כדי לייצר מה שה-OECD מכנה 'צמיחה מכלילה',[3] אשר תכיל גם אוכלוסיות בשולי החברה, ותאפשר מוביליות לפי כישורים, אימצה המדינה לפני כשני עשורים מדיניות קידום אקטיבית כלפי 'אוכלוסיות', אשר לה סעיף תקציבי ניכר. בתוך מכלול התוכניות תחת הסעיף, יש דוגמה אחת ייעודית לאוכלוסיית יוצאי אתיופיה בלבד. לכבוד הישיבה הכנו גרף אחד המציג דווקא את נרמול הקיצוצים בתקציבי הקבוצה המודרת הזו, ששיעורי התעסוקה, ההשכלה והחינוך האיכותי בה רק בראשית עלייתם.

כפי שניתן לראות בניתוח שערך מרכז אדוה לסעיף הנדון בעשור האחרון, הגיע תקציב זה לשיאו בשנת 2019 והביצוע עמד על 6.73 מיליון ₪. אך כבר בשנת 2020 חלה בו ירידה, שהופכת להיות משמעותית יותר בשנת 2022 – אז עמד ביצוע התקציב על 1.81 מיליון ₪ – ירידה ריאלית של 73%. הירידה היתה מתוכננת להימשך עוד טרם המלחמה גם בתקציב שאושר במאי לשנים 2023 – 2024. בנוסף, ניכר מהתרשים כי קיים לא אחת פער משמעותי בין התקציב המתוכנן לבין הביצוע בפועל, דבר שיכול לנבוע מהאתגר במימוש תקציבים ולא מהתכנון – למשל קשיים להגיע לקהל היעד או בגיוס גורמים מפעילים לתוכנית.

הקיצוץ הזה הוא דוגמה לבעייתיות בתקציבים תוספתיים, אלו שסופגים גם עתה – בתיקון התקציב ל-2024 – את הפגיעה הקשה ביותר מעצם היותם תוכניות חוץ-תקציביות שאושרו "בנוסף", בשל צורך נוסף מעבר לאוכלוסייה הכללית. קיצוצן הוא שוב הוכחה שתוכניות תוספתיות תמיד יהיו הראשונות להיות מקוצצות, גם אם מדובר בכבשת הרש, ובאוכלוסיות שללא התערבות אקטיבית של המדינה לתיקון עוולות העבר והאפליה הממוסדת – אין סיכוי שיוכלו לסגור את הפער ולהשתלב ב'צמיחה מכלילה'.

הפוסט כבשת הרש: עידוד תעסוקת אוכלוסיות ליוצאי.ות אתיופיה כמשל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אחת התוכניות העלולות להיפגע מקיצוץ זה, ולהעמיק בכך את הפערים בין החברה הערבית לכלל האוכלוסייה, היא התוכנית לשילוב צעירים וצעירות ערבים בתעסוקה, המתוקצבת בסך של 1.4 מיליארד ₪ לחמש שנים. על פי החלטת הממשלה 550, וכחלק מהיעד הכללי יותר להעלות את שיעורי התעסוקה בקרב ערבים וערביות בגיל העבודה, הוחלט לשים דגש מיוחד על שתי קבוצות יעד: גברים ונשים ערבים צעירים (בגילאי 35-18) עם השכלה תיכונית ומטה, וצעירות ערביות (בגילאי 35-18) עם השכלה אקדמאית ועל תיכונית. מכוח החלטה זו פותחו תכניות שונות, לרבות  הכוון תעסוקתי איכותי, הכשרות מקצועיות, הקניית מיומנויות שפה, עידוד השתלבות בסקטור ההייטק ומתן תמריצים למעסיקים לשלב מועסקים ערבים.[4]

קיימת חשיבות ליישום מלא של התוכניות לקידום תעסוקה בקרב נשים וגברים ערבים על מנת לממש את הפוטנציאל המלא הטמון בהן. זאת, במיוחד לאור אינדיקציות ראשוניות להצלחה של התכניות , כבר בנקודת זמן זו.

לפי החוקרים סאמי מיעארי וברק ארנון[5] חל שיפור בשיעורי התעסוקה בקרב נשים ערביות, שהגיע בשנת 2023 (ערב המלחמה) ל-44.8%, בין היתר הודות לתכנית החומש. אולם, שיעור זה עדיין נמוך משיעור התעסוקה בקרב נשים יהודיות שאינן חרדיות, שהגיע בשנת 2022 ל-83.2%.[6] לגבי גברים ערבים, שיעור תעסוקתם עלה בשנת 2023 מעבר ליעד הממשלתי שנקבע לשנת 2026. אך שיעור זה צפוי לעלות במתינות עד לשיעור של 79% בלבד בשנת 2030, ולא להגיע ליעד של 83% כפי שנקבע ביעדי הממשלה (כך על פי תחזיתם של מיעארי וברק[7]). לכן יש הכרח בהמשך תקצובן של תוכניות אלה, לשם העלאת שיעור התעסוקה של נשים וגברים ערבים בהתאם ליעדי התכנית.

שיעורי תעסוקת נשים וגברים ערבים ב- 2019, 2023 ולפי יעדי תכנית החומש[8]

קיצוץ בתוכניות התעסוקה לנשים וגברים מן החברה הערבית פירושו הנצחת הפערים בין יהודים לערבים, ופגיעה במשק הישראלי בכללותו. בפרט לאור הפגיעה בתעסוקה של העובדים הערבים מאז פרוץ המלחמה.[10]

פערי התעסוקה בין ערבים ליהודים בישראל הם גדולים. השכר הממוצע של גברים ערבים עמד, נכון לשנת 2021, על כ- 64% מהשכר הממוצע של גברים יהודים, ואילו השכר הממוצע של נשים ערביות עמד באותה שנה על כ- 67% מהשכר הממוצע של יהודיות.[11] לכך תורמת העובדה שייצוג העובדים הערבים בענפים בעלי שכר גבוה הוא נמוך מאד. כך, למשל, שיעור הגברים הערבים המועסקים בענף ההייטק עמד בשנת 2019 על 2% בלבד, לעומת שיעור של כ-64% גברים יהודים לא חרדים המאיישים ענף זה.[12]

שילוב הערבים בתעסוקה, יועיל למשק הישראלי בכללותו מכיוון שפוטנציאל העלייה בתמ"ג בישראל מיוחס לצמיחה בתעסוקה התורמת לכשני שליש מהצמיחה הכלכלית[13]. לכן צמיחה בשיעורי התעסוקה ובאיכותה בקרב הערבים, יכולה לתרום לצמיחת המשק הישראלי ולסגירת הפערים בין ישראל לבין שאר מדינות OECD.

הפוסט קיצוץ בתוכניות התעסוקה של תכנית החומש פוגע בחברה הערבית וכן מחליש את המשק הישראלי כולו הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

לפי הערכות משרד האוצר, העלאת מס הרווח בשנים 2024 ו-2025 תניב לקופת המדינה הכנסה נוספת בגובה של כ-1.4 מיליארד ₪ בשנה, כאשר בשנת 2024 ההכנסה תהיה נמוכה יותר, בהינתן העובדה שהמס יחושב רק החל ממועד החלתו ב-1 במרץ. הערכה זו מניחה, לפיכך, שהרווח הכולל של הבנקים בשנים 2024 ו-2025 יעמוד על כ-29.8 מיליארד ₪ בשנה (במחירים שוטפים).

למעשה, התוספת הצפויה מיישום העלאת שיעור מס הרווח אינה גבוהה בהשוואה לעלויות הגבוהות שמשיתה המלחמה ובהשוואה להיקף הקיצוצים בתקציבי השירותים החברתיים. כמו כן, ההעלאה הנמוכה דה-פקטו בשיעור המס מונעת מיסוי משמעותי יותר, ולפי חלק מהפרשנים, למרות ההתנגדות שמשמיעים הבנקים כמו גם בנק ישראל כנגד העלאת המס, עשויה להתברר דווקא כמהלך חיובי עבורם, בכך שהיא מסירה את האיום של העלאה גבוהה יותר ומעניקה להם וודאות רגולטורית לתקופה של לפחות שנתיים.

ובכל זאת, למרות שמדובר בהעלאה נמוכה של שיעור מס הרווח, העלאת המס על הבנקים כעת – תגדיל, ולו במעט, את חלקו של ההון במימון התקציב, ובעיקר – עשויה לשמש כדוגמא לפיתוח מדיניות של מיסוי רווחי יתר של תאגידים כספיים ואחרים בעתיד.

בדברי ההסבר של הצעת החוק הנוכחית מוצדק המיסוי הנוסף על הבנקים בעלייה החריגה ברווחיות בשנים 2022 ו-2023, "הן בהשוואה לשנים עברו והן בהשוואה לבנקים במדינות אחרות".

ואכן, בשלוש השנים האחרונות נהנים הבנקים מעלייה ניכרת ברווח הריאלי הנקי הכולל. בשנת 2021 רשמו חמשת הבנקים הגדולים רווח נקי כולל משותף בגובה של 20.1 מיליארד ₪, ובשנת 2022 רווח כולל של 25.1 מיליארד ₪. רווחים אלו היו גבוהים באופן ניכר – ולמעשה כפולים ויותר – מהרווחים שרשמו בשנים שעברו, שעמדו על כ-7 עד 11 מיליארד ₪ בשנים 2012 עד 2020. הרווח הנקי הכולל שרשמו הבנקים בשנת 2023 הוסיף לעלות, כאשר בשנת 2023 ועד סוף הרבעון השלישי עמד הרווח על 19.7 מיליארד ₪, בהשוואה לרווח של 18.1 מיליארד בתקופה המקבילה בשנת 2022 (כל הסכומים במחירים קבועים לשנת 2023).

עיקר הגידול ברווח הנקי של הבנקים בשנים אלו נבע מהעלייה הניכרת בהכנסות נטו מריבית, כלומר ההכנסות שמפיקים הבנקים מתשלומי הריבית שמשלמים לקוחות על הלוואות, בניכוי הוצאות הריבית המשולמת על פיקדונות. בשנת 2022 ובשלושת הרבעים הראשונים של שנת 2023, במקביל להעלאה החדה של שיעור הריבית (משיעור של 0.1% באפריל 2022 לשיא של 4.75% בסוף מאי 2023) – זינקו רווחי הבנקים מהכנסות ריבית נטו ב-28% וב-26%, בהתאמה, בהשוואה לתקופות המקבילות בשנה שקדמה להן, והגיעו ל-52.1 מיליארד ₪, ול-46.5 מיליארד ש"ח (בשנת 2022 ובשלושת הרבעים הראשונים של שנת 2023, בהתאמה, במחירים קבועים לשנת 2023). על הכנסות אלו מוסיף הבנק הכנסות נוספות מעמלות, כאשר הרווח הנקי מחושב לאחר ניכוי הוצאות השכר והתפעול של הבנקים.

העלאת שיעור מס הרווח על רווחי העתק של הבנקים – אפילו באופן זמני – היא מהלך שיש לקוות שיושלם במלואו ויכנס לתוקף, ובכך יתקן, אפילו במעט, את חוסר השוויון הניכר הבא לידי ביטוי במכלול השינויים התקציביים שמקדמת הממשלה על רקע עלויות המלחמה הגבוהות. לצד זאת, ראוי לראות במקרה הנוכחי הזדמנות ליצירת מנגנון קבוע של מיסוי "רווחי יתר" על מוסדות פיננסים ועל סקטורים נוספים, ולהצטרף בכך לדיון ולמהלכים שכבר מתקיימים בעולם בנושא זה.

מס רווחי-יתר בעולם

"רווחי יתר" (excess profits) מוגדרים כרווחים של תאגידים עסקיים שעולים מעל ומעבר לשיעור הרווח הנחשב כסביר לצורך החזר ההשקעה והסיכון הכלכלי הכרוך בה. רווחי יתר מקושרים, על פי רוב, להכנסות חריגות ובלתי צפויות, שמקורן בנסיבות חיצוניות ויוצאות דופן, כמו מלחמות, אסונות טבע, או התפרצות מגפות, וכן לתנאים כלכליים מבניים ובהם ריכוז כוח שוק בקרב תאגידים בודדים או שליטה מונופוליסטית על משאבי טבע. רווחים אלה נתפסים לרוב כרווחים שאינם מוצדקים, שמביאים להגדלת אי-השוויון הכלכלי.

רווחי הבנקים החריגים בישראל בשלוש השנים האחרונות, נקשרו, כאמור, בהעלאת הריבית ע"י בנק ישראל, כמו גם בהיעדר מנגנוני פיקוח מדינתיים שיגבילו את יכולתם של הבנקים להגדיל את רווחיהם מריבית על הלוואות, מבלי לנקוט בצעדים כגון העלאת הריבית על חסכונות ופיקדונות או הורדת עמלות.

מיסוי רווחי יתר מכונה בעולם כ-windfall tax, באמצעות דימוי המדגיש את העובדה שמקורם של רווחי היתר אינו נעוץ בפעילות התאגיד, אלא בתנאים החיצוניים לו. בשלהי 2022, על רקע עליית מחירי האנרגיה שחוותה אירופה כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, שהביאה לגידול משמעותי ברווחיהן של תאגידי האנרגיה, קידמו מוסדות האיחוד האירופי מדיניות של מיסוי רווחי יתר של חברות בענפי הנפט, הגז, הפחם ובתי הזיקוק, במהלך שהומשג על-ידי מקדמי המדיניות כ"מס סולידריות".

תשעה חודשים לאחר האישור העקרוני של המדיניות באיחוד האירופי, 25 מדינות אירופאיות יישמו את הטלת מיסוי רווחי היתר, או הכריזו על הכוונה להטיל מיסוי כזה על חברות בסקטור האנרגיה. במקביל, על רקע העובדה שגם באירופה רשמו הבנקים רווחים חריגים בעקבות העלאות הריבית החדות של הבנק המרכזי של אירופה (ECB), חלק מהמדינות, ובהן ספרד, איטליה, וצ'כיה ניצלו את ההזדמנות והרחיבו את מדיניות מיסוי היתר על גם על הבנקים.

בין הכוחות הפועלים לקידום מדיניות של מיסוי רווחי יתר באירופה נמנים ארגוני העובדים, וארגונים הומניטריים בינלאומיים שמקדמים חלוקת עושר צודקת יותר. באוקטובר 2023 הוציא ארגון ה-ETUC, קונפדרציית איגודי העובדים האירופאית, קריאה לממשלות אירופה להטיל מס רווחי יתר על בנקים שהופקו בשל העלאת הריבית. לדברי אסתר לינץ', מזכ"לית ה-ETUC, "ההשפעה השלילית של העלאת הריבית על העובדים על הייתה בלתי צודקת ופוגעת מבחינה כלכלית. … והכסף הזה נכנס ישירות לכיסם של המנכ"לים העשירים ממילא ובעלי המניות של הבנקים הגדולים". לצד ה-ETUC, ארגון 'אוקספם', הפועל למיגור העוני והגברת השוויון הכלכלי בעולם, מקדם גם הוא פיתוח מדיניות של מיסוי רווחי יתר על תאגידים עסקיים, לצד הטלת מס עושר על בעלי הון עשירים במיוחד.

מיסוי רווחי יתר בישראל – 'ביום שאחרי'

הניסיון הישראלי במיסוי רווחי היתר בסקטור משאבי הטבע, לצד מודל מיסוי רווחי היתר שמנהיגות כיום מדינות שונות באירופה, מאפשר לראות במיסוי הנוכחי כצעד ראשון לקראת ניסוח מדיניות קבועה של מיסוי רווחי יתר בישראל גם בסקטורים נוספים, ובפרט בסקטור הבנקאות בישראל, המתאפיין בכוח שוק רב המוחזק בידי הבנקים הגדולים.

מדיניות כזו תוכל להתבסס על מנגנון של מיסוי מוגבר על רווחים החורגים באופן משמעותי מהרווח האופייני בסקטור המסוים – בדומה למנגנונים שהוחלו בחלק ממדינות האיחוד האירופי בשנתיים האחרונות, או על מנגנון המבטיח יחס רווח מקסימלי לעומת ההשקעה או ההוצאה של התאגיד – בדומה למודל מיסוי רווחי היתר של חברות בתחום האנרגיה ומשאבי הטבע בישראל.

בכל הנוגע למיסוי רווחי יתר של הבנקים, יש לוודא שמדיניות כזו תיושם במקביל ליישום של מדיניות פיקוח, שתמנע מהבנקים באופן ישיר להגדיל את גובה העמלות באופן שרירותי, תוך החלת רגולציה שתבטיח שעלייה בריבית בנק ישראל תתורגם גם לעלייה בריבית על חסכונות ופיקדונות.

מדיניות כזו תפעל באופן קבוע להבטיח ששינויים חריגים – כמו עלייה בריבית או התייקרות מחירי האנרגיה, לא יוטלו במלואם על הציבור הרחב תוך יצירת רווחי עתק לתאגידים העסקיים, תאפשר להגדיל את הכנסות המדינה במקרה שבו סקטור מסויים נהנה מרווחי יתר חריגים, וכן תוכל, לצד צעדי מיסוי נוספים כמו הגברת המיסוי על העושר, על ירושות ועל הכנסות גבוהות, להגביר את השוויונית והפרוגרסיביות במערכת המס בישראל, שכיום אינה מתאפיינת ואינה מכוילת לקידום שוויון.

הפוסט העלאת המיסוי על רווחי הבנקים: הזדמנות לפיתוח מדיניות מיסוי רווחי יתר בישראל, ולצמצום אי-השוויון 'ביום שאחרי' הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

ועם זאת, לא זו הבעיה המרכזית של הצעת התקציב. הבעיה המרכזית היא הגידול חסר הגבולות בתקציב הביטחון. ב-2024  צפוי תקציב הביטחון לגדול ב-55 מיליארד ש"ח כך שיחד עם התקציב הרגיל והסיוע  האמריקני הוא יגיע ל-125 מיליארד ₪. בנוסף, מדברים על תוספת שנתית קבועה לתקציב הביטחון לאחר שהאוצר יסיים את תשלום עלויות המלחמה: האוצר מדבר על תוספת שנתית של 20 מיליארד ש"ח, בעוד שמשרד הביטחון מדבר על תוספת שנתית קבועה בסך 60 מיליארד ₪

לנוכח סכומים אלה, מתבקש לומר לאלה המזדעקים – בצדק רב – כנגד הכספים הקואליציוניים, "זה תקציב הביטחון, טמבל".

הגידול בתקציב הביטחון מבוסס על הנחה ולפיה המענה העיקרי לעימות הישראלי-פלסטיני בכלל וברצועת עזה בפרט הוא צבאי. מכאן הנכונות לתת לצה"ל את כל אשר ירצה. השאלות המתבקשות הן, האם אכן מתכוונת המדינה  להמשיך את הלחימה בארבע השנים הבאות? והאם אכן מתכוונת המדינה להמשיך ולהתמודד עם הסוגיה הפלסטינית בכלים צבאיים בלבד? האם אין כלל וכלל דרכים אפשריות נוספות להתמודד?

שאלות אלה חשובות משום שהן מעמידות את גודלו של תקציב הביטחון כחלק מדילמה: ישראל אינה עשירה דיה כדי לאפשר הן תקציב ביטחון מוגדל והן שירותים חברתיים משופרים. אם תקציב הביטחון גדל, התקציבים החברתיים מידלדלים. ולהפך.

דוגמא טובה לכך היא היחס בין תקציב הביטחון ובין תקציב השירותים החברתיים. לפי נתונים של משרד האוצר, בעשר השנים שבין 2012 ו-2022,  תקציב השירותים החברתיים – בריאות, חינוך, השכלה גבוהה, ביטחון סוציאלי, רווחה – גדלו יותר מתקציב הביטחון. קצב הגידול האיטי יחסית בתקציב הביטחון איפשר הפניית סכומים גדולים יותר לתקציב השירותים החברתיים. תקציבם של אלה האחרונים גדל מ-120.7 מיליארד ₪ ל-210.9 מיליארד ₪ – גידול של כ-70%. לעומת זאת, תקציב הביטחון גדל פחות – מ-68.2 מיליארד ₪ ל-75 מיליארד ₪ – גידול של 10%.[1]

בדיעבד, נראה כי היתה זאת תקופה של חסד, שתחילתה במחאת "העם רוצה צדק חברתי" וסופה בהתמודדות הממשלתית המוצלחת עם מגפת הקורונה.

הצורך בהשקעה מאסיבית בשירותים החברתיים ידוע. במרבית המדדים החברתיים-כלכליים ניצבת ישראל בתחתית סולם ה-OECD. הגענו למצב שבו גם כאשר התקציב של שירות מדינתי נתון לא נפגע מן הקיצוצים, השירות מקרטע משום שרבים איש – וברוב המקרים אשה – אינו.ה מוכנים לעבוד בשכר הנמוך המוצע.

עכשיו באה הצעת התקציב לשנת 2024 ובתוכה תקציב הביטחון המוגדל מאוד ועוצרת את הגידול בתקציבי השירותים החברתיים.  וזאת דווקא כאשר המלחמה מייצרת מדי יום צרכים חדשים רבים – טיפול במאות אלפי מפונים, מאות אלפי מובטלים, אלפי עסקים קטנים.

ייתכן מצב שכאשר יפנו משוחררי צה"ל לסיוע ולשיקום ייאמר להם כי "היתה מלחמה והכסף נגמר". ייתכן מצב שבו לצד השלטים  "ביחד ננצח" ייתלו שלטים "אין ביחד. כל אחד לנפשו".

// המאמר פורסם במקור באתר שיחה מקומית

הפוסט זה תקציב הביטחון, טמבל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מנקודת מבט מגדרית, ניתן להצביע מן הצד האחד על ההשלכות הייחודיות של המלחמה על נשים ומן הצד השני על תרומתן המרכזית וחיוניותן בהתמודדות עם אתגרי העת הזו ועם תהליכי השיקום הממושכים. בעוד שבחזית רוב רובם של הלוחמים בשירות סדיר ובמילואים הם גברים (כ-81% ממשרתי המילואים הם גברים לעומת נשים המהוות כ-19% מכלל המשרתים) נשים ממלאות חלק משמעותי בתחזוקת העורף.

לנוכח המלחמה ובדומה למתרחש במצבי חירום, צפויה התרחבות בהיקף ובחומרת האלימות במשפחה, ניכרת כבר עתה התרחבות בפניות לסיוע על רקע אלימות על גווניה (פיזית, מינית, כלכלית), פגיעה בתעסוקה (נשים היוו רוב בקרב המפוטרים והיוצאים לחל״ת בחודשים הראשונים למלחמה), השלכות מגדריות שונות על בריאות הנפש והתרחבות בעבודה השקופה. על כל אלה יש להוסיף פגיעה באוכלוסיות פגיעות ממילא: נשים בעוני ודיירות הדיור הציבורי, אימהות חד הוריות, נשים ערביות כולל הנשים הבדואיות בנגב, שורדות זנות וסחר בנשים, פליטות ומהגרות ועוד. במצבי חירום, מצבן הפגיע ממילא של אוכלוסיות אלו הופך פגיע אף יותר כאשר הן נתקלות באתגרים כגון קשיים כלכליים, חוסר ביטחון תזונתי, היעדר מיגון בבתים, היעדר נגישות למידע, קושי במיצוי זכויות ומצוקה נפשית.

נשים, חיוניות להתמודדות עם השלכות המלחמה ולתהליכי השיקום וההחלמה שצפויים להימשך זמן רב. הן מהוות חלק משמעותי מהעובדות והמתנדבות, המגישות עזרה ותומכות באוכלוסיות הנפגעות, בין אם כעובדות המערכות הציבוריות המהוות רוב במקצועות הטיפול והחינוך החיוניים בעת הזו: אחיות, פיזיותרפיסטיות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, מורות, יועצות חינוכיות ועוד; ובין אם באמצעות מעורבות בהקמה והפעלה של חמ״לים ומנגנוני סיוע. לנוכח שירותים ציבוריים חסרים בתשתיות, בתקציבים ובכוח אדם, נכנסו למלא את הפער ארגוני החברה האזרחית ובהם ארגוני הנשים. חלקם נקטו פעולה מהירה כדי לספק סיוע הומניטרי דחוף כמו גם תמיכה משפטית ונפשית, בעוד שאחרים פועלים ללא לאות כדי להגביר את קולן של הקורבנות. במרחב הביתי, נשים ממלאות תפקיד מרכזי בשמירה על החוסן המשפחתי. עבודת הטיפול השקופה בטיפול בבני.ות משפחה, שממילא הן נושאות בעיקרה גם בימי שגרה, מתרחבת, אם לנוכח שירות מילואים של גברים רבים (על פי נתוני צה״ל 115 אלף מהגברים המשרתים במילואים הם אבות – כמחצית מכלל הגברים המשרתים במילואים. לצידם משרתות במילואים 3,000 אמהות) ו/או בשל שיבוש בתפקוד מערכות החינוך והיעדר מיגון ראוי.

עם זאת, נשים כמעט ולא מיוצגות בשולחנות קבלת ההחלטות, כולל אלו התקציביות. יתר על כן, תרומתן וחיוניותן – אם בשכר ואם לא – להתמודדות עם השלכות המלחמה כמו גם הפגיעות הייחודיות הצפויות בהן, לא תורגמה לקבלת החלטות כלכליות הולמות. התקציב לשנת 2024 , אשר אושר בממשלה בימים אלו, לא רק שאינו מכיר בתרומה זו, הוא אף מאיים לפגוע בנשים – אם כמועסקות ואם כמקבלות שירותים. בכך, הוא גם עלול להעמיק את הפערים המגדריים הגדולים ממילא: מדד המגדר לשנת 2023 שפורסם לאחרונה על ידי מכון ון ליר, הצביע על עליה של 4% ברמת האי־שוויון המגדרי בשנה זו בהשוואה לשנה קודמת והיא נובעת מגידול בפערים בין נשים וגברים במדדי אלימות, עוצמה פוליטית וכלכלית, עוני וניצול הזמן.

מסמך זה סוקר את ההשלכות המגדריות של סעיפים מרכזיים מתקציב המדינה כפי שאושר לאחרונה על ידי הממשלה:

במסגרת התקציב המתוקן ועל מנת לממן את הוצאות הלחימה, יקוצצו 5% מבסיס התקציב של משרדי הממשלה בשנת 2024 וממשרד הרווחה – 3%. תת התקצוב של המערכות הציבוריות בא לידי ביטוי בעומס ובקושי לספק מענים, גם בשגרה ובוודאי בזמן חירום.

מלבד פגיעה בשירותים עצמם, קיצוצי הרוחב יפגעו בנשים, המהוות רוב בקרב עובדי המגזר הציבורי ומשרדי הממשלה: 62.5% מהעובדים בכלל שירות המדינה, 75% מהעובדים.ות במשרדי הבריאות והחינוך ו-78% מעובדי.ות משרד הרווחה והשירותים החברתיים.

מערכת הרווחה: התקציב גזר קיצוץ של 3% בבסיס התקציב של משרד הרווחה שהם 78 מיליון ש״ח ו-5% נוספים בתקציבי התמיכות שהם 5 מיליון ש״ח נוספים.

המלחמה העמיקה את הצרכים עליהם נדרשת מערכת הרווחה לספק מענים ואת הצורך בשירותי רווחה שממילא לא הצליחו לספק מענה למי שזקוקים.ות להם. במשרד הרווחה צופים כי במהלך השנה תירשם עליה משמעותית בפניה למרכזי האלימות במשפחה ולמרכזי הטיפול בפגיעות מיניות ובמספר תיקי העוני.

מערכת הרווחה בישראל סובלת מזה שנים רבות מתת תקצוב (הערכת חסר של כ־ 6 מיליארד ש״ח בשנה עוד טרם המלחמה) בשל מחסור בכוח אדם ותקנים בלתי מאוישים של עובדות סוציאליות. לצד תת התקינה, גם ברשויות בהן קיימים תקנים, יש קושי לאייש אותם, בשל אופי העבודה, התנאים הקשים והתגמול הנמוך.

בהתייחס למקבלי.ות שירותים – בחלק מאגפי משרד הרווחה ישנו רוב לנשים בקרב המטופלות על רקע פערים כלכליים ועוני, זיקנה ואלימות.

מערכת החינוך: במערכת החינוך ניכר חוסר במורות, יועצות ופסיכולוגיות חינוכיות, על פי נתוני משרד החינוך חסרות במערכת החינוך כ-30% מהפסיכולוגיות הנדרשות על פי התקן הקיים. שיעור איוש התקנים ברשויות שנפגעו במלחמה במחוז דרום, היה נמוך אף יותר ועמד על 51% באופקים וכ-67% בשדרות. שיעור זה הוא בעיקר תוצר של שכר נמוך שאינו הולם את משך ההשכלה וההכשרה הנדרשות לתפקידים אלה. בנוסף עד שנת 2026 צפוי מחסור של 24 אלף מורות.

השלכות המלחמה דורשות הרחבה נוספת אל מעבר לחוסר שהיה קיים ממילא. עם זאת תקציב החינוך יקוצץ בכ-300 מיליון שקל ב-2024 ובחצי מיליארד שקל ב-2025.

בתוך כך יקוצץ סל שעות הלימוד, שעות ההוראה השבועיות ותקציב הפעולות של משרד החינוך. תחת סעיף “פעולות” יקוצצו תוכניות חיוניות לכלל בתי הספר כגון תוכניות לצמצום האלימות, תוכניות לתגבור לימודי מתמטיקה בפריפריה ותגבור לתלמידי החינוך הערבי, תוכניות לסיוע נפשי ותוכניות למניעת נשירה, בתי הספר של החופש הגדול, ועוד. בהיותן של נשים כ־ 85% מעובדי ההוראה, החלטות אלו יפגעו בהיקף ההעסקה של מורות ואף עשויות להביא לפיטורי מורות.

קיצוץ בתקציבי תוכנית כדוגמת בתי הספר של החופש הגדול, לא רק יפגע במועסקות אלא אף עלול להגדיל את העבודה שלא בשכר בתוך הבית ו/או את הוצאות משקי הבית על מסגרות בקיץ.

העלאת שיעורי המע"מ מ17% ל18% החל מינואר 2025: תשלומי המע”מ מהווים חלק גדול יותר מסך ההכנסה של משתכרי שכר נמוך המפנים חלק גדול יותר של הכנסותיהם לצריכה. מתברר כי העשירון התחתון משלם 25% מהכנסתו למע”מ, בעוד שהעשירון העליון מפנה למיסוי זה רק כ־ 5% מהכנסתו. בחינה מגדרית של בעלי.ות שכר נמוך מעלה כי ב2021 יותר משליש מהנשים המועסקות בישראל (כ־ 36% מהנשים) היו בעלות הכנסה נמוכה משכר המינימום (5,300 ש״ח).

תקציבי החומש לחברה הערבית: במסגרת התקציב המתגבש יופחתו 15% מתקציב השנים 2024-2026 ל״תוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית״. מדובר בקיצוץ של כ 4.5- מיליארד ש״ח ב 3- שנים, המיועד לקידום תעסוקה, חינוך, רווחה, פיתוח תשתיות ועוד.

הקיצוץ בתוכנית החומש עלול להסיג לאחור את העלייה בשיעורי התעסוקה של נשים ערביות. שיעורי תעסוקה של נשים ערביות עלו בחדות מאז שנת 2012 והגיעו לכ־ 46% ערב המלחמה בספטמבר 2023 עקב יישום (חלקי) של תוכנית החומש הקודמת ושל מדיניות ממשלתית תומכת תעסוקה, מרכזי הכוון, הכשרות מקצועיות, מעונות יום, ועוד. בנובמבר 2023 שיעור התעסוקה של הנשים הערביות ירד מ־ 46% ל־ 41% .

חינוך חינם לבני.ות 0-3: ההטבות מנקודות זכות במס הכנסה (מקסימום של 940 ש”ח לחודש) רלוונטיות בעיקר למשפחה ממוצעת (3 ילדים עד גיל 12) בה שכר האישה יהיה גבוה מ־ 15,146 ש”ח לחודש, ושכרו של הגבר גבוה מ־ 12,206. הטבות אלו בוודאי אינן רלוונטיות עבור רוב הנשים העובדות שלא ממצות את נקודות הזיכוי שלהן בשל שכר נמוך מסף המס האישי.

נזכיר, כי נקודות הזיכוי בגין ילדים, שהיו בעבר נחלתן של נשים בלבד בעיקר לעידוד תעסוקה נוספו לאבות עובדים ב2012 והורחבו ב2017 וב2022 בין היתר משום שכ־ 74% האימהות העובדות לא מיצו את מלוא הטבות המס שלהן בשל שכר נמוך. חלקן של הנשים בעלות הכוללת של הטבת מס זו ירד ב9.6 מיליארד ש״ח ב־ 2023, מ־ 100% בשנת 2011 לצפי של כ־ 42% בשנת 2024.  במילים אחרות – סיוע עבור ילדים באמצעות הטבות מס אינו תורם לצמצום אי השוויון המגדרי בשכר ועלול להגדיל את הפער הכלכלי בין גברים ונשים במשק הבית.

הפוסט ניתוח מגדרי של תקציב המדינה לשנת 2024 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

ההשלכות של חוסר פעילות בקרב צעירים מתרחבות מעבר לחיי הפרט אל החברה.  חוסר מעש מוביל לירידה בתחושת המסוגלות, מיומנויות בינאישיות לקויות, בידוד חברתי, דיכאון ועומסים כלכליים על משקי בית. חוסר המעש מנציח פערים, מגביר את רמות העוני ומעמיס על שירותי הרווחה והקהילה.[1] לבסוף, ישנו מתאם בין השיעור הגבוה של חוסר מעש בקרב צעירים ערבים לבין שיעורי הפשיעה הגבוהים בקרב קבוצה זו.

לפי דוח מבקר המדינה, ישנו פער מטריד בין חוסר המעש בקרב צעירים יהודים וערבים: 25% מהגברים הערבים הצעירים ו-34% מהצעירות הערביות נכנסים  לקטגוריה של צעירים חסרי מעש, לעומת 14% מהגברים היהודים הצעירים ו-17% מהצעירות היהודיות. לפי דו"ח צעירים ערבים בישראל (2023) כ- 40.5% מהצעירים הערבים בגילאי 18-24 חיים מתחת לקו העוני בהשוואה ל-14.8% בקרב צעירים יהודים בגילאים אלה.[2] מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל חלה ירידה משמעותית בתעסוקה בקרב ערבים, כך ששיעור העוני בקרב הצעירים הערבים צפוי עוד לעלות.

קשיים כלכליים שחווים צעירים חסרי מעש מובילים לא פעם למעורבותם בפעילות פלילית. 48.6% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו נגד בני 18-24 במדינה קשורים לצעירים ערבים,[3] הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה הכללית בשכבת גיל זו (30%).[4] במקרים חמורים המעורבות הפלילית עלולה להתדרדר לכדי קשר עם ארגוני פשע או טרור.

כדי להילחם בסוגיות דוחקות אלו, ייעדה הממשלה 1.4 מיליארד ₪ ליוזמות המכוונות להזדמנויות תעסוקה לצעירים ערבים, תוך התמקדות בפיתוח מיומנויות מקצועיות, שיפור מיומנות השפה ושילוב בשוק העבודה. תוכנית זו ממלאת תפקיד מרכזי בטיפול בבעיית הנוער חסר המעש, ובהמשך צפויה להפחית את הסיכון מפני התדרדרותם לפשע ואלימות.

הממשלה עומדת כעת בפני רגע מכריע במחויבותה לקהילה הערבית ולחברה הישראלית כולה. קיצוץ בתקציב לתוכנית החומש – בוודאי קיצוץ  משמעותי של 15%, כפי שהממשלה מבקשת לקדם בהצעת התקציב המתוקן לשנת 2024 – עלול לבטל את ההתקדמות שהושגה עד כה ולהחריף את רמות האלימות בחברה הערבית.

מקורות:

הפוסט השפעת הקיצוץ בתכנית החומש על צעירים חסרי מעש בחברה הערבית ועל החברה הישראלית כולה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

במסגרת החלטות ממשלה אלה, הכירה הממשלה הן בפגיעות הכלכלית חברתית של אותם יישובים, והן ב"צורך בצמצום פערים בין היישוב לבין יישובים אחרים ובין קבוצות אוכלוסייה תושבות היישוב לבין קבוצות אוכלוסייה אחרות". כלומר, בצורך בצמצום פערים בין יישובים מוחלשים ליישובים חזקים, בין החברה הערבית לחברה היהודית, בין החברה החרדית לחברה החילונית ובין תושבי.ות הפריפריה לתושבי.ות המרכז.

בתגובה לעומק הפערים החברתיים, קידמו החלטות הממשלה תוכניות לאומיות רב-שנתיות סדורות ומקצועיות שמטרתן לחזק את הרשויות המקומיות ולשפר את התנאים ואיכות החיים של תושבים ותושבות הגרים.ות בתחומן. תוכניות אלה כללו הרחבת מענים חברתיים, פיתוח מנועים כלכליים, וחיזוק מוניציפלי של הרשות – במקביל למיפוי של אתגרים והזדמנויות בכל יישוב.

הקיצוץ המוצע בגובה של 15% מסך התקציב הנותר לשנים 2026-2024 מוערך בסכום כולל של כ-60 מיליון ש”ח. קיצוץ זה עתיד לפגום ביישום המלא של תוכניות הפעולה לחיזוק יישובים מוחלשים ביותר ולפגוע באלפי ילדות וילדים, נשים וגברים שחיים בעוני או בקרבתו, סובלים מהיעדר מענים סוציאליים, וממחסור בהזדמנויות בתחום החינוך והתעסוקה. לגבי האוכלוסייה הצעירה מדובר גם בפגיעה ניכרת בסיכויי המוביליות החברתית שלהם.

מעבר לכך, בתוכניות אלו טמון פוטנציאל רב לשמש כפיילוט למודל פעולה עתידי לחיזוק יישובים נוספים בחברה הערבית, בחברה החרדית ובפריפריה. הקיצוץ המוצע צפוי להגביל את העמידה ביעדי התוכניות ולפגוע בסיכויי הצלחתן, באופן שעלול למנוע קידום מהלכים דומים של השקעה צודקת בפריפריה החברתית-כלכלית של ישראל בעתיד.

ככל שנותרו חברי וחברות כנסת וחברי ממשלה שטובת החברה בישראל עומדת לנגד עיניהם, ראוי שידרשו, דווקא על רקע המלחמה, להגדיל את אותם תקציבים, ולכל הפחות, להגן עליהם מפני ההפחתה המוצעת.

הפוסט תקציב 2024: קיצוץ תקציבי פיתוח של רשויות מקומיות חלשות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

האם צופה הממשלה שנים ארוכות של מלחמה בחמאס? האם איבדה אמון באפשרות של הסדר מדיני? גרוע מכך – האם היא מתנערת מאפשרות של הסדר מדיני ומעדיפה המשך של הלחימה? ללא יעדים מדיניים קשה עד בלתי אפשרי לחשב עלויות ובהתאם לכך לבנות תקציב נדרש. האופציה של לחימה מתמשכת עד "פירוק חמאס" מצריכה סכום גדול מאוד שיאפשר להחזיק במשך שנים בצבא גדול, בעוד שהאופציה של לחימה עד אשר האמריקאים יגידו "סטופ" – כפי שהם נהגו בסבבים קודמים – מצריכה סכום קטן יותר.

ללא יעדים ברורים ולנוכח העובדה שמפקדי הצבא מבקשים שוב ושוב עוד זמן, זהו תקציב שבשורתו היא שנים של לחימה על פי האמרה "מה שלא הלך עד היום בכוח ילך בעוד כוח". היעדר תוכנית אמינה ל“יום שאחרי” פוגע בתקציבי השירותים החברתיים כי אחד המקורות למימון תקציב ביטחון גבוה במשך שנים הוא קיצוץ של תקציבים חברתיים. האם מתכוונת המדינה לממן במלואו פרויקט ענק של השבת מפונים לעוטף עזה ולגבול לבנון? האם תממן במלואן הוצאות על שיפוץ תשתיות? או שמא תסתפק בפיצוי בסיסי ותותיר לשוק החופשי לעשות את העבודה – דבר אשר ידחוף אלפי משקי בית אל מתחת לסף העוני? שאלות אלה מקבלות משמעות מיוחדת לנוכח העובדה שמזה שנים סובלים השירותים החברתיים ממחסור בכוח אדם עקב השכר הזעום.

יתרה מזאת, התקציב החברתי הוא חסר נשמה וחזון. אין בו אמירה ממלכתית – לא החייאה מחדש של החינוך הממלכתי, לא הרחבת ההשכלה הגבוהה, לא חיזוק מערכת הבריאות, לא הגדלת ההשקעה ביישובים הערביים. נותרה סוגיה כבדת משקל: כיצד מממנים את תקציב הביטחון המוגדל, את שיקום יישובי עוטף עזה וגבול לבנון, את תקציב השירותים החברתיים המידלדלים? המקור העיקרי של הכנסות המדינה הוא מסים. אלה מתחלקים לשניים: ישירים (מס הכנסה בראשם) ועקיפים (מע"מ בראשם).

שניהם יחד מהווים כמחצית הכנסות המדינה ממסים. כידוע, מס הכנסה נחשב ל"חברתי" מבין השניים, כי בעלי הכנסות נמוכות פטורים ממנו. ומע"מ נחשב למס פחות "חברתי" ושוויוני, משום שהכל חייבים בו והוא נגבה בשיעור אחיד. החלטת הממשלה להעדיף העלאת המע"מ על פני העלאת מס הכנסה מלמדת על גישה פחות שוויונית למימון המלחמה. תקציב 2024 צופה "יום שאחרי" יותר מלחמתי ופחות שוויוני.

// המאמר פורסם במקור בעיתון מעריב

הפוסט תקציב 2024 צופה "יום שאחרי" יותר מלחמתי ופחות שוויוני הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

ההסתמכות כביכול על עבודת הוועדה היא בדיחה גרועה על חשבון א.נשים שהשתתפו בוועדה ציבורית לעיצוב שוק העבודה העתידי בישראל. בגדול, ההצעה שמקודמת כרגע במסגרת טיוטות ראשוניות לחוק התקציב וחוק ההסדרים 2024 מצמצמת במקום להרחיב, מפרקת במקום להקים גוף מתכלל, ומבססת את כל אלו על המלצות הוועדה ש – תראו מופתעים – כלל לא הומלצו, אולי אף להפך.

במקום ההצעה שהציע האוצר בחוסר מקצועיות משווע,[3] יש לבצע ולהרחיב החלטות ממשלה על גיבוש גוף מתכלל ותקצובו,[4] אשר יחזיק את כל מערך המידע והאסטרטגיה של ההכשרה המקצועית בישראל. בתוך הגוף החדש יש לשמר בכל מחיר את פעילויות הליבה.

אם היו א.נשי האוצר מציעים מיקור חוץ כזה לעסק פרטי הוא היה נדחה על הסף. גם במודל הגמישות הניהולית יש תחומים הכרחיים השומרים על השליטה של החברה בפעילותה, המכונים – ליבה. הפיקוח על המבחנים שייך לליבת הפעילות של הכשרה מקצועית. יכולים להיות גופים חיצוניים – ואכן יש כאלו – המספקים מבחנים להכשרות מסוימות, אך הניהול, התכלול והתוויית המדיניות הם חלק בבניית אסטרטגיה אשר חייבת להישאר בידי המדינה.

השינויים הדרושים במבנה ההכשרה המקצועית דחופים היום מאי פעם,[5] ותקציב המדיניות הפעילה בשוק העבודה שהכשרה היא חלק ממנה, צריך לגדול באופן משמעותי, לפחות לרמתו בעת היציאה ממשבר הקורונה ב-2021 – 2022.[6] התאוששות המשק, בעיקר באזורי הגבול בצפון ובדרום – ובפרט שיקומם של המפונים, דורשים השקעה ציבורית משמעותית בהכשרה והתאמה לשוק העבודה.

כמו במקרים רבים בעבר, עולה הציטוט של 'מציצים' – 'הפוך, גוטה, הפוך'. ללא טיפול עומק בהכשרה המקצועית, הדורש תקציבים משמעותיים וגיבוש מערכת מקצועית ברמה הלאומית, האזורית והרשותית, לא יוכלו א.נשים שנפלטו משוק העבודה לשוב אליו, והמשק כולו יסוחרר כלפי מטה.

לקריאה נוספת: שני בר-און ממן, אתי קונור-אטיאס, ינואר 2024. ההשקעה הממשלתית בהכשרה מקצועית. מרכז אדוה.

הפוסט הכשל בהפרטת מערך הבחינות של האגף להכשרה מקצועית הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.