שוויון הוא גם העיסוק המחקרי המרכזי שלנו, במרכז אדוה. חרטנו את זה על דגלנו: "מידע על שוויון וצדק חברתי." אנו מוצאים עצמנו לעתים קרובות בעמדה ביקורתית כלפי הדיון הציבורי הרווח בסוגיית השוויון.

על כן, זו חוויה מתקנת לקרוא ספר על מקומו של רעיון השוויון בהיסטוריה האנושית כולה.  ספרו של מקמהון הוא ניסיון לבחון האם השוויון הוא אחד הערכים המנחים את הקיום האנושי על פני כדור הארץ.

ספוילר: התשובה שלילית. למה? כי מי שמשרטט את גבולותיה של שכבה חברתית שבתוכה שוררת מידה גבוהה של שוויון, משרטט בו זמנית גם את גבולותיה של השכבה הבלתי-שוויונית, אומר מקמהון.

דוגמא קלה: מי שטורח בימים אלה להקשיב לפרסומות רדיו של בתי השקעות, המבטיחות למשקיעים תשואות נאות, ישמע בסוף הפרסומת את המלים "חמש מאות אלף ₪ ומעלה." מהו הסכום הזה ומי מציין אותו? ובכלל,  מתברר כי זה הסכום  הנדרש כיום כדי להתקבל למועדון האקסקלוסיבי של המשקיעים; זה הסכום המבדיל היום בין שווים ובין שווים יותר, אם להשתמש בשם ספרו הקלאסי של סמי מיכאל. המלים נאמרות בשקט ובמהירות רבה, כדי שלא לעורר את זעמם של מי שאין לרשותם סכום שכזה.

מקמהון קורא תיגר על כלכלת השוויון באמצעות סקירה נרחבת של התהליך שאנתרופולוגים קוראים disequalization. ובעברית פשוטה, צמצום השוויון. ההנחה היא שבעבר – ועל פני מיליוני שנים של ציד ולקט – היתה התרבות האנושית שוויונית – יחסית לעידן בן זמננו, המאופיין במערכות יחסים הירארכיות: של כובש-נכבש, שליט-נשלט, עשיר-עני, גברים-נשים, אדם חופשי-עבד. זהו ספר שאינו חושש להתמקם בצד "הלא נכון" ובוחן את הסוגייה לא רק מנקודת ראות של הוגנות וצדק אלא בוחן גם מצבים של כוח, אלימות ושליטה. להלן מספר דוגמאות.

אתונה העתיקה

אתונה היא זו שהובילה בזמנה את רעיון השוויון: לראשונה בתולדותיהן של קהילות אנושיות מורכבות גובשה באתונה נוסחה של קהילה שוויונית. קהילה זו כללה את כל הזכרים שנולדו חופשיים (לא עבדים), ללא קשר לכישורים שלהם, לקשרים המשפחתיים שלהם ולעושר שלהם. כל אלה הוגדרו כשווים בין שווים: כל אחד מהם היה זכאי ליטול חלק בניהול הקהילה ובקביעת גורלה.

מי שנותר מחוץ למעמד השוויוני היו בראש ובראשונה הנשים: אתונה השוויונית היתה מועדון גברי. ולא רק הנשים: מרגע שנקבע כי הקהילה השוויונית תכלול רק את הזכרים שנולדו חופשיים, נקבע גם שהיא לא תכלול את הנשים ולא את העבדים.

השוויון האתונאי היה אקסקלוסיבי.

אמריקה – קרקעות ועבדים

במשך שנים רבות, אמריקה נחשבה לחברה שוויונית; חברה שכמעט כולם בה משתייכים למעמד הבינוני. בוודאי שכך בהשוואה לארצות אירופה ההירארכיות והדכאניות. אלא שגם כאן נשען השוויון על יסודות בלתי שוויוניים: מה שאיפשר את צמיחתו של מעמד בינוני (לבן) הוא המאגר האין סופי של קרקעות "של אף אחד", ששימשו עד בוא האירופאים כמרחבי מחיה של הילידים. מאגר הקרקעות העצום איפשר להבטיח למשפחות המהגרים הלבנים בעלות על חלקת קרקע, דבר שבאותן שנים שימש כקריטריון של שייכות למעמד הבינוני. האדמות שנלקחו מן הילידים האמריקנים הפכו למרכיב המרכזי של השוויון האמריקני . שוויון מאוד בלתי שוויוני: הוא נועד ללבנים בלבד. אדומי העור נשארו ללא קרקעות.

ומה עם השחורים? ובכן, אמריקה הלבנה שגשגה לא רק הודות למאגר האין סופי של קרקעות "חינם", אלא גם הודות למאגר אין סופי של עבדים אפריקאים. דוגמא  – בתום מלחמת האזרחים הבטיחה ממשלת ארצות הברית לכל אחד מהחיילים המשתחררים 40 דונם ופרד.[1]  לכאורה, שוויון של ממש – אלא  שעבדים אפריקנים משוחררים זכו בחלק קטן מאוד מזה: למרות שהזכות לקרקע היתה מעוגנת בחקיקה, רק לוחמים אפריקאים מעטים זכו בה בסופו של דבר. בעלי עניין לבנים ובהם גם בעלי חוות ומנהיגים פוליטיים מדרום המדינה פשוט דחקו בכוח את העבדים המשוחררים, אל מחוץ לקרקעות.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית נחשבת לאם המאבק לשוויון חברתי בעידן המודרני. כולנו מכירים את הסיסמה "חופש, שוויון ואחווה". למרבה התמיהה, צדק חלוקתי כלל לא היה יעד מרכזי של המהפכה הצרפתית בשלבים ההתחלתיים שלה. הדרישה לשוויון הגיעה רק בשלבים מאוחרים יותר, רדיקליים יותר, של המהפכה. רק אז הפך השוויון ליעד מהפכני מרכזי ובהמשך הפך לחלק מן המורשת של המהפכה הצרפתית.

אך אותה צרפת שדגלה בשוויון לא התביישה לפתוח במלחמות קולוניאליסטיות עקובות מדם נגד כל מי שהתקומם נגדה בשם החופש, השוויון והאחווה: ביבשת אמריקה, בוויטנאם, באלג'יר, ועוד.

מרקס – מהפכה , לא שוויון

ולבסוף, מרקס ואנגלס, התיאורטיקנים של המהפכה נגד הקפיטליזם. ובכן, מקמהון מוצא שאלה כלל לא מזכירים בכתביהם את המושג שוויון! במבט ראשון זה נראה תמוה, שהרי מי יותר רדיקאליים מהם? מי יותר מתנגד לניצול הקפיטליסטי של הפרולטריון?

במבט שני, התמיהה מתבהרת: מרקס ואנגלס דגלו במהפכה פרולטרית אשר תשנה מן היסוד לא רק את האי-שוויון אלא את המציאות הכלכלית, הפוליטית והחברתית בכללותם. בעיניהם, הדגל של שוויון שיקף נסיגה מרעיון המהפכה ואימוץ של אשליה ליברלית – ליברליזם היה האויב הפוליטי של המרקסיזם – ולפיה ניתן להשיג שיפור במצבו של הפרולטריון בהליכים הדרגתיים ולאו דווקא במהלך מהפכני חד פעמי. בזמננו ובמחוזותינו אנחנו משתמשים במינוחים אחרים לתופעת המעמדות – למשל, "צמצום פערים" –  כאשר ברור לכל שפערים לעולם אינם מצטמצמים לחלוטין.

במאבקו נגד הקפיטליזם לא נרתע מרקס אפילו מהטלת ביקורת על הקביעה הליברלית שבני אדם נולדים כשהם שווים זה לזה, כדוגמת המשפט הפותח את מגילת העצמאות האמריקנית, ובחר דווקא להדגשה של ההבדלים בין בני אדם – כישורים שונים, יכולות אישיות, צרכים אישיים שונים.

ישראל – ערבים

ישראל יכולה לספק דוגמאות למכביר לתיאוריה של מקמהון. החשובה מכל, אולי, היא המאבק על הקרקעות בין יהודים לפלסטינים, מאבק המתמשך עוד מסוף המאה ה-19. בתחילה פנתה הנהגת התנועה הציונית לסולטן העותמאני, בבקשה לאפשר ליהודים לממש בפלשתינה את חזונם – בתמורה לכסף רב . הסולטן לא נענה לבקשה של הציונים. באה הצהרת בלפור והעניקה לגיטימציה למפעל, שאיפשרה רכישה של שטחים משמעותיים. באה מלחמת 1948 והיהודים השתלטו בכוח על קרקעות רבות. באה מלחמת 1967 והם זכו -בפועל – בכל מה שנותר.

הפלסטינים נותרו ללא קרקעות ותחת שלטון ציוני. התנועה הציונית, שנאבקה למען מדינה שבה יהיו היהודים בעלי מעמד שווה לזה של שכניהם בארצות העולם, מצאה עצמה מסמנת גבולות המונים שוב ושוב ובמשך שנים רבות, מפלסטינים להיות אזרחים שווי מעמד ליהודים.

הדוגמא החשובה ביותר היא כמובן חוק השבות, שנועדה להבטיח הגירה לישראל של יהודים בלבד. ערבים, שרובם ככולם היו בעבר הלא רחוק עובדי אדמה, הפכו עתה ברובם לפועלים – במפעלים של יהודים.

ישראל – מזרחים

יהודים שבאו לישראל מארצות האסלאם, שציפו לארץ שבה יהיו אזרחים ככל האזרחים, נתקלו בהרבה מקרים של אי-הכרה במעמד שווה בחינוך, בבריאות ובתעסוקה. לדוגמא – בשנות ה-1950
וה-1960 נהגו פקידי ממשלה אשכנזים לתת לפונים אליהם לשים בידיהם פתק ביידיש האומר "פון אונזערע" (זה אחד משלנו, זאת אומרת, צריך להיענות לבקשתו); או "נישט פון אונזערע" (לא משלנו, זאת אומרת, אפשר שלא להיענות לבקשתו). השפה (ועוד דברים, כמובן) שימשה  כגבול בין הקהילה השוויונית (הוותיקים האשכנזים) ובין הקהילות הלא שוויוניות (עולים חדשים מזרחים).

דוגמה מוכרת יותר מימינו אנו: הקיבוץ והחברה הסובבת אותו. הקיבוץ הוא מסגרת חברתית שוויונית, אבל השוויון שבו מדובר הוא פנימי, בין החברים. השוויוניות הפנימית אינה מיתרגמת לשוויון כללי ואינה מפריעה לחברים הקיבוץ לאסור על כניסה של תושבי בית שאן הסמוכה לנחל האסי, החוצה את הקיבוץ. למרות שהנחל וגדותיו הם רכוש ציבורי.

התגנבות יחידים

אם ניעזר בזכוכית מגדלת מטאפורית, נוכל לשרטט קו גבול החוצה את האנושות לשניים, לאו דווקא לפי שייכות מדינתית אלא לפי הקריטריונים המשמשים להגדרת שכבת השווים. כיום, רבות מן החומות הנבנות ברחבי העולם אינן מיועדות לצרכי הגנה צבאית אלא לצורך מניעת חדירה של מהגרי עבודה ופליטים.

בישראל, החומה הגבוהה והחזקה ביותר אינה זו המקיפה את רצועת עזה או זו המפרידה בין מצרים לישראל אלא חוק השבות, המיועד להתיר את הכניסה לישראל של יהודים בלבד.

היתה תקופה קצרה – נאמר, ממלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-1980, שבה שלטה אופטימיות בכל הנוגע להרחבת גבולות השוויון. דומה היה כי האנושות כולה הופכת להיות שוויונית במובן שמקמהון נותן לכך – היפוך הפירמידה: לעבור ממצב של פירמידה העומדת על בסיסה לפירמידה העומדת על ראשה.

מי שיכול מחפש פרצה בחומה אל מחוזות של חופש והזדמנויות להישרדות כלכלית. החלומות על פיתוח מקומי רחב היקף פינו מקום להתגנבות יחידים.

הפוסט שוויון אקסקלוסיבי הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

"המזרחים ועוד יותר מכך הערבים מתקשים לתפקד בישראל המודרנית כי הם באו מארצות נחשלות בעלות תרבויות לא מודרניות". ניתוחים מבוססי תרבות רווחו עד לא מכבר גם בשיח האקדמי. אחד הניסוחים החריפים ביותר של תשובה שכזאת ניתן בשנות ה-1960 על ידי הסוציולוגית רבקה בר יוסף, שכתבה כי עולי ארצות ערב צריכים לעבור דה־סוציאליזציה, דהיינו, מחיקה של תרבותם המזרחית־ערבית ורה־סוציאליזציה, דהיינו החלפתה בתרבות המערבית-אירופית. הסברים מבוססי הבדלים ציביליזציוניים דומים הציע לפניה איש החינוך קרל פרנקנשטיין. ואם הדברים חלים על יהודים יוצאי ארצות ערב, בוודאי שהם חלים גם על הערבים עצמם, כולל הפלסטינים.

רבים ובתוכם הח”מ הצענו הסברים אחרים. בספרי "לא נחשלים אלא מנוחשלים" ובעבודות נוספות ניסיתי לבחון בעין ביקורתית את הטענות הללו והצעתי הסבר חלופי, המדגיש תהליכים מקומיים – בישראל – של ניחשול. מזרחים לא הגיעו לישראל כמזרחים אלא כיהודים "בני עדות המזרח" ומה שהפך אותם למזרחים הוא העובדה שרובם ככולם, מי יותר ומי פחות, חוו בישראל תהליכים דומים של ניחשול ובהם פריפריאליזציה, פרולטריזציה והסללה.

הפלסטינים, שב-1948 היו עדיין רוב באוכלוסיית הארץ, הפסידו במלחמה את ארצם ואת הונם העיקרי – הקרקעות. רובם הוברחו או ברחו והפכו לפליטים חסרי כל; רבים באו תחת שלטון צבאי ישראלי ב-1967. אלה שנשארו בתחומי ישראל – "ערביי 1948" – הפכו למיעוט מדוכא ועני.

זהו המפץ הגדול של האי־שוויון בישראל. ללא הבנה של אירועים היסטוריים אלה קשה להבין את הבנייתה המהירה של היררכיה מעמדית אשר בצורה זו או אחרת ניכרת היטב עד עצם היום הזה.

מה קרה מאז?

בהינתן העובדה שסוגיית האי־שוויון ניצבת במרכז הזירה הפוליטית־כלכלית לפחות מאז עמדו הוגים ופעילים על השלכותיה החברתיות הבעייתיות של המהפכה התעשייתית, מוזר הדבר שעדיין אין לנו דרך מוסכמת לענות על שתי השאלות העיקריות בסוגיית השוויון: “שווים במה” ו”שווים למי”. בדרך כלל משווים שכר אישי ו/או הכנסה של משק בית, בעיקר משכר, השוואה מותירה את העשירים ו/או את עושרם מחוץ להשוואה, שכן אצל עשירים, נתוני שכר הם לא בהכרח הנתונים המשמעותיים ביותר. ובאשר ל”שווים למי”, גם כאן העשירים נותרים לרוב מחוץ למדגם של סקרי ההכנסות של הלמ”ס, בגלל בעיות של ייצוג.

יוצא כי הנתונים המשמשים למדידת האי־שוייון – למשל, מדד הג’יני – אינם כוללים את האזרחים “השווים” ביותר.

אצל אנשים אלה, תלוש השכר שלהם – אם הם בכלל מקבלים תלוש – הוא פריט המידע הפחות מעניין. מדובר במעסיקים הגדולים ביותר, בעלי התאגידים הגדולים, היזמים הטכנולוגיים הגדולים, המשקיעים הפיננסיים הגדולים, מקבלי הזכיונות המדינתיים הגדולים, הסטארט־אפיסטים, הקבלנים, היבואנים. אלה האנשים המעצבים את המשק ובעקבות זאת את האי־שוויון. הם הקובעים את רמת התעסוקה, את מדיניות השכר, את מחירי המצרכים.

שכבה חברתית זו, שאפשר להעניק לה שם זמני של “טייקונים על־מדינתיים”, הם “ההמצאה” החשובה ביותר – עד כה – של המאה ה־ 21 . הם החידוש הגדול של השיח הציבורי בסוגיית השוויון/אי־שוויון.

הפוסט המפץ הגדול של אי-השוויון בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הכלכלנים הבטיחו כי "השוק החופשי" יידע לבצע הקצאת משאבים מיטבית. בפועל, הקצאת המשאבים מיטיבה בעיקר עם בעלי ההון, לאו דווקא עם כלל הישראלים. הרווחים שהצטברו אצל בעלי ההון עקב הגידול בחלקם בעוגה אינם משמשים בהכרח להרחבתה של "אומת הסטארט-אפ", הקטר המושך את רכבת הצמיחה, אל מעבר לגבולותיה הצרים של "מדינת" תל אביב. ועוד – בעוד הכלכלנים מרבים להלין, ברוח האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, על הפריון הנמוך של העובד/ת בישראל, נתונים של מכון אהרן מפנים את האצבע אל מיעוט ההשקעות של בעלי ההון: בישראל, מלאי ההון הפרטי לשעת עבודה במגזר העסקי נמוך משמעותית מן הממוצע בארצות ה-OECD.

פוליטיקאים למדו להתגאות בגידול של נקודת אחוז או שתיים בצמיחה, או להתחייב לגידול שכזה בעתיד. אלא שכיום ברור כי צמיחה כשלעצמה – גידול בתמ"ג – איננה בהכרח סימן לשיפור ברמת החיים של האוכלוסייה. במרבית שנות שלושת העשורים האחרונים, התמ"ג לנפש גדל בשיעור גבוה משיעור הגידול בשכר; במלים אחרות, המשק צמח אך מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מצמיחה זאת במידה המצופה.

35 שנה אחרי הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק, צומחת בישראל שכבה הולכת ומתרחבת של עושר. בו בזמן, הרובד הבינוני בישראל הוא מן המצומקים במערב, ואילו רובד העוני וקרבת העוני הוא מן הרחבים במערב.

הגיעה העת למפנה חברתי-כלכלי. יש להחזיר את האינטרס הציבורי למרכז הבמה

המדינה צריכה לחזור לתמונה ולשחק תפקיד חשוב יותר. היא צריכה לשוב ולאחוז במושכות. אין זה אומר הצרת רגליו של המגזר העסקי; זה אומר חיזוק זרועותיה של המדינה.

המגזר העסקי, המחזיק במושכות עגלת הכלכלה הישראלית, אינו יכול להבטיח צמיחה המיטיבה עם כולם. בפועל, השגשוג שלו עצמו תלוי במידה רבה בסיוע מדינתי – במיסוי נמוך, במיוחד לתאגידים הגדולים ביותר; בהגנה מפני תחרות; בהנחת תשתיות תחבורה ותקשורת; בהשקעה בהכשרה מקצועית, בחינוך ובהשכלה גבוהה; ועוד. התאגידים הרב-לאומיים, המחזיקים בישראל למעלה מ-300 מרכזי מחקר ופיתוח, קוטפים את פירותיה של מערכת החינוך ומערכת הביטחון הישראליות, אך תרומתם מעבר ל"אומת הסטארט אפ" היא אגבית.

המדינה צריכה להשקיע באזורים בהם המגזר העסקי אינו משקיע. עליה לפעול לקידומם של בעלי שכר נמוך, בראש ובראשונה בשורותיה-היא ובעסקים איתם היא מתקשרת. עליה לשפר את מערכת החינוך ולהעלות משמעותית את שיעור המשיגים תעודת בגרות המקנה כניסה למוסדות אקדמיים ולהגדיל את שיעור הרוכשים השכלה גבוהה. עליה להתמודד עם צרכיה הגוברים של מערכת הבריאות ולבלום את תהליך ההפרטה שלה. עליה לפתח אופציה של דיור ציבורי בשכירות ארוכת טווח. עליה לחזק את רשת הביטחון הסוציאלי.

אודות העושר

ישראל ידעה אי שוויון גבוה מיום היווסדה. בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה עמדו במרכז תשומת הלב הפערים בין אשכנזים ומזרחים. הפערים בין יהודים לערבים היו ועודם גדולים עוד יותר, אך בדרך כלל זכו לתשומת לב פחותה.

כיום, תשומת הלב הציבורית מתרכזת במידה רבה בשכבה חברתית חדשה, של ישראלים עשירים מאוד: מיליונרים ("המאון העליון") ומיליארדרים ("האלפיון העליון"). שכבה זאת הלכה והתהוותה בדור האחרון, עם צמיחתן של קבוצות עסקיות משפחתיות גדולות, בין השאר בעקבות גל ההפרטות של שנות ה-1980 וה-1990; עם האמריקניזציה של שכר הבכירים בתאגידים הגדולים; עם ריבוי האקזיטים, בעיקר בענפי ההיי-טק.

הגידול בעושר ובריכוזו בידי מעטים אינו תופעה ייחודית לישראל: מדובר בתופעה עולמית. אלא שבישראל אין נתוני עושר רשמיים המתפרסמים באורח סדיר. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), הגוף הרשמי האמון על נתונים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים, מפרסמת סקרים שוטפים על הכנסות והוצאות של משקי בית ופרטים, בעיקר מעבודה, קצבאות ותמיכות למיניהן. אך נתוני הלמ"ס אינם יכולים לספק תמונה מהימנה של העושר בישראל, בין השאר משום שהלמ"ס נוהגת לקטום מקרים של הכנסות יוצאות דופן בגובהן, דבר המעלים מאתנו את נוכחותם באוכלוסייה של עשירים במיוחד.

הבנקים וחברות הביטוח מחזיקים כמובן בנתונים על הון, אך הם לא מחויבים ובוודאי שאינם מעוניינים להיות חלק מהסטטיסטיקה הרשמית.

בהיעדר נתונים רשמיים, נתוני העושר המתפרסמים מעת לעת בתקשורת הם לרוב הערכות של גופי תקשורת או של גופים פיננסיים בינלאומיים שהחלו לפעול בארץ בשני העשורים האחרונים – עדות משמעותית בפני עצמה לגידול בעושר, שכן גופים פיננסיים אלה מתפרנסים מטיפול בכספיהם של עשירים. המספרים שמתפרסמים משתנים ממקור למקור, ככל הנראה בגלל הבדלים בהגדרות של דרגות העושר.

אם נתרכז בעשירים מאוד – מיליארדרים – הרי שחברת "קרדיט סואיס" (Credite Suisse) העריכה כי ב-2016 היו בישראל 18 איש ואשה שהחזיקו בנכסים (מזומן, רכוש, ניירות ערך) בשווי של מיליארד ויותר. העיתון האמריקני "פורבס" (Forbes) העריך ב-2019 שמדובר ב-21 מיליארדרים. ואילו העיתון 'דה-מרקר' פרסם ב-2019 רשימה של 128 מיליארדרים.

ב-2.4.2017 פרסם משרד האוצר באופן חד-פעמי נתונים על 400 בעלי ההכנסות הגבוהות בישראל בשנת 2013, אותם הגדיר המשרד כ"מגה עשירים". המאפיין המרכזי של ה"מגה עשיר" הוא כמובן הכנסתו השנתית הגבוהה – 36.8 מיליון ₪. רוב ההכנסה – 86.6% – של "מגה עשירים" אלה באה מרווחי הון, דיבידנדים וריבית. ה"מגה עשיר" הוא בדרך כלל גבר בן 56 וגר בתל אביב.

יש שיראו בנתוני העושר ראיה לשיפור במצבה הכלכלי הכללי של ישראל. ואכן, ההכנסה הלאומית של ישראל גדלה משמעותית מאז תחילת המאה הנוכחית. אלא שהכנסה זו התחלקה באופן לא שווה בין עובדים למעסיקים, או בין הון לעבודה: חלקם של העובדים, שב-1995 עמד על 62%, ירד בתוך במהלך השנים והגיע ל-59% בשנת 2019, בה בשעה שחלקם של המעסיקים גדל באותן השנים מ-21% ל-27%.

העושר מיתרגם לכוח פוליטי

"מגה עשירים", מרגע שהשיגו את העושר, עושר זה משמש להם כלי להשרשת מעמדם החדש. כסף מייצר כסף: השקעה בדירות להשכרה הופכת לנכס מניב, השקעה בבורסה או במט"ח עשויה להניב עושר מוגדל. יתר על כן, יש ביכולתם לרכוש את השירותים הטובים ביותר ולהעמידם לרשות צאצאיהם. הכלכלן האמריקני ג'וזף שטיגליץ ניסח זאת כך: "למאון העליון יש את הבתים הטובים ביותר, החינוך הטוב ביותר, הרופאים הטובים ביותר ואורחות החיים הטובים ביותר".

העושר מיתרגם גם לכוח פוליטי, היכול גם הוא לשמש להבטחת המעמד. המעמד הבינוני, ברצותו להשפיע על המדיניות, נאלץ להפגין בכיכר העיר או להקים אוהלים בשדרותיה. השכבה העשירה יכולה להסתפק בשכירת משרד יחסי ציבור – או בשיחת טלפון מנומסת עם ראש הממשלה.

הפוסט תמונת מצב חברתית 2020: יש להחזיר את האינטרס של כלל הציבור אל מרכז הבמה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

המשק הישראלי אכן צומח; ההכנסה של משקי הבית נמצאת בעליה. תחולת העוני קטנה במעט. האי שוויון הכלכלי, על פי מדד ג'יני, ירד מעט. מספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוה מאי פעם בעבר.

ראש הממשלה רואה בכל אלה תוצאה ישירה של המדיניות הניאו-ליברלית שהוא מוביל, הן כשר אוצר בשנים 2005-2003 והן כראש ממשלה מאז 2009. "אנחנו הגבלנו את ההוצאות הממשלתיות, הפחתנו מסים, ביצענו רפורמה ברווחה ובפנסיה… הפרטנו חברות ממשלתיות ויצרנו שוקי הון חדשים… רשמנו 14 שנים של צמיחה … תוך הורדת היחס בין החוב לתוצר מכ-100% ל-62%."

הממשלה מתהדרת בצמיחה של השנים האחרונות כתוצאה של המדיניות המקרו-כלכלית שלה עצמה, אולם חשוב לציין כי ברקע עומדת גם הרגיעה היחסית בהתנגדות הפלסטינית האלימה לשליטה הישראלית המתמשכת, התנגדות שבמקרים רבים בעבר פגעה בפעילות הכלכלית בתוך ישראל.

ובאשר לנתונים שמציגה הממשלה – אפשר כמובן לקרוא אותם אחרת: המשק אכן צומח, אך הצמיחה של השנים האחרונות נבעה במידה רבה מגידול בצריכה הפרטית – מכוניות, למשל – שהתאפשר בין השאר הודות לאשראי בריבית נמוכה,  תוצאה של המשבר הפיננסי הגדול של 2008. סביר להניח כי חלק ניכר של הצריכה הפרטית החדשה נבעה מביקושים של העשירונים הגבוהים והובילה לשדרוג רמת החיים שלהם.

מנקודת הראות של משקי הבית בעשירונים הנמוכים, התוצר החיובי העיקרי של הצריכה הפרטית המוגברת היה משרות פנויות בענפי שירותים נמוכי שכר כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מטפלים סיעודיים, מאבטחים וכיו"ב. מספר המפרנסים במשקי בית אלה גדל וכתוצאה מכך גדלה גם ההכנסה שלהם.

אלא שפירמידת ההכנסות לא השתנתה מהותית. תחולת העוני אמנם קטנה במעט, אך שיעור העוני בקרב עובדים ועובדות גדל. לא רק זאת, תחולת העוני היא עדיין מן הגבוהות במערב.  מדד הג'יני אכן ירד לאחר שנים של נסיקה, אך גם הוא עדיין מן הגבוהים במערב.

הממשלה מתגאה בנסיגתה מיזמות ומעורבות בפיתוח כלכלי ומאמינה שהמגזר העסקי לבדו יעשה זאת. אלא שמגזר זה ובראשו ענף ההיי-טק (שצמח הוא-עצמו הודות להשקעות מאסיביות של הממשלה) אינו מספק את הסחורה. ספק אם מגזר זה ראוי לתואר שניתן לו, "הקטר המוביל של המשק". יעידו על כך דברי רשות החדשנות במשרד הכלכלה: "בעשורים האחרונים ישראל הפכה למוקד חדשנות גלובלי, אך חלקת ההיי-טק המשגשגת אינה פורצת את גבולותיה ומרבית ענפי המשק אינם נהנים מפירותיה". ועל כך ניתן להוסיף כי אין לצפות שמגזר ההיי-טק עצמו יחולל את השינוי, בעיקר משום שהתאגידים הרב-לאומיים, שכ-300 מהם הקימו מרכזי מחקר ופיתוח בישראל, עניינם העיקרי הוא "חליבת" היכולות של ישראלים בתחומים אלה, והם מסתפקים בהחלט בהיצע כוח האדם המשכיל הקיים ואין להם כל דחף לחרוג מגבולות "אומת הסטארט אפ" שבתל אביב והסביבה ולצרף לרכבת ההיי-טק קרונות נוספים.

הממשלה, כאמור, מתגאה בקיצוץ הוצאותיה. מדיניות המיסוי מיטיבה מאוד עם קבוצות ההון הגדולות ועם בעלי השכר הגבוה אך מותירה בקופת האוצר פחות משאבים לפיתוח כלכלי של אזורי הפריפריה, לשדרוג מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה ולשמירה על רשת ביטחון סוציאלי ראויה לשמה. ההוצאה האזרחית של ישראל היא הנמוכה ביותר בקרב הארצות החברות בארגון ה-OECD. החוב הממשלתי אכן קטן ותשלומי הריבית של הממשלה אכן קטנו – אך זאת במחיר של הוצאה חברתית נמוכה, שפירושה תשלומים פרטיים גבוהים עבור שירותים שאמורים להיות ציבוריים והעמקת פערים בין מי שיכולים לשלם ומי שאינם יכולים.

הנתון המדאיג ביותר בהקשר זה הוא, שהגידול שנרשם בשני העשורים האחרונים במספר הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה אכן ראוי לציון, אולם לדברי המועצה להשכלה גבוהה, "בשנים האחרונות אנו עדים למיצוי שכבת הגיל הפונה ללימודי תואר ראשון". המועצה להשכלה גבוהה מעריכה כי "מגמות אלה צפויות להימשך אף בשנים הקרובות".

"להתרגל לזה שמצבו של המשק הישראלי טוב", כדברי היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, פירושו להתרגל למשק שצמיחתו בלתי מאוזנת, המובל על ידי מיעוט ומניב פירות נדיבים למיעוט. "להתרגל לזה" פירושו להתרגל לכך שחלק גדול מן המשק והחברה בישראל נותרים מאחור.

להלן כמה מן הנתונים הבולטים המופיעים בדו"ח:

צמיחה
המשק אכן צמח, אך זו צמיחה שהתבססה במידה רבה על גידול בצריכה הפרטית – ייבוא מכוניות, למשל – שסביר להניח כי הוא שיקף ביקושים של העשירונים הגבוהים והוביל לשדרוג רמת החיים שלהם. הצד השני של הדברים הוא התרחבות התעסוקה בענפים המשרתים, לרוב בשכר נמוך, את הצריכה הגוברת של העשירונים הגבוהים כדוגמת מכירות, מלצרות, נציגי מכירות, מאבטחים וכיו"ב.

"שייצאו לעבוד" – אז יצאו
בהיותו שר אוצר ניצח בנימין נתניהו על קיצוצים נרחבים במערך הביטחון הסוציאלי, תחת הסיסמא "שייצאו לעבוד". צעד זה, בתוספת תכניות שונות לעידוד התעסוקה, דחף רבים לשוק העבודה. בין השנים 2016-2000 גדל מספר המפרנסים בעשירון התחתון ב-58%, בעשירון השני ב-73%, בעשירון השלישי ב-45% ובעשירון הרביעי ב-35%.

מנקודת הראות של המפרנסים החדשים, יש מן החיוב בהישארות בשוק העבודה, שכן התפרנסות מעבודה נתפסת כראויה יותר מהתפרנסות מקצבאות. אך תוספת המפרנסים, הגם שהיא העלתה במעט את ההכנסה של משקי הבית, לא היה בה כדי לשנות באופן מהותי את סולם ההכנסות. רבים מן המפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר ו/או במשרות חלקיות. בחלק מהמקרים מדובר במחיר חברתי כבד, כדוגמת נשים וגברים שהועסקו רוב חייהם במקצועות שוחקים.

העשירון העליון הרוויח פי 12 מהעשירון התחתון; המאון העליון – פי 23
מאז 2012 גדלה ההכנסה הכספית ברוטו של משקי בית בכל העשירונים בשיעורים שבין 10% ל-17%. עם זאת, פערי ההכנסה נותרו גבוהים: ב-2016, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משק בית בעשירון העליון עמדה על 58,846 ₪, פי 12 מן ההכנסה המקבילה של העשירון התחתון, שעמדה על 4,898 ₪.

הדיון באי שוויון בהכנסות מתמקד בדרך כלל בפערים בין העשירונים השונים, אולם פערים גבוהים במיוחד קיימים בתוך העשירון העליון. בשנת 2016, ההכנסה הממוצעת של המאון העליון של משקי הבית – 113,621 ₪ – הייתה גבוהה פי 2.2 מן ההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים של העשירון העליון ופי 23 מזו של העשירון התחתון. המאון העליון מתנתק מכלכלת ה-99%.

אמור לי מה שכרך אומר לך מה מוצאך
השיפור בשכר שנרשם לאחרונה ניכר אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. בין 2000 ל-2015 גדל שיעור הנשים שמשתכרות מעל לשכר הממוצע מ-18.6% ל25.9%, בעוד שאצל הגברים העלייה היתה מ-37.7% ל-43.9%.

ב-2016, בראש סולם השכר ניצבו גברים אשכנזים דור ראשון שעלו עד 1989, עם שכר ממוצע של 17,640 ₪; אחריהם גברים אשכנזים דור שני, עם 15,099 ₪; גברים מזרחים דור שני, עם 14,406 ₪; גברים מזרחים דור ראשון שעלו עד 1989, עם 12,761 ₪; גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, עם 12,005 ₪; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989, עם 11,037 ₪.

צמצום משמעותי ביותר נרשם בפער בין גברים אשכנזים ומזרחים דור שני: ב-2016, השכר של גברים אשכנזים דור שני עמד על 15,099 ₪, 55% מעל לממוצע, בהשוואה לשכר של גברים מזרחים, שעמד על 14,406 ₪ – 48% מעל לממוצע. נשים אשכנזיות דור שני השתכרו בממוצע 9,017 ₪, 93% מן הממוצע, בהשוואה ל-8,640 ₪, 89% מן הממוצע, אצל מקבילותיהן המזרחיות.

שכרם של הערבים אזרחי ישראל היה נמוך מאוד, בהשוואה לזה של כלל השכירים/ות: ב-2016 הוא עמד על 51% מן הממוצע עבור נשים ועל 76% מן הממוצע עבור גברים.

שכר נמוך מעט יותר נרשם בקטגוריה של יהודים יוצאי אפריקה-אסיה דור ראשון שעלו אחרי 1990 –  רובם ככולם, יש להניח, יהודים יוצאי אתיופיה; ב-2016 עמד שכר הגברים הממוצע בקרבם על 7,233 ₪ – 74% מן הממוצע.

בתחתית סולם השכר עומדות נשים יוצאות אתיופיה (יהודיות ילידות אסיה-אפריקה שעלו אחרי 1990) ונשים ערביות, עם שכר ממוצע של 5,376 ₪ ו-5,004 ₪, בהתאמה.

השכלה אקדמית לא תמיד מחלצת מעוני
שיעורם של משקי בית ערביים, שבראשם בעלי 16 שנות לימוד ומעלה, מתוך כלל משקי הבית הערביים שמתחת לקו העוני, עלה מ-2.6% ב-2000 ל-7.3% ב-2015. אצל מקביליהם היהודים, השיעור עלה באותן שנים מ-14.5% ל-23.7%.

ויש כאלה המוותרים לעתים על אוכל
מצבם הכלכלי של ישראלים רבים קשה עד כדי כך שהם נאלצים לעתים לוותר על סיפוק הצורך האנושי הבסיסי ביותר – מזון. שיעור המוותרים על אוכל גדל ככל שרמת ההכנסה יורדת: ב-2013,  38.5% מבני 20 ומעלה ברמת הכנסה נמוכה דיווחו על ויתור על אוכל בשל קשיים כלכליים.

לעת פנסיה, הפערים מחריפים
ב-2016, ל-25% ממשקי הבית בישראל שהעומד/ת בראשם הוא/היא בן/ת  54-25, רובם הגדול בעשירונים הנמוכים, לא הייתה כלל הפרשה לחיסכון פנסיוני. באותה שנה, ההכנסה הממוצעת מפנסיה של העשירון העליון של משקי הבית שבראשם בני/ות 68 ומעלה, שעמדה על 14,823 ₪, היתה גבוהה פי 26 מזו של משקי בית בעשירון השלישי, שעמדה על 562 ₪. השוואה עם שני העשירונים הנמוכים יותר היא לא משמעותית, שכן ההכנסות שלהם מפנסיה היו זניחות.

רק כשליש מכל שנתון מגיעים להשכלה גבוהה
מי מגיע להשכלה גבוהה? רק כשליש מכל שנתון. אם נבחן את השנתון שסיים תיכון ב-2008, נמצא כי רק 79.2% מבני/ות השנתון (גילאי 17) באותה שנה למדו בכיתה י"ב במסלול המוביל לבחינות הבגרות. בתעודת בגרות זכו באותה שנה רק 44.4% מתוך שכבת הגיל. בקרב הזכאים, חלק החזיקו בתעודה שלא עמדה בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה. התוצאה: שיעור הזכאים שיכלו להגיש מועמדות להשכלה גבוהה עמד על 38.5% מקבוצת הגיל. בסופו של דבר, רק 32.4% מגילאי 17 ב-2008 הגיעו עד 2016 – 8 שנים לאחר סיום התיכון – לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל: אחד מתוך שלושה, לערך.

הפערים הלימודיים בין שכבות חברתיות-כלכליות רחוקים מלהיסגר: בקרב תלמידים יהודים הנמנים עם האשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 4, שיעור הממשיכים בלימודים אקדמיים, שהיה נמוך מאוד בשנת 2000 – 22.1%, נותר נמוך מאוד גם ב-2008 – 23.6%. זאת, בעוד שאצל תלמידים הנמנים עם האשכולות 10-8 עלה שיעור הלומדים מ-45.3% בשנת 2000 ל-53.1%       ב-2008 – שיפור של 17%. ארבעת אשכולות המעמד הבינוני רשמו שיפור של 14%.

רוב הישראלים לא יכולים לקנות דירה באזור ביקוש
עבור כ-60% מאוכלוסיית ישראל, רכישת דירה באזורי הביקוש מבלי שיעמוד לרשותם הון עצמי משפחתי משמעותי גוררת עמה פגיעה ברמת החיים, עקב ההוצאה הגבוהה על תשלומי המשכנתא.

"דירות פיננסיות" – דירות להשקעה – הן נחלתה של השכבה המבוססת. ב-2016, 29.1% ממשקי הבית בחמישון העליון החזיקו בבעלותם שתי דירות או יותר – בהשוואה ל-1.6% ממשקי הבית בחמישון התחתון, 2.5% בחמישון השני ו-6.8% בחמישון השלישי.

בריאות כעסקה פיננסית
הביטוחים המשלימים והפרטיים הפכו לעסק פיננסי אדיר ממדים: ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים, פרטיים ומהשתתפות עבור תרופות וטיפולים עמדה בשנת 2000 על 4.6 מיליארד ₪ (במחירי 2016); ב-2016 היא גדלה עד כדי 13 מיליארד ₪. ניתן לטעון כי מדובר במס נוסף על המס הקרוי דמי בריאות, שאותו גובה המוסד לביטוח לאומי (ב-2016 גבה המוסד סך של כ-21.9 מיליארד ש"ח דמי בריאות). בניגוד לדמי בריאות, שהם אוניברסליים, מס הביטוחים המשלימים מיטיב במיוחד עם השכבות המבוססות.

הממשלה אינה מאזנת את כוחות השוק
המדינה אינה מאזנת את תוצאות הצמיחה הבלתי מאוזנת. ב-2015 עמדה ההוצאה האזרחית (לא כולל ביטחון) של הממשלה על 30% תמ"ג. כידוע, בישראל יש הוצאה ביטחונית גבוהה, יחסית לארצות המערב, אך היקפה הקטן של ההוצאה האזרחית היא תוצר של מדיניות הצמצום התקציבי יותר מאשר של היקף ההוצאה הביטחונית, שדווקא הצטמצם, במונחי תמ"ג.

ההוצאה האזרחית כוללת, בין היתר, את ההוצאה הסוציאלית של הממשלה – הוצאות שנועדו לסייע למשקי בית ולפרטים בעת מצוקה, כדוגמת קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס. ב-2016 עמדה הוצאה זו בישראל על 16.1% מהתמ"ג, זאת לעומת הממוצע של ארצות ה-OECD, שעמד על 21.0%.

הפוסט ישראל – תמונת מצב חברתית 2017: נס כלכלי שהוא נחלתו של מיעוט הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

בשנתיים-שלוש האחרונות נרשמת עלייה בשכר, שהיא תוצאה, בין השאר, של הסכמי שכר שהממשלה חתמה עם המורות והמורים ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה") ועם עובדי המדינה, ושל העלאת שכר המינימום.

עם זאת, פערי ההכנסות גדולים ביותר. ב-2015 ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר עמדה בעשירון התחתון, על 4,644 ₪ לחודש, בעוד שבעשירון העליון היא עמדה על 58,293 ₪. שני העשירונים הגבוהים, 9 ו-10, נהנו מ-43.9% מכלל הכנסות משקי הבית, בעוד ש-8 העשירונים האחרים התחלקו ב-56.1% הנותרים. יש לציין כי בתוך העשירון העליון עצמו יש פערים עצומים בין המאיון העליון ובין שאר העשירון.

הבעיה היא שממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, ובעיקר ביכולותיהן התקציביות. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, מציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שלהן הוצאות ביטחון נמוכות מזו של ישראל).

זאת ועוד: מעייניהן של ממשלות ישראל נתונים בעיקר לבעיות מדיניות וביטחוניות ובראשן הסכסוך עם הפלסטינים, המתבטא בעימותים אלימים תכופים. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להכללתה של כלל אוכלוסיית ישראל ב'אומת הסטארט-אפ'.

להלן כמה מהממצאים הנוספים של הדו"ח:

1. תעסוקה ושכר: מנכ"ל חברה בורסאית גדולה מרוויח פי 91 משכר המינימום 

• פירות הצמיחה ממשיכים לחלחל מעלה יותר משהם מחלחלים כלפי מטה. הדבר משתקף היטב בשכר המנהלים הבכירים: ב-2015, התגמול של המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים עלה יחסית ל-2014. העלייה המשמעותית הייתה בתגמולים שאינם שכר – תשלום מבוסס מניות – בשעה שהשכר, דמי הניהול והמענקים כמעט ולא השתנו.
• המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("מדד תל אביב 100") תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון ש"ח, או 425 אלף ש"ח בחודש.
• התגמול השנתי הממוצע של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמד על 4 מיליון ש"ח, או 337 אלף ש"ח בחודש.
• הפערים בין המנהלים הבכירים ובין שאר העובדים במשק הוסיפו להיות  גבוהים ביותר. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק (9,592 ש"ח, עובדים ישראליים בלבד) ופי 91 משכר המינימום באותה שנה (4,650 ש"ח).

• השכר מתחלק באופן לא שוויוני לא רק בין שני המגדרים אלא גם בין קבוצות האוכלוסייה השונות, כלהלן (נתוני 2015):
  • שכרם של שכירים אשכנזים ילידי הארץ עמד על 31% מעל לממוצע;
  • שכרם של שכירים מזרחים ילידי הארץ עמד על 14% מעל לממוצע;
  • שכרם של שכירים ילידי הארץ שהם ילדים ליוצאי מדינות חבר העמים היה בגובה השכר הממוצע (1% מעליו);
  • שכרם של שכירים ערבים עמד על כשני-שלישים מהממוצע;
  • שכרם של שכירים יוצאי אתיופיה (עולים מאתיופיה וילידי ישראל שהם ילדים של עולים מאתיופיה) עמד על כמחצית השכר הממוצע.

שיעור הבלתי מועסקים בישראל בחודש נובמבר 2016 היה נמוך: 4.6%. אבל:

• השיעור הארצי מסתיר פערים גדולים מאוד בין יישובים ובין קבוצות אוכלוסייה: בניתוח לפי יישובים עולה כי בראש טבלת האבטלה מצויים ישובים ערביים ובראשם היישובים הבדואיים בדרום הארץ. בעיירה הבדואית הגדולה ביותר, רהט, שיעור דורשי העבודה עמד בנובמבר 2016 על 14.4%. שיעור דומה נרשם גם בכמה מן היישובים הערביים הגדולים בצפון הארץ ובהם מג'אר (14.8%), סח'נין (14.7%) ואום אל-פחם (14.6%). ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ-5%, אך שיעורים גבוהים הרבה יותר נרשמו בעיירות פיתוח כדוגמת מצפה רמון (9.5%), דימונה (9.3%) וירוחם (8.6%).

2. השכלה: שיעור הסטודנטים ביישובים מבוססים כפול מאשר בפריפריה

הכניסה לענפי התעסוקה עם רמות השכר הגבוהות ביותר מותנית בדרך כלל בהשכלה גבוהה.

• נכון לשנת 2015, רק 29.3% מבני/ות הנוער שהיו בני/ות 17 בשנת 2007 התחילו ללמוד עד 2015 במוסד ישראלי להשכלה גבוהה. שיעור הצעירים וצעירות היהודים שהגיעו להשכלה גבוהה כפול מזה של צעירים וצעירות ערבים.
• בשנת 2014/15, 14.0% מבני 29-20 בישראל למדו באוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות. ההתפלגות שלהם לפי יישובים היתה מאוד לא שוויונית: ביישובים מבוססים, השיעור עמד על 21.5%; בעיירות פיתוח – על 12.6%, וביישובים ערביים – על 9.1%.
• ההסבר העיקרי לשיעור הנמוך של המגיעים להשכלה גבוהה הוא השיעור הנמוך של בני נוער המקבלים תעודת בגרות. ב-2013, לראשונה, עלה שיעור הזכאים אל מעל ל-50% וב-2015 הוא הגיע ל-56%. 44% מבני/ות הנוער הגיעו לגיל 17 ללא תעודת בגרות בידם.
• בקרב תלמידים/ות יהודים שסיימו תיכון ב-2007, שיעור המתחילים בלימודים אקדמיים עד 2015 בקרב מסיימי המסלול העיוני – 40.7% – גבוה מזה של מסיימי המסלול המקצועי – 32.8%.
• בעיירות הפיתוח, 77% מבתי הספר העל-יסודיים אינם בבעלות הרשות המקומית. במרבית היישובים המבוססים, במידה ויש בתי ספר מקצועיים, הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות ה"דרומיות".

3. בריאות: יהודים חיים שלוש שנים יותר מערבים

הפערים החברתיים מתבטאים גם ברמת הבריאות. רמת בריאות משקפת איכות חיים ובאופן כללי יותר, פערים מעמדיים כלליים: איכות התזונה, איכות הסביבה, איכות המגורים, רמת המודעות לסיכונים בריאותיים, טיב התחבורה, טיב התעסוקה, המרחק ממרכזי שירותים רפואיים ועוד. ההבדלים באיכות חיים משתקפים בשני מדדים עיקריים, המשמשים בכל רחבי העולם לציון פערים ברמת בריאות: תמותת תינוקות ותוחלת חיים.

• שיעור תמותת התינוקות בישראל עמד בשנת 2014 על 3.1. שיעור זה הציב אותה במקום ה-15 בקרב ארצות ה-OECD. השיעור ירד מאוד מאז 1970, הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים. ועם זאת, כיום (2014-2010), שיעור תמותת התינוקות בקרב ערבים – 6.4 – גבוה פי 2.6 מזה של יהודים.
• כך גם באשר לתוחלת חיים בלידה, שהיא גבוהה יחסית בישראל: ב-2014, תוחלת החיים של גברים בישראל – 80.3 שנה, הציבה את המדינה במקום השישי מקרב כלל ארצות ה-OECD. תוחלת החיים של נשים – 84.1, למרות שהיא גבוהה מזו של הגברים, מציבה את ישראל במקום ה-12 מקרב כלל ארצות ה-OECD. יתרה מזאת, תוחלת החיים הכללית בישראל מצויה בעלייה מתמדת. עם כל זאת,  תוחלת החיים של גברים יהודים – 80.9 – גבוהה מזו של גברים ערבים – 76.9 ואילו תוחלת החיים של נשים יהודיות – 84.5 – גבוהה מזו של נשים ערביות – 81.1.

הפוסט תמונת מצב חברתית 2016: השכר עולה – אך לא מדביק את הגידול בצמיחה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

נתונים אלה משתקפים היטב באופן שבו מתחלקת עוגת ההכנסה הלאומית: בעשור האחרון (2014-2004), חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל מ-14% ל-17%, בעוד שחלקם של העובדים ירד מ-61% ל-57%.

העושר גדל: סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עמד בשנת 2014 על 3,259 מיליארד ש"ח – סכום הגדול פי 2.2 מזה שנרשם בשנת 2000. בישראל אין מידע על התפלגותו של סכום זה לפי עשירונים, אך אין ספק שהביטוי "בידי הציבור" רחוק מלתאר את המצב: מן הידוע בארצות אחרות, סביר להניח כי הנתח העיקרי מצוי בידי העשירון העליון ובפרט בידי המאון העליון.

בעוד העושר גדל, העוני – 18.8% מהמשפחות – מסרב לחזור לרמתו בתחילת העשור הקודם – 17.5% בשנת 2000, ובוודאי שלא לרמתו בשנות ה-1980 – 11%-12%. שיעור העוני בישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD.

ענפי כלכלה מעטים יחסית מספקים תעסוקה בשכר טוב: היי טק, פיננסים, עצמאים המספקים שירותים תאגידיים. תעסוקה בענפים אלה מחייבת לרוב השכלה גבוהה. אך רק מחצית מבני הנוער בישראל משיגים תעודת בגרות ורק 29.1% מבני הנוער שהיו בני 17 ב-2006 הגיעו להשכלה גבוהה עד 2014.

נתונים אלה קוראים לממשלה מעורבת ופעלתנית. שהרי הממשלה היא מעסיקה גדולה כשלעצמה והיא גם אחראית על החינוך וההשכלה הגבוהה. אלא שממשלות ישראל דווקא משתדלות לצמצם את פעילותן הכלכלית-חברתית כדי לפנות את הזירה לטובת המגזר העסקי. אם בעשורים הראשונים לאחר 1948 היתה המדינה השחקן הכלכלי והחברתי הראשי – פיתוח כלכלי, תעסוקה, קליטת עלייה, דיור, חינוך – הרי שבעשורים האחרונים היא מתאמצת לצמצם את פעילויותיה ולקצץ בתקציביה. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב-2014, שעמדה על 41.2% תמ"ג, נמוכה מזו של מרבית ארצות מערב אירופה ומציבה את ישראל מתחת לממוצע של כלל ארצות ה-OECD.

זאת ועוד: סדר היום של ממשלות ישראל מעוצב בראש ובראשונה על ידי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והסדר מדיני אינו נראה באופק. ממשלות ישראל אינן פנויות לפתח תכניות ארוכות טווח להעלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות, להגדלת אוכלוסיית הסטודנטים או להרחבת גבולותיה של "אומת הסטארט-אפ" אל מעבר לגבולותיה של "מדינת תל אביב".

הפוסט תמונת מצב חברתית 2015: ישראל עדיין מחכה לשינוי חברתי הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

2. בעשור האחרון (2013-2004) כלכלת ישראל צמחה יותר מזו של ארצות מערב אירופה. אלא שאי אפשר לקוות שהצמיחה לבדה תקרב אותנו אליהן: ראשית, על מנת להגיע לרמת החיים שם, על ישראל צריכה לצמוח בקצב גבוה מזה הנוכחי; שנית, על מנת שרמת החיים של כל הישראלים תעלה, על פירות הצמיחה להתחלק באופן שוויוני הרבה יותר.
ישראל אינה ממצה את פוטנציאל הצמיחה שלה בין השאר בגלל היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים ובגלל השכיחות הגבוהה של עימותים אלימים עמם. שתי האינתיפאדות גרמו לפגיעות של ממש במשק הישראלי; אך גם עימותים מוגבלים יותר הם עניין תכוף ביותר: המבצעים "ימי תשובה" (2004), "קשת בענן" (2004), "גשם ראשון" (2005), "גשמי קיץ" (2006), "חורף חם" (2008), "עופרת יצוקה" (2008-2009), "עמוד ענן" (2012) ו"צוק איתן" (2014). השלכותיו הכלכליות הישירות של כל אחד מעימותים אלה היו מוגבלים יותר – בנק ישראל מעריך ש"צוק איתן" צמצם את התמ"ג ב-0.3% – אך הצטברותם פוגעת לטווח הארוך בקבוצות אוכלוסיה ובחבלי ארץ רבים ויוצרת אווירה של חוסר יציבות.

קושי נוסף בדרך להעלאת רמת החיים של כלל הישראלים הוא שבעשור האחרון לפחות, פירות הצמיחה, במקום שיחלחלו כלפי מטה כטענת קברניטי המשק, מחלחלים, שלא כדרך הטבע, דווקא כלפי מעלה. חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל בעשור האחרון, מ-11% ל-15% מן העוגה, וזאת על חשבון העובדים, שחלקם ירד מ-66% ל-62%. השכר היחיד שגדל מאוד הוא זה של המנהלים הבכירים: עלות השכר שלהם גדלה בין 2000 ל-2010 פי שניים ויותר. ב-2013, עלות השכר של המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 6.158 מיליון ש"ח, או 513 אלף ש"ח בחודש.

3. גם העושר גדל: בין 2003 ל-2013 גדלו הנכסים הכספיים שבידי הציבור ב-80% לערך, מ-1,704 מילארד ₪ ל-3,048 מיליארד ₪ (במחירי 2013). בהיעדר נתונים על התפלגותם של נכסים אלה בין רובדי החברה, אפשר רק להעריך על בסיס הידוע מארצות אחרות כי חלק גדול מהם מוחזק בידי העשירון העליון ובתוכו, בעיקר בידי המאון העליון והאלפיון העליון.

4. מנגד, ישראלים רבים מדי מקבלים שכר המוגדר על ידי ארגון ה-OECD כנמוך: עד שני-שלישים מן השכר החציוני. ב-2012 עמד השיעור על 22.1%, והוא הציב אותנו קרוב לתחתית סולם ה-OECD – מקום שלישי מלמטה.

5.שכר נשים חודשי, שב-2003 עמד על 62.2% משכר גברים חודשי, עלה ב-2013 ל-68.1%. הפער המגדרי בשכר השעתי, לעומת זאת, יציב למדי ועומד על 15.5%.

6. שכרם של שכירים אשכנזים ירד ב-2013, מ-42% מעל הממוצע ל-32% מעל הממוצע. שכרם של שכירים מזרחים נותר ללא שינוי והוא עומד על 11% מעל הממוצע. ואילו שכרם של שכירים ערבים נמוך בהרבה מהממוצע ונע מאז 2008 בין 68% ל-67% מן הממוצע.

7. שיעור האבטלה הארצי הוא נמוך: פחות מ-6%. אלא ששיעור זה משקף בעיקר את היישובים היהודיים במרכז הארץ. כאשר מתרחקים מהמרכז, שיעור דורשי העבודה גדל מאוד, בעיקר ביישובים ערביים ובחלק מעיירות הפיתוח: רהט (33.3%), אום אל פחם (30.8%), עראבה (27.8%), סח'נין (24.8%), טמרה (23.9%), מגאר (23.9%), ירוחם (16.4%) ודימונה (15.4%).

8. ממשלת ישראל אינה מאזנת את התוצאות הבלתי שוויוניות של הצמיחה. ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות), שעמדה ב-2013 על 41.3% תמ"ג, הציבה את ישראל בדבוקה אחת עם ארצות במזרח אירופה וארצות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה כדוגמת ניו זילנד וקנדה (שהוצאותיהן לביטחון נמוכות מאלה של ישראל). ואילו ההוצאה הסוציאלית של הממשלה (קצבאות, שירותים לתינוקות, קשישים ונכים והטבות מס) עמדה בישראל על 15.8% תמ"ג, קרוב לתחתית סולם ארצות ה-OECD.

9. כאשר השר סילבן שלום קרא לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו "שלח את הבן שלך להיות פחח" הוא שיקף מציאות רבת שנים שבה מסלולים מקצועיים או טכנולוגיים מאפיינים בדרך כלל יישובים ושכונות של משפחות מעוטות הכנסה. בדיקה שערכנו של מיקום בתי הספר של שתי רשתות החינוך המקצועי הגדולות בישראל, אורט ועמל, העלתה כי מתוך 159 בתי ספר של שתי הרשתות הללו, 113 (71% מסך הכל) היו ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים אחרים המדורגים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים, 1 עד 5. במרבית היישובים המבוססים, במידה ויש בתי ספר מקצועיים הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות "הדרומיות".

הפוסט תמונת מצב חברתית 2014 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אלא שהאי שוויון הוא סוגיה מקרו-כלכלית ומקרו-חברתית הדורשת התמודדות ברמה הממלכתית והמשקית הגבוהה ביותר. מה שנדרש הוא לא הגדלה של קצבה זו או אחרת בכמה עשרות
שקלים, או הורדת מחירים בכמה אחוזים, אלא מאמץ משולב בשתי חזיתות:

א. יצירת צמיחה מאוזנת שתייצר תעסוקה המאפשרת מחייה בכבוד. לצד "אומת הסטארט-אפ" המתגמלת ביד נדיבה את אזרחיה – כ-10% מהשכירים – והרבה יותר מכך את מנכ"לי התאגידים הגדולים ואת המאון העליון הנהנה מהכנסות גבוהות מהון, ישנה "ישראל של מטה" ובה 3/4 מהשכירים המשתכרים פחות מהשכר הממוצע ובתוכם כ-30% המשתכרים שכר מינימום ופחות. בעוד שראשי המדינה מתגאים באבטלה נמוכה – 5.8%, ביישובים הערביים שיעור דורשי העבודה נע בין 15% ל-30% וברבות מעיירות הפיתוח בין 10% ל-15%. 

ב. יצירת מערך שירותים חברתיים שיאזנו את תוצאות הצמיחה הבלתי-מאוזנת. מדובר בראש ובראשונה בשדרוג רמת החינוך וההשכלה של כל האוכלוסייה: בעידן שבו תעסוקה שבצדה שכר הוגן כרוכה בהשכלה גבוהה, פחות מ-50% מבני/ות הנוער זכאים לתעודת בגרות ורק 28.8% ממסיימי תיכון מתחילים בלימודים אקדמיים בתוך 8 שנים מיום סיום התיכון. דוגמה נוספת: רשת הביטחון הסוציאלי הישראלית זוכה למימון הנמוך מכלל הארצות החברות ב-OECD – 15.8% תמ"ג לעומת בין 20% ל-30% תמ"ג ברוב ארצות אירופה המערבית.

 המאמץ רב השנים לקדם ולהעצים את המגזר העסקי תוך צמצום תקציב המדינה לווה בהידלדלות של השירותים החברתיים שהמדינה מספקת – שירותים שבהם תלוי שדרוג יכולותיהם של הישראלים המצויים בשולי הפיתוח כך שיוכלו ליטול חלק בפעילות הכלכלית והמדעית העתידית.

 להלן נתונים בולטים נוספים:

שכר והכנסות של משקי בית

 ב-2012, עלות השכר של מנכ"לי 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביבית ("תל אביב 100") עמדה, בממוצע, על סכום שנתי כולל של 4.519 מיליון ש"ח, או 376.6 אלף ש"ח בחודש.

 עלות השכר השנתית הממוצעת של כל חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמדה על 3.421 מיליון ש"ח, או 285.1 אלף ש"ח בחודש.

ב-2012, עלות השכר הממוצעת של המנכ"לים היתה גבוהה פי 42 מהשכר הממוצע במשק (9,018 ש"ח, עובדים ישראליים בלבד) ופי 87 משכר המינימום באותה שנה (4,300 ש"ח).

 מינהל הכנסות המדינה מציג נתונים גם עבור הכנסות מהון של עצמאים. למרבה הצער, הנתון המעודכן ביותר הוא לשנת 2008: באותה שנה עמד סך ההכנסות של עצמאים מהון על סך של 18.3 מיליארד ש"ח, כאשר המאון העליון של העצמאים קיבל 74% מתוך זה – 13.5 מיליארד ש"ח.

 מדד הג'יני של ישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD: ב-2010, ישראל, עם מדד ג'יני בגובה 0.376, היתה ממוקמת במקום ה-5 מבין 35 מדינות. מאז אמצע שנות ה-1980, האי שוויון – מדד ג'יני – גדל בחלק מארצות ה-OECD ובממוצע, ב-5.3%. בישראל עלה מדד הג'יני מ-0.326 ל-0.376 – עלייה של 15.3%.

 ב-2012 השכר הממוצע לחודש של נשים עמד על 66% מהשכר החודשי של גברים ואילו השכר לשעה עמד על 84.9% מהשכר לשעה של גברים.·

ב-2012 ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים (ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה) עמדה על 42% מעל ההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים. הכנסתם של שכירים עירוניים מזרחים (ילידי ישראל לאב יליד אסיה או אפריקה) עמדה על 9% מעל לממוצע וזו של עירוניים ערבים עמדה על 34% מתחת לממוצע.

 ב-2012, משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 1,168 ₪, לעומת סכום של 64 ₪ שהפריש משק בית בחמישון התחתון.

חינוך והשכלה גבוהה

מערכת החינוך לא מצליחה לפרוץ את מחסום ה-50% של זכאות לתעודת בגרות בקרב גילאי 17. ב-2012, שיעור הזכאות לתעודת בגרות מתוך שכבת גיל זו עמד על 49.8%. בתחילת העשור הקודם כבר נרשם שיעור דומה, אלא שמאוחר יותר היו ירידות.

 מקרב מסיימי תיכון ב-2004, רק 34.6% התחילו עד 2012 בלימודים אקדמיים (באוניברסיטאות ומכללות אקדמיות בארץ; לא כולל האוניברסיטה הפתוחה ומכללות להוראה). להלן נתונים נבחרים נוספים על מסיימי תיכון ב-2004 שהתחילו בלימודים אקדמיים בישראל: 38.0% מהנשים לעומת 30.8% מהגברים; 43.8% מהיהודים בוגרי נתיב עיוני לעומת 30.3% מהיהודים בוגרי נתיב טכנולוגי; 37.8% ממסיימי תיכון יהודים לעומת 18.0% מסיימי תיכון ערבים.

נגישות לשירותי הבריאות

 ב-2012 ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון על ביטוחי בריאות פרטיים או משלימים עמדה על 489 ₪, בעוד שזו של העשירון השישי עמדה על 243 ₪ וזו של העשירון השני על 111 ש"ח.

ב-2011 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי ובין המימון המצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, המימון שלו היה עומד ב–2011 על 48.83 מיליארד ש"ח, לערך, בעוד שבפועל הוא עמד באותה שנה על 32.67 מיליארד ש"ח.

הפוסט תמונת מצב חברתית 2013 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הדו"ח מעלה כי בשנת 2011, ההכנסות של מרבית האוכלוסייה היו יציבות או שקטנו בשיעורים זעירים. השינויים המשמעותיים ביותר נרשמו בעשירון הגבוה ביותר, שהכנסותיו קטנו ב-7.4%. אלא שרוב הקיטון נרשם בחלק קטן מן העשירון הזה, אצל המאון העליון, שהכנסותיו קטנו ב-20%, ובמונחים כספיים, מ-106.7 אלף ש"ח ב-2010 ל-85.0 אלף ש"ח ב-2011. יש לציין כי חלק משמעותי מהכנסות המאון העליון נובעות משוק ההון ובשוק זה נרשמו ב-2011 ירידות חדות.

להלן הנתונים הבולטים הנוספים:

שכר והכנסות של משקי בית

· צמיחה כשלעצמה אינה מיטיבה בהכרח עם כולם ובוודאי שלא באותה מידה. בתקופת הצמיחה שהחלה ב-2003, עם תום האינתיפאדה השנייה, הכנסות המאון העליון גדלו (עד 2010) ב-27%, בשעה שהכנסות העשירון העליון (ללא המאון העליון) ואלה של העשירון הששי גדלו רק ב-8%.

· ב-2011 נפגע המאון העליון, שחלק ניכר מהכנסותיו מקורו בשוק ההון, מהנפילה בבורסה. גם לאחר נפילה זו, ההכנסה החודשית הממוצעת של המאון העליון של משקי בית שבראשם שכיר – 85,047 ש"ח – היתה גבוהה פי 2.1 מזו של משקי בית בשארית העשירון העליון, פי 5.7 מזו של משקי בית בעשירון ה-6 ופי 13.4 מזו של משקי בית בעשירון השני.

· בתוך המאון העליון בולטים המנהלים הבכירים של התאגידים הנמנים עם רשימת "תל אביב 25": עלות שכרם של אלה גדלה בין 2003 ל-2010 ב-161%.

· ב-2011, המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה התל אביב ("תל אביב 100") תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 6.48 מיליון ש"ח, או 539.9 אלף ש"ח בחודש. התגמול כלל שכר ו/או דמי ניהול, מענקים ותשלום מבוסס מניות. תגמול זה היה גבוה פי 60 לערך מן השכר הממוצע במשק בשנת 2011 (8,741 ש"ח, עובדים ישראליים בלבד) ופי 130 משכר המינימום באותה שנה (4,100 ש"ח).

· רוב נתוני ההכנסות בישראל נוגעים להכנסה מעבודה והם מבוססים על סקרי הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מינהל הכנסות המדינה מציג נתונים גם עבור הכנסות מהון – רווחי הון, דיבידנדים, ריבית וכיו"ב. למרבה הצער, הנתון המעודכן ביותר הוא לשנת 2007: באותה שנה עמדו ההכנסות מהון בישראל על סך של 19.7 מיליארד ש"ח, כאשר המאון העליון של העצמאים מקבל 69% מתוך זה – 13.5 מיליארד ש"ח.

· האי שוויון בישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD. על פי מדד ג'יני, ישראל ממוקמת במקום ה-5 מבין 27 החברות בארגון. יתרה מזאת, בעוד שהאי שוויון (מדד ג'יני) בארצות ה-OECD גדל מאז אמצע שנות ה-1980 בשיעור ממוצע של 4.3%, בישראל עלה מדד הג'יני מ-0.326 ל-0.371 – גידול של 13.8%.

· ב-2011 השכר הממוצע לחודש של נשים עמד על 6,600 ש"ח – 66% מהשכר החודשי של גברים. השכר לשעה של נשים עמד על 44.0 ש"ח – 83% מהשכר לשעה של גברים. הפער בין שכר הנשים לשעה ובין שכר הגברים לשעה, שהצטמצם בתחילת העשור בעיקר עקב ירידה בשכר הגברים, התייצב מאוחר יותר, אך שב וגדל בשנתיים האחרונות.

· ב-2011 הצטמק במעט המעמד הבינוני וחלקו בכלל משקי הבית עמד על 27.5% (הרובד הבינוני כולל את כל משקי הבית שהכנסתם היא בגובה של 75% עד 125% מן ההכנסה החציונית ברוטו של משקי-הבית). לפני דור, ב-1988, הקיף המעמד הבינוני 33.0% ממשקי הבית. המעמד הבינוני בישראל קטן ביחס למרבית ארצות ה-OECD.

· ב-2011 ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים (ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה) נותרה כפי שהיתה ב-2010 – 33% מעל ההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים. הכנסתם של שכירים עירוניים מזרחים (ילידי ישראל לאב יליד אסיה או אפריקה) עלתה במהלך העשור האחרון, מ-5% מתחת לממוצע ל-7% מעל לממוצע. לעומת זאת, ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים ערבים ירדה ל-33% מתחת לממוצע, לאחר שב-2004 כבר הגיעה ל-25% מתחת לממוצע.

חינוך והשכלה גבוהה

מערכת החינוך לא הצליחה במהלך כל העשור האחרון לפרוץ את מחסום ה-50% של זכאות לתעודת בגרות בקרב גילאי 17. ב-2011, שיעור הזכאות לתעודת בגרות מתוך שכבת גיל זו עמד על 48.1%. בתחילת העשור נרשמו שיעורים דומים, אלא שמאוחר יותר היו ירידות.

· מקרב מסיימי תיכון ב-2003, רק 34.4% התחילו בלימודים אקדמיים (אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות בארץ) עד שנת 2011. להלן נתונים נבחרים נוספים על מסיימי תיכון ב-2003 שהתחילו בלימודים אקדמיים בישראל:

· 37.8% מהנשים לעומת 30.9% מהגברים;

· 44.5% מהיהודים בוגרי נתיב עיוני לעומת 28.8% מהיהודים בוגרי נתיב טכנולוגי;

· 37.1% ממסיימי תיכון יהודים לעומת 19.2% מסיימי תיכון ערבים;

נגישות לשירותי הבריאות

· ב-2011 נמשך הגידול בהוצאה של משקי בית על ביטוחי בריאות פרטיים ומשלימים. ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון גדלה מאוד, מ-457 ש"ח ל-523 ש"ח; ההוצאה של העשירון השישי קטנה רק במעט, מ-227 ש"ח ל-223 ש"ח; וההוצאה של העשירון השני גדלה מ-103 ש"ח ל-110 ש"ח.

· ב-2010 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי ובין המימון המצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, המימון שלו היה עומד ב–2011 על 48.83 מיליארד ש"ח, לערך, בעוד שבפועל הוא עמד באותה שנה על 32.59 מיליארד ש"ח.

פנסיה

· ב-2010, משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 1,052 ש"ח. באותה שנה, משק בית בחמישון התחתון הפריש סכום חודשי ממוצע של 62 ש"ח.

צמיחה, השקעות והסדר מדיני

בעשור הנוכחי, בעוד שהתמ"ג לנפש במזרח אסיה ובמזרח אירופה גדל מאוד, בממוצע – לדוגמא, 10.0% בסין ו-4.2% בפולין, התמ"ג לנפש של ישראל גדל רק ב-1.6%, וזאת בעיקר בגלל הצמיחה השלילית בתקופת האינתיפאדה השנייה. אמנם, גידול של 1.6% גבוה מזה של כמה מהארצות העשירות בעולם – ארצות הברית עם 0.7% וגרמניה עם 1.2% – אלא שבארצות אלה, התמ"ג לנפש גבוה מלכתחילה הרבה יותר מזה של ישראל: כ־44 אלף דולר בגרמניה וכ־48 אלף דולר בארצות הברית, לעומת כ־31 אלף דולר בישראל (ב־2011, במחירים שוטפים).

מחברי המסמך מציינים כי יכולתה של ישראל לצמוח באופן יציב בפרקי זמן ארוכים נפגעת מאוד מהיעדר הסכם מדיני עם הפלסטינים.

מחברי הדו"ח דנים גם בהשקעות במשק ומציינים כי הן נמוכות יחסית לארצות העשירות, הן מתחלקות באופן בלתי שווה בין המגזרים השונים בחברה הישראלית והן מתרכזות במספר קטן יחסית של ענפי משק. ההשקעות נמוכות יחסית למרות שאין כיום מחסור במשאבים פיננסיים מקומיים: בין 1995 ל-2010 גדל סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור (פקדונות בנק, ניירות ערך, חסכון פנסיוני וביטוח חיים) בלמעלה פי 3; באותה תקופה, ההשקעה המקומית הגולמית בנכסים קבועים גדלה פי 1.24 בלבד. מחברי הדו"ח מוסיפים כי הדיון הציבורי בצמיחה התמקד בשנים האחרונות במיעוט ההשתתפות של הציבור החרדי ושל הנשים הערביות בשוק העבודה. לעומת זאת, הדיון בעובדה שהעושר הפיננסי החדש אינו מוליד גידול משמעותי בהשקעות בכלכלה הריאלית בישראל – שעשוי היה להגדיל את ההשתתפות בכוח העבודה – כמעט ואינו מתקיים.

הפוסט ישראל: תמונת מצב חברתית 2012 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

שני השינויים המשמעותיים ביותר ב-2010 היו, ראשית, הגידול של 10%, לערך, בהכנסות המאון העליון והגידול של 30% בעלות שכר המנהלים הבכירים בחברות "תל אביב 25".

להלן הנתונים העיקריים:

שכר והכנסות של משקי בית

·         פסגת פירמידת ההכנסות הולכת ומתרחקת משאר הפירמידה: במהלך השנים 2000-2010, ההכנסה השנתית של רוב משקי הבית גדלה, אם בכלל, באחוזים ספורים. לעומת זאת, ההכנסה של משקי בית במאון העליון גדלה ב-19%.

·         העלייה בהכנסות משקי הבית במאון העליון נבעה בין השאר מן הגידול הרב בשכר שכבת המנהלים הבכירים במשק: בקרב החברות הנכללות ברשימת "תל אביב 25", עלות שכר המנהלים גדלה בין 2000 ל-2010 ב-142%.

·         נתוני ההכנסות בעשור האחרון סותרים את ההבטחה של ראשי המדינה והמשק, לפיה צמיחה כלכלית תיטיב "בסופו של דבר" עם כולם. התמ"ג של 2010 היה גבוה ב-36% מזה של 2000, אך ההכנסות של רוב משקי הבית גדלו, כאמור, באחוזים ספורים, אם בכלל. משקי הבית שהכנסותיהם גדלו מאוד בעקבות הצמיחה היו אלה של המאון העליון – 19%.

·         ב-2010 גדלו ההכנסות של כל משקי הבית בישראל; ברוב המקרים הן חזרו לרמתן          ב-2008, לפני פרוץ המשבר הפיננסי העולמי. הגידול היחסי הרב ביותר נרשם אצל חמשת  העשירונים הנמוכים – שאצלם גם נרשמו ההפסדים הגדולים ביותר ב-2009. עם זאת, העשירון העליון רשם את הגידול הכמותי המשמעותי ביותר – 500 ש"ח לחודש.

·         במבט על פני כל העשור, הגידול הרב ביותר בהכנסות משקי הבית נרשם בעשירון העליון: בין 2000 ל-2010 גדלו הכנסות משקי בית אלה ב-3.7%, או 1,682 ש"ח. כפי שצויין לעיל, גידול זה נובע בעיקר מהגידול בהכנסות המאון העליון (העשירון העליון של העשירון העליון).

·         האי שוויון בישראל הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD. על פי מדד ג'יני, ישראל ממוקמת במקום ה-5 מבין 27 מדינות. יתרה מזאת, בעוד שהאי שוויון (מדד ג'יני) בארצות ה-OECD גדל מאז אמצע שנות ה-1980 בשיעור ממוצע של 4.3%, בישראל עלה מדד הג'יני מ-0.326 ל-0.371 – גידול של 13.8%.

·         ב-2010, השכר הממוצע לחודש של נשים עמד על 6,386 ש"ח – 66% מהשכר החודשי של גברים. השכר לשעה של נשים עמד על 43.0 ש"ח – 84% מהשכר לשעה של גברים. הפער בין שכר הנשים לשעה ובין שכר הגברים לשעה נותר יציב למדי במהלך כל העשור האחרון, כאשר שכר הנשים לשעה מהווה כ-84%-83% משכר הגברים לשעה.

·         ב-2010 התרחב מעט המעמד הבינוני, לאחר ששנה קודם לכן הגיע לשיעורו הנמוך ביותר בעשור האחרון. חלקו בקרב כלל משקי הבית בישראל עלה, מ-26.6% ל- ל-27.8%; וחלקו בעוגת ההכנסות של כלל משקי הבית גדל גם הוא מעט, מ-20.5% ל-21.3%.

מאז 1998 הצטמק הרובד הבינוני מ-28.5% מכלל משקי-הבית ל-27.8%, וחלקו בעוגת ההכנסות ירד מ-22.0% ל-21.3%. הרובד הבינוני כולל את כל משקי הבית שהכנסתם היא בגובה של 75% עד 125% מן ההכנסה החציונית של משקי-הבית. ירידה זו משמעותית במיוחד על רקע העובדה שהמעמד הבינוני בישראל קטן ביחס למרבית ארצות ה-OECD.

·         ב-2010 ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים אשכנזים (ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה) ירדה יחסית להכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים העירוניים – בשמונה נקודות אחוז, מ-41% מעל הממוצע ב-2009 ל-33% מעל הממוצע ב-2010. לעומת זאת, ההכנסה של מקביליהם המזרחים (ילידי ישראל לאב יליד אסיה או אפריקה) גדלה בארבע נקודות אחוז, ל-7% מעל הממוצע. ההכנסה החודשית של שכירים עירוניים ערבים נותרה כשהיתה, 68% מן הממוצע – רמת השכר שהיתה להם בשנת 2000.

·         ב-2010, עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל–אביב 25" (25 החברות הגדולות בבורסה) גדלה ב-30% (בהשוואה ל-2009) ועמדה על 11.97 מיליון ש"ח בשנה, או 998 אלף ש"ח בחודש. סכום זה היה גדול פי 114 מן השכר הממוצע במשק. עשר שנים קודם לכן, ב-2000, הסכום המקביל היה גבוה "רק" פי 49 מן השכר הממוצע במשק.

חינוך והשכלה גבוהה

מערכת החינוך אינה מצליחה בינתיים לפרוץ את מחסום ה-50% של זכאות לתעודת בגרות בקרב גילאי 17. ב-2010, שיעור הזכאות לתעודת בגרות מתוך שכבת גיל זו עמד על 48.3%. בתחילת העשור הקודם נרשמו כבר שיעורים דומים, אלא שמאוחר יותר היו  ירידות.

·         מקרב מסיימי תיכון ב-2002, רק 33.8% התחילו בלימודים אקדמיים (אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות בארץ) עד שנת 2010. להלן נתונים נבחרים נוספים על המתחילים בלימודים אקדמיים:

1.      36.7% מהנשים לעומת 30.0% מהגברים;

2.      44.9% מיהודים בוגרי נתיב עיוני לעומת 27.4% מיהודים בוגרי נתיב טכנולוגי;

3.      36.4% ממסיימי תיכון יהודים לעומת 18.9% מסיימי תיכון ערבים;

4.      47.6% ממסיימי תיכון מיישובים מבוססים לעומת 23.6% מיישובים לא מבוססים.

נגישות לשירותי הבריאות

·         ב-2010 נמשך הגידול בהוצאה של משקי בית על ביטוחי בריאות פרטיים ומשלימים. ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון גדלה מ-397 ש"ח  ל-441 ש"ח וההוצאה של העשירון השישי גדלה מ-185 ש"ח ל-219 ש"ח. גם ההוצאה של העשירון השני גדלה, מ-84 ש"ח ל-99 ש"ח.

·         ב-2010 המשיך להתרחב הפער בין המימון הרצוי של סל שירותי הבריאות שמעניקות קופות החולים ובין המימון המצוי. אילו היה הסל מתעדכן במלואו מדי שנה, המימון שלו היה עומד ב–2010 על 44.7 מיליארד ש"ח, לערך, בעוד שבפועל הוא עמד באותה שנה על 30.3 מיליארד ש"ח.

פנסיה

·         ב-2010, משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 1,018 ש"ח. באותה שנה, משק בית בחמישון התחתון הפריש סכום חודשי ממוצע של 52 ש"ח.

מחברי המסמך מייחסים את הגידול באי-שוויון למדיניות הנוהגת זה כשלושה עשורים, ולפיה הצמיחה צריכה להיות מובלת על ידי המגזר העסקי, כאשר המדינה מצמצמת את תפקידיה ואת תקציביה.  מדיניות זו אכן מחזקת את המגזר העסקי: כך, למשל, הממשלה צמצמה את הוצאותיה על מנת שלא להתחרות במגזר העסקי על מקורות מימון; הממשלה הפריטה את כספי החסכון הפנסיוני על מנת שכספים אלה יוכלו לשמש כאשראי לקבוצות ההון; הממשלה הורידה את מס החברות כדי למשוך לכאן חברות זרות; ועוד. כל זאת בהנחה שצמיחה של המגזר העסקי תענה על כל מחסורי החברה הישראלית.

אלא שחיזוק המגזר העסקי לא הוביל לצמיחה המיטיבה עם כל הישראלים. קבוצות ההון מחפשות את הרווחיות הגבוהה ביותר, וזו נמצאת רק בחלק קטן מענפי המשק, בחלק קטן מאזורי הארץ ובחלק קטן של כוח העבודה הישראלי.

מחברי המסמך טוענים כי הצמיחה חשובה מדי מכדי להשאירה בידי המגזר העסקי בלבד. החברה הישראלית זקוקה לפעלתנות ציבורית ומדינתית, הן כדי לצמצם את האי שוויון הרב, הן כדי לפצות על הפגיעות של העשור האחרון והן כדי להבטיח לעתיד צמיחה שבה שותפים כלל הישראלים ולא רק חלקי-אוכלוסייה מעטים ומצומצמים.

הדו"ח מציין עוד כי יכולתה של ישראל לצמוח באופן יציב בפרקי זמן ארוכים נפגעת מאוד מהיעדר הסכם מדיני עם הפלסטינים: בעשור הנוכחי, בעוד שהתמ"ג לנפש במזרח אסיה ובמזרח אירופה גדל מאוד, בממוצע – לדוגמא, 9.7% בסין ו-4.1% בפולין, התמ"ג לנפש של ישראל גדל רק ב-1.6%. זאת, בגלל שבתקופת האינתיפאדה השנייה התמ"ג לנפש בישראל לא זו בלבד שלא גדל, הוא קטן. אמנם, הארצות העשירות במערב צמחו גם הן בשיעורים נמוכים, אלא שהתמ"ג לנפש אצלן גבוה הרבה יותר מזה של ישראל: אם ישראל רוצה להידמות להן, עליה לצמוח בקצב מהיר מהן – ולשם כך דרושה יציבות כלכלית ארוכת-שנים.

הפוסט ישראל: תמונת מצב חברתית 2011 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.