על המענק הגדול הנוכחי לאינטל, של מעל שלושה מיליארד ₪ מתוך כ-15 מיליארד שיושקעו במפעל החדש, דווח ביוני 2023, כחצי שנה לאחר כינונה של הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו.[1] ואולם, חלפה עוד כחצי שנה עד שנחתם ההסכם הסופי, כפי שהוצהר גם על ידי אינטל, ובהיקף השקעה כולל של 15 מיליארד ₪ בלבד, לעומת 24 מיליארד ₪ שעליהם דובר בהודעות הממשלה ביוני ובדצמבר 2023. [2]  פער הזמנים והסכומים הזה מדגיש כי ההכרזה על המענק קדמה להסכם מחייב, ובכך נוצרה התחייבות תקציבית רחבת היקף, מבלי שנחשפו לציבור תנאיה או התמורה שנדרשה מהחברה. נכון ליולי 2025, לא פורסם לציבור הסכם מפורט, אלא רק הודעה משותפת למשרדי האוצר והכלכלה, ולרשות המיסים.[3]

אינטל מקבלת תמיכה מהמדינה משחר היווסדה בישראל,[4] בדרכים שונות ולתכליות מגוונות.[5] במסמך זה אנו מתמקדות בסעיף 'מענק לאינטל' במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, סעיף אשר מאז הקמתו 'בולע' חלק ניכר מהתקציב המיועד למטרה זו. מכל מקום, מאז המענק החדש, היחס בין הסכום שהוקצה לאינטל לבין יתר התקציב גדל באופן משמעותי.

בשנת 2024 העבירה המדינה לאינטל מענק בגובה 1.526 מיליארד ₪,  הסכום הגבוה ביותר שהוקצה לחברה כלשהי במסגרת תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה בעשור האחרון. מענק זה היווה 78% לערך מכלל התקציב שהוקצה לפי החוק באותה שנה, לעומת שיעורים שנעו לרוב בין 30% ל-60% בשנים הקודמות. סכום דומה, 1.257 מיליארד ₪  צפוי להיות מועבר שוב לאינטל בשנת 2025. לשם השוואה, בשנת 2024 הסתכמו המענקים לשאר החברות לפי חוק עידוד השקעות הון ב-13% בלבד מתקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, וצפויים לרדת ל-6% בשנת 2025.[6]

מאז תחילת יולי 2025 הנהלת אינטל החלה לפטר עובדים מהמפעל בקריית-גת.[7] מצבת העובדים שעמדה על כ-4,000 כבר פחתה ככל הנראה עוד קודם עקב עצירת גיוסים.[8] גל הפיטורין הנוכחי הוא המשך למגמות דומות שנרשמו גם במרכזי הפיתוח של אינטל בשנתיים האחרונות. מהלכים אלה הם חלק מקיצוץ עולמי של 10% -15% בכוח האדם של החברה, על רקע  משבר בהסתגלותה לבינה המלאכותית, אשר לווה גם בחילופי גברא תכופים בהנהלה.[9] משברים אלו ובפרט הפיטורין בקריית-גת היו צריכים להדליק נורה אדומה באשר למענק הנדיב לאינטל.

יש לומר גלויות שגם ללא גל פיטורין היה מקום לשקול מחדש את המדיניות מול אינטל משתי סיבות מצטברות. הראשונה, לנוכח המשבר הכלכלי הכולל שנגרם בעקבות המלחמה, נדרשת בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות התקציביים, ובתוכם של ההשקעה רחבת ההיקף באינטל. זאת במסגרת דיון ציבורי מחודש על אופן הקצאת ההון הלאומי בשעת חירום.

שנית, מדיניות של ריכוז התמיכה התקציבית בגורם תעשייתי יחיד הוכחה בישראל שוב ושוב כמודל כושל, שבמקום לעודד צמיחה אזורית יוצר תלות,  מחזק פערים, ומייצר אי-שוויון בין מרכז לפריפריה. כך למשל, ההשקעה העצומה של מדינת ישראל בפיתוח התעשייה בערים החדשות, בעיקר בענפי הטקסטיל והיהלומים, הורידה מיליארדים לטמיון, ואף קיבעה פערים לדורות. השקעות אלו יצרו שווקי עבודה נבדלים ונמוכים מאזורים אחרים, שיעתקו יחסים לא שוויוניים בין ערים ליישובים כפריים, ובין קבוצות אוכלוסייה שונות; ובעיקר השקעות ההון התבססו על הקמת מוקדי תעסוקה מבודדים, שלא שולבו בתשתיות אזוריות רחבות, ונמנעו מהבאת דרגי ההנהלה והפיתוח. בכך הן יצרו תלות חד צדדית, והעמיקו את הפערים החברתיים והמרחביים בין המרכז לשוליים הגיאוגרפיים.[10] הבניה זו היא בעיקר שהביאה להפיכת הספר שנתפס חיובי ומוביל, לפריפריה המזדנבת מאחור בשלל מדדים חברתיים-כלכליים.

רגע לפני שמוזרמים מיליארדים נוספים להסכם עם אינטל, יש לשאול בביקורתיות המתבקשת,[11] הכיצד חברה שמקבלת תמיכה ממשלתית חסרת תקדים אינה נדרשת לדין וחשבון ציבורי המלווה בסנקציה כלכלית משמעותית על פיטורי עובדים בזמן מלחמה.[12] הסכמים בסדר גודל כזה מחייבים את המדינה לבחון מחדש את מדיניות המענקים בהיקפים חריגים לאור התנאים שנוצרו, ולהבטיח כי יכללו בהם מלכתחילה התחייבויות  ברורות ומחייבות לגבי תנאי ההעסקה והיקפה.

תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, ומזה תקציב המענק לאינטל 2025-2015
במחירי 2024; נתוני ביצוע לשנים 2024-2015 והצעת התקציב לשנת 2025, במיליוני ₪

חלקו של מענק אינטל מתוך תקציב קידום השקעות ועידוד התעסוקה, 2025-2015

הפוסט תמיכה ללא תנאי? מענק המיליארדים לאינטל, והפיטורין הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

נייר עמדה משותף של מרכז אדוה וארגונים נוספים מראה כיצד הוראות החוק 'מיקוד לאומי לשיקום מרחיב לחבל התקומה' חוטאות הלכה למעשה למטרות השיקום המכליל.

בראש ובראשונה, החוק המוצע חוזר על הקביעה השרירותית ביחס לתחום החבל – של 7-0 ק"מ, מתעלם מהיות המרחב הדרומי מרחב חברתי-קהילתי-כלכלי משותף, וגודע את המרחב באופן שצפוי לפגוע ביכולת השיקום הכלכלי ובחוסן של האזור כולו.

יתר על כן, החוק במתכונתו הנוכחית לא מייחס חשיבות לשותפות של תושבי החבל במנגנוני קבלת ההחלטות הנוגעות להם עצמם ומותיר פתח לריכוזיות של טיפול בידי גורמים חיצוניים, מעל ראשם של התושבים. על מנת שהוראות החוק יעלו בקנה אחד עם תכלית השיקום המכליל, אנו מציעים להכניס לנוסח הסופי של החוק מספר תיקונים מהותיים, ובראשם את הרחבת גבולות החבל כך שיכלול, לכל הפחות, גם את הערים: אופקים, אשקלון, נתיבות ורהט.

בנוסף, על מנת להבטיח כי תקציבי השיקום ישרתו את מטרתם מומלץ להגביר את מנגנוני הפיקוח והבקרה אחר תהליכי השיקום – לרבות קביעת חובת פרסום שוטף של דוחות בקרה תקציביים; ולשפר את התיאום והשותפות ההכרחיים בין מנהלת תקומה למשרדי הממשלה, ובין הערים למרחב הכפרי, באופן שיחזק את המרחב הדרומי המשותף לכלל תושביו.

לבסוף, ראוי כי נוסחו הסופי של החוק יכלול הוראות בדבר יצירת מנגנוני היוועצות שוטפת עם תושבי.ות המקום ועם ארגוני שטח וארגוני חברה אזרחית הפועלים במרחב הדרומי.

הפוסט חוק תקומה החדש סותם את הגולל על שיקום מכליל בנגב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

בשורה התחתונה: גם ב-2017 המשיכו ההתנחלויות הלא-חרדיות להוביל: ההוצאה לנפש הגבוהה ביותר – 8,548 ₪, ההשתתפות הממשלתית המיועדת (לחינוך ולרווחה, בעיקר) הגבוהה ביותר – 3,623 ₪ לנפש, מענק האיזון הגבוה ביותר – 1,071 ₪ לנפש ומענקים מיוחדים ומיועדים – 459 ₪ לנפש.

על פני 20 השנים האחרונות אמנם חלו תזוזות במימון הממשלתי של הרשויות המקומיות, אולם לכל אורך התקופה התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא-חרדיות. גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות המקומיות גוזר בסופו של דבר את איכות השירותים הניתנים לתושבים. התקציבים העודפים המופנים להתנחלויות הלא-חרדיות משקפים העדפה ממשלתית ברורה והשפעת לובי חזק של חברי כנסת.

מימון ממשלתי של רשויות מקומיות – הסבר
• ממשלת ישראל משתתפת במימון של חלק גדול מן השירותים שהרשויות המקומיות מושיטות לתושביהן. בלשון ביורוקרטית קרויה השתתפות זו "הכנסה מיועדת", שכן מדובר בהשתתפות ממשלתית המיועדת לסעיפי הוצאה מקומית ספציפיים. לדוגמא: שירותי חינוך, רווחה, בריאות, תרבות ועוד.
• מעבר להשתתפות הממשלתית המיועדת למימון שירותי החינוך והרווחה, הממשלה מושיטה סיוע מיוחד לרשויות מקומיות בעלות הכנסות עצמיות נמוכות. מדובר בעיקר במענק האיזון.
• ההשתתפות הממשלתית חשובה במיוחד ברשויות המקומיות מעוטות המשאבים: בעוד שרשויות מקומיות מבוססות מסוגלות לממן ממקורותיהן העצמאיים חלק גדול משירותים אלה, הדבר הוא בלתי אפשרי ברשויות מעוטות המשאבים.

א. ההוצאה לנפש עלתה בכל קבוצות היישובים למעט בהתנחלויות החרדיות
1. בין השנים 2017-1997, ההוצאה המוניציפאלית, בחישוב לנפש, עלתה בכל קבוצות היישובים, למעט אלו של ההתנחלויות החרדיות, שבהן היא ירדה ב-4% לערך.
2. ב-2017, ההוצאה בתקציב המוניציפלי הגבוהה ביותר, בחישוב לנפש, היא של ההתנחלויות הלא חרדיות – 8,548 ₪. במרחק לא גדול אחריהן ניצבו הערים העשירות ביותר בישראל, אלה המאוגדות ב"פורום ה-15" – 8,291 ₪. אחריהן מדורגות עיירות הפיתוח, עם תקציב של 7,496 ₪ לנפש. במרחק רב אחריהן מצויים היישובים הערביים עם תקציב של 5,888 ₪. ההתנחלויות החרדיות הן בעלות ההוצאה התקציבית הנמוכה ביותר לנפש – 4,037 ₪.
3. הירידה בהוצאה לנפש בהתנחלויות החרדיות עשויה להיות מוסברת, בין היתר, בגידול המשמעותי באוכלוסיית ההתנחלויות החרדיות: מ-21 אלף תושבים ב-1997 ל-128 אלף תושבים ב-2017.
4. באותן השנים, הגידול הגבוה ביותר בהוצאה לנפש – 45% – נרשם ביישובים הערביים –העלייה המשמעותית (29%) היתה בעשור שבין 1997 ל-2007, אז יושמה תכנית חומש לקידום החינוך הערבי, הקרויה "תכנית 4 המיליארד".

ב. הגידול הנמוך ביותר בהשתתפות הממשלתית – בעיירות הפיתוח
1. ב-1997, ההשתתפות הממשלתית המיועדת בהתנחלויות הלא-חרדיות עמדה על 2,123 ₪ לנפש – נתון שהיה גבוה, בהפרש ניכר, מזה של ההתנחלויות החרדיות, 781 ₪ לנפש.
2. שני עשורים מאוחר יותר, ב-2017, ההבחנה בין התנחלויות חרדיות, שאוכלוסייתן, כאמור, גדלה בקצב מהיר מזה של כל שאר הקבוצות, להתנחלויות לא-חרדיות, מעלה כי אלה הלא חרדיות נהנות גם כיום (ב-2017) מן ההשתתפות המיועדת הממשלתית הגבוהה ביותר, בחישוב לנפש: 3,623 ₪, לעומת 1,723 ₪ לנפש בהתנחלויות החרדיות.
3. בשנת 2017, ההשתתפות המיועדת לנפש ביישובים הערביים היתה גבוהה מזו של עיירות הפיתוח ועמדה על 3,054 ₪ לנפש לעומת 2,326 ₪ לנפש, בהתאמה. ההשתתפות המיועדת ביישובי פורום ה-15 הייתה נמוכה מזו של עיירות הפיתוח וגבוהה רק מזו של ההתנחלויות החרדיות – 2,093 ₪ לנפש.
4. בין השנים 2017-1997, ההשתתפות הממשלתית המיועדת של היישובים הערביים, בחישוב לנפש, גדלה ב-133%; זו של ההתנחלויות החרדיות גדלה ב-121%; ההתנחלויות הלא חרדיות ופורום ה-15 גדלו באופן דומה – 71% ו-66%, בהתאמה. הגידול הקטן ביותר נרשם בעיירות הפיתוח – 31% בלבד.
5. העובדה שההשתתפות הממשלתית המיועדת הגבוהה ביותר ניתנה בעבר וניתנת גם כיום להתנחלויות הלא-חרדיות, מסייעת להן, כפי שראינו, ליהנות מתקציב הגבוה אף יותר מזה של היישובים המבוססים הנמנים על "פורום ה-15".
6. מן הראוי עוד לציין גם את הגידול המתמשך בהשתתפות הממשלתית המיועדת ביישובים הערביים באמצעות תכניות חומש ממשלתיות, גידול הבא לאחר עשורים רבים של קיפוח והזנחה, יחד עם זאת, דוח של עמותת "סיכוי", שבדק את הביצוע של תכנית החומש בקרב היישובים הערביים בתחילת שנות ה-2000 העלה, כי הביצוע התקציבי של התכנית עמד בפועל על 70% בלבד מן הסכום המקורי שיועד לה.

ג. סך התקציב הממשלתי למענקי האיזון חזר לראשונה לרמתו מלפני שני עשורים. הנהנים העיקריים: התנחלויות לא-חרדיות ויישובים ערביים
1. בתקופת המשבר הכלכלי של האינתיפאדה השנייה ערכה הממשלה קיצוצים תקציביים כבדים, שפגעו בין היתר במענקי האיזון.
2. ב-1997, התקציב הממשלתי למענקים לרשויות המקומיות עמד על 5.33 מיליארד ₪, וב-2000, ערב האינתיפאדה, הוא גדל עד לכדי 6 מיליארד ₪, לערך. לאחר הקיצוצים של שנות האינתיפאדה, תקציב המענקים ירד עד לשנת 2014 לכדי 3.85 מיליארד ₪. בשנים שלאחר מכן נרשם גידול ובשנת 2017 עמד התקציב על 5.61 מיליארד ₪. בשנת 2018, לראשונה מזה שני עשורים, חזר התקציב לרמה של שנת 2000 – 6 מיליארד ₪ (במחירי 2018).
3. ב-1997 היו מענקי האיזון שניתנו להתנחלויות החרדיות דומים לאלה שניתנו להתנחלויות הלא-חרדיות, אך שני עשורים מאוחר יותר היה סך המענקים שניתן להתנחלויות הלא-חרדיות, 1,071 ₪ לנפש, גדול ב-42% מזה של מקבילותיהן החרדיות, 756 ₪ לנפש.
4. במקביל, מענקי האיזון שניתנו ב-1997 לעיירות הפיתוח היו דומים לאלה שניתנו ליישובים הערביים, ואילו ב-2017 המענקים שניתנו ליישובים הערביים, בסך 1,049 ש"ח לנפש, גבוהים ב-47% מאלה של עיירות הפיתוח, 715 ₪ לנפש בלבד.

הפוסט השתתפות ממשלתית במימון תקציבי הרשויות המקומיות, 1997-2017 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אפשר להמחיש זאת באמצעות השוואה בין שני מפעלי התיישבות ישראליים: עיירות הפיתוח, שהוקמו לפני מלחמת ששת הימים, וההתנחלויות, שהקמתן החלה מיד לאחר אותה מלחמה ואשר הפכו לפרויקט לאומי של ממש לאחר 1977.

פרויקט עיירות הפיתוח מייצג סדר יום לאומי שעיקרו חיזוק וביסוס של המדינה שהוקמה בגבולות 1948 , תוך השקעה בקליטה וביישוב של מאות אלפי עולים, במקרים רבים באתרים של יישובים פלסטיניים שנכבשו באותה מלחמה. סדר יום זה כלל, ברוח התקופה, הבטחה של פיתוח ושל פרנסה, חינוך, השכלה ורמת חיים.

פרויקט ההתנחלויות מייצג סדר יום שעיקרו הרחבת גבולות המדינה מעבר לגבולות 1948 . עוד בטרם היה סיפק למדינה לעכל את השטחים והאוכלוסייה שנוספו באותה מלחמה, היא החליטה להרחיב את אחיזתה גם בשטחים שנכבשו ב– 1967, תוך מניעת הקמתה שם של מדינה פלסטינית ריבונית — גם אם פירוש הדבר הארכה נוספת ולמעשה ללא סוף נראה לעין של הסכסוך עם הפלסטינים.

פרויקט ההתנחלויות מבטיח כי הסיפוח ימשיך לדחוק לשוליים את הפיתוח, כאשר הכוונה כאן היא לא רק לעיירות הפיתוח אלא לכלל היישובים וקבוצות האוכלוסייה הזקוקים לשדרוג משמעותי של רמת החיים ובהם היישובים הערביים והשכונות ה"דרומיות" בערים הגדולות.

הפוסט סיפוח דוחק פיתוח: שני מפעלי התיישבות, שני סדרי יום לאומיים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

המסמך הנוכחי דן במרכיב אחד של תקציב הרשויות המקומיות בישראל, והוא ההשתתפות הממשלתית במימון תקציבי הרשויות המקומיות.

ממשלת ישראל משתתפת במימון של חלק גדול מן השירותים שהרשויות המקומיות מושיטות לתושביהן. בלשון ביורוקרטית קרויה השתתפות זו "הכנסה מיועדת", שכן מדובר בהשתתפות ממשלתית המיועדת לסעיפי הוצאה מקומית ספציפיים. לדוגמא: שירותי חינוך, רווחה ובריאות וכן שירותים מקומיים – תברואה, תכנון ובניין עיר, כבישים ותאורה, גנים ציבוריים, ענייני ביטחון מקומיים.

ההשתתפות הממשלתית במימון השירותים החברתיים חשובה במיוחד ברשויות המקומיות מעוטות המשאבים: בעוד שרשויות מקומיות מבוססות מסוגלות לממן ממקורותיהן העצמאיים חלק גדול משירותים אלה, הדבר הוא בלתי אפשרי ברשויות מעוטות המשאבים.

הנתונים המוצגים במסמך מתייחסים לשני העשורים 2016-1997, בהיות 1997 השנה הראשונה עבורה קיימים נתונים המאפשרים להבחין בין התנחלויות חרדיות ללא-חרדיות.

This publication was produced with the financial support of the European Union.
Its contents are the sole responsibility of the Adva Center and do not necessarily reflect the views of the European Union.

הפוסט השתתפות ממשלתית במימון תקציבי הרשויות המקומיות, 2016-1997 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אין לי מושג מי התחיל להשתמש בו ומתי. כשאני כתבתי את עבודותיי הראשונות בשנות ה-80, הוא לא היה קיים. מה שברור הוא שכיום המושג השתרש וקצת קשה לעקור אותו. אני עצמי נאבק בלחץ הסביבתי להשתמש בו, ולמרות שאני רואה מציאות מורכבת הרבה יותר, גם אני נכנע לעתים. לטעמי, המושג פריפריה מאפשר לנו להתמודד ביתר קלות, ביתר רוגע, עם מציאות לאומית, מעמדית, עדתית שהיא לעתים קשה ביותר. כמו כן, הוא בבחינת דה-פוליטיזציה של הדיון בסוגיות של פיתוח, שוויון, חלוקת משאבים.

באחרונה קיבל המושג פריפריה גושפנקה מדעית, כאשר הלמ"ס קיבלה על עצמה לפתח מדד של פריפריאליות. איך מגדירים פריפריה? באופן לא מפתיע, מצא הלמ"ס שהיישובים הפריפריאליים ביותר הם אילת והמועצה האזורית אילות, מצד אחד, ומטולה והיישובים הדרוזיים ברמת הגולן מצד שני. מה שאומר שאם המדינה רוצה לדון בסוגיות חברתיות או כלכליות הנוגעות לפריפריה, אין לה כל צורך להזעיק סטטיסטיקאים או סוציולוגים או כלכלנים – מספיק שתרכוש מכשיר ג'י-פי-אס.

היופמיזם הזה, מזכיר לי יופמיזם אחר שנכנס לשימוש לפני הרבה שנים: "פערים". מושג שהיה חביב הן על ההנהגה הפוליטית והן על "המומחים לענייני עדות". בארץ אף פעם לא אהבו את המושג מעמד, למרות העבר הסוציאליסטי כביכול. לא רצו לדבר על חלוקת עבודה מעמדית בין יהודים לערבים ובין מזרחים לאשכנזים, אז דיברו על פערים (פערים היה גם הוא מושג מרגיע, כי הוא כיוון לאפשרות של צמצום, של סגירה). ואכן, הרבה מאוד תוכניות ומחקרים והחלטות ממשלה התבססו על המושג של צמצום פערים. זה הוביל לאין סוף נסיונות למדוד את גודל הפערים, כאשר מדי פעם צץ מישהו שהכריז על סגירת הפערים.

המושג פריפריה מרגיע כי הוא מגלם בתוכו הסבר לאי-שוויון: מרחק מן המרכז. זה מרגיע כי כאילו מובן מאליו שמי שרחוק מהצלחת מקבל פחות. מרגיע כי מרחק הוא לא מעשה ידי אדם, אלא עובדה גיאוגרפית. מרגיע כי מרחק גיאוגרפי אינו מעורר דימויים של אי-שוויון, של קונפליקט, של אי-שקט. זה מרגיע משום שזה מסיט את תשומת הלב, במקרה של היישובים הערביים, מהיסטוריה של עימות לאומי, הכוללת מלחמה, גירוש, הפקעת אדמות (נזכור כי הבעיה של קרקעות הבדואים אינה בעיה של מרחק מן המרכז אלא בעיה של העימות הלאומי המתמשך, שהיום כמו בעבר בא לידי ביטוי במאבק על הקרקעות).
זה מרגיע כי זה מסיט את תשומת הלב, במקרה של עיירות הפיתוח והמושבים החדשים, מההיסטוריה של חלוקת עבודה עדתית, הכוללת הושבת יהודי צפון אפריקה, שלא לפי רצונם, בעיירות פיתוח ובמושבים ולעסוק בחקלאות ובתעשייה. זה מרגיע כי זה מסיט את תשומת הלב, במקרה של כלל היישובים, מהיסטוריה של פיתוח כלכלי בלתי-שוויוני, כאשר ההון נשלט על ידי בעלים ומנהלים השוכנים במרכז הארץ וכאשר העובדים בנגב ובגליל מקבלים שכר מינימום ומוצאים עצמם תלויים כמעט בכל בהחלטות המתקבלות במשרדים רחוקים.

המושג פריפריה מרגיע כי הוא לא רק מגדיר בעיה, הוא גם מגלם בתוכו פתרון פשוט: כשם שהבעיה היא מרחק מן המרכז, הפתרון מצוי בהתקרבות למרכז. למשל, תוכנית 2015 לפיתוח הנגב. או כביש 6. או כבישים נוספים. כאילו שכבישים הם הבעיה. הפתרון הידוע ביותר, החוזר במרבית התוכניות של העת האחרונה, הוא פיזור המרכז על פני הפריפריה, בדמות העברה של "אוכלוסייה חזקה", המצויה, מעצם ההגדרה, במרכז, ופיזורה בתוככי הפריפריה, כדי שהפריפריה תהיה דומה יותר למרכז.
תוך כדי כך, המושג פריפריה דוחק הצידה פתרונות אחרים: למשל, הסדר סביר של סוגיית קרקעות הבדואים, או הפניית חלק גדול יותר של ההיי-טק לדרום או לצפון, או מניעת ריכוז ההון במתחם קטן בקצה המערבי של שדרות רוטשילד.

המושג פריפריה מרגיע, כי הוא כופה מראית-עין של מכנה משותף בין כל מי שגר רחוק מהמרכז: אין יהודים ואין ערבים, אין מזרחים ואין אשכנזים. כולם נתונים בסל אחד: להבים ורהט, עומר ושדרות. לכאורה, המושג פריפריה מסייע גם ליצור תדמית מושכת ונעימה של ישראל מגוונת, פלורליסטית, רב-תרבותית, ציורית. כמו בחו"ל, גם בישראל אם מתרחקים לרגע מן המרכז מוצאים עניין וגיוון ואפילו מסתורין. הבעיה היא, כמובן, שלהבים ועומר רחוקות מגבולות מחוז תל אביב, אך דומות מאוד לצפון תל אביב, בעוד ששכונת התקוה היא מרכזית מאוד, לפי הגדרת הלמ"ס, אך רחוקה מצפון תל אביב לא פחות מדימונה ורהט.

המושג פריפריה מרגיע, גם כי הוא מציב מרכז שכל עיקרו מיקום גיאוגרפי. תוך כדי כך המושג מסייע לטשטש את העובדה שההפרדה והאי-שוויון בפריפריה נקבעים במידה רבה במרכז, מלמעלה, באמצעות מדיניות קרקעות לאומית, אזורי עדיפות לאומית, מדיניות פיתוח כלכלי בלתי שוויונית, מדיניות ביטחון.

***

ובנימה אופטימית – יכול להיות שבטווח הארוך, המושג פריפריה יתרום להתקרבות של ציבורים שכיום מאוד רחוקים זה מזה ומאוד מנוכרים זה לזה. ישנן כבר היום יוזמות שכאלה: למשל, תוכנית השיתוף הצרכני של יישובים יהודיים וערביים בגליל המערבי. בינתיים, ההרגעה היא במידה רבה כיסוי יפה למציאות נעימה פחות ממה שמשתמע מן המושג פריפריה. יתירה מזאת, צריך לזכור שהפריפריה, למרות מרחקה מן המרכז, אינה ריבונית לקבוע את גורלה בעצמה. השיתוף, הקירבה, האחווה, אם וכאשר יבואו, יהיו תוצר של שינוי תפיסה ושינוי מדיניות במרכז, לא פחות משיהיו תוצר של שיתוף של כל חלקי הפריפריה.

פוסט זה מבוסס על הדברים שנאמרו בכנס "מרכז ופריפריה בעידן של שינויים חברתיים וכלכליים" באוניברסיטת בן גוריון, 03.11.11 ופורסם לראשונה באתר העוקץ

הפוסט פריפריה, כמה מרגיע הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.