas O. Staiger (2008), “What Does Certification Tell Us About Teacher Effectiveness? Evidence from New York City, Economics of Education Review, Volume 27, Issue 6, Pages 615-631
2. Watlington, Eliah; Shockley, Robert; Guglielmino, Paul; Felsher, Rivka (2010) “The high Cost of Leaving: An Analysis of the Cost of Teacher Turnover”, Journal of Education Finance, v36 n1 p22-37 Sum 2010

הפוסט השביתה להשבת החטופים ראויה להערכה, וכך גם שביתות העובדים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.