מגמות אלו צפויות להסיג את הפריפריה לאחור, ולהעמיק את אי-השוויון בתחומי החיים השונים בין הפריפריה למרכז. את מציאות זו ניתן למנוע באמצעות מדיניות מרחיבה של שיקום כלכלי ויציאה מחובות, לצד תקצוב תוכנית אסטרטגית רב-שנתית של שיקום האוכלוסיות שנעקרו מבתיהן.

הפוסט בהיעדר מדיניות מרחיבה של שיקום כלכלי, מעגל הא.נשים החיים בעוני צפוי להתרחב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

ובכל זאת, יש בפרק האמור בתכנית הכלכלית משהו שראוי להתעכב עליו, והוא ביצור מעמדו ההולך ומתחזק של הממונה על השכר במשרד האוצר והרחבת סמכויותיו בניהול כוח האדם בשירות המדינה, ובפרט – במשאים ומתנים לפתרון סכסוכי עבודה בשירות המדינה, ואף בשירות הציבורי כולו. מאחר שההוראות הכלולות בפרק, שיפורטו להלן, אינן מצריכות תיקוני חקיקה, הממשלה מיהרה לעגן אותן בהחלטת ממשלה שהתקבלה לאחרונה, מיד לאחר פרסום התכנית.

שבתת? אין השלמת שעות עבודה

החלטת הממשלה כוללת שתי הוראות שנועדו לחזק את מעמדו של הממונה על השכר על פני הנהלות היחידות הממשלתיות. ראשית, נקבע בהחלטה שנציבות שירות המדינה תשקול נקיטת אמצעים משמעתיים כנגד בעל תפקיד שלא יציית להנחיות העברת המידע בנוגע לזהות השובתים ואופי העיצומים. זאת, כנראה, לאור כך שהנהלות המשרדים, בהן התקיימו בעבר שביתות או עיצומים, לא הקפידו על העברת מידע למשרד האוצר, דבר שגרם לתשלום שכר מלא לעובדים השובתים. לפי החלטת הממשלה, ראוי להדגיש, האחריות על העברת המידע מוטלת על מנכ"ל המשרד הממשלתי או יחידת הסמך בה מתקיימת השביתה, כך שמדובר בהכפפה של פקידים מן הדרג הבכיר ביותר לממונה על השכר.

שנית, וזה העיקר, החלטת הממשלה עיגנה נורמה חדשה לפיה יש "להימנע מלהגיע להסדרים עם העובדים בדבר עבודה חליפית או השלמת עבודה מכל סוג שהוא, בעקבות שביתה מלאה או חלקית, ללא הוראה או אישור אשר ניתנו באופן מפורש, בכתב ומראש על-ידי הממונה על השכר".

שביתות נפתרות כמעט תמיד לאחר הליך משא ומתן מתיש, שבסופו מגיעים הצדדים לאיזונים ופשרות של קח ותן, ולמכלול של הסכמות. בין הסכמות אלה נכללת לעיתים הסכמה על תשלום שכר רטרואקטיבי לעובדים (ככל שקוזז מלכתחילה) תמורת התחייבותם להשלמת העבודה באופנים שונים. ההוראה בדבר אישור "מראש" (ובכתב!) שעל הממונה לתת על מנת שהצדדים יוכלו להסכים על השלמת עבודה, נועדה להלך אימים על עובדי המדינה, ולפגוע בחופש השביתה שלהם.ן.

האיום באי-תשלום שכר, ללא אפשרות של השלמת עבודה עם תום השביתה, עלול לגרום לאפקט מצנן אצל עובדים שמבקשים לצאת לשביתה כדי לשפר את תנאי העסקתם. ככל שישבתו בכל זאת, התעקשות על איון האפשרות להשלמת העבודה או קבלת שכר חלקי עבור עבודה חלקית, עלולה לגרום להסלמת הסכסוך (בחירה בשביתה מלאה במקום חלקית או התארכות השביתה). למותר לציין, שאי השלמת שעות העבודה עלולה לפגוע גם בציבור שעובדי המדינה אמורים לשרת.מעל לכל אלה – מעורבות יתר של הממונה על השכר בפתרון סכסוכי עבודה בשירות הציבורי עלולה לפגוע ביחסי העבודה התקינים בין הצדדים הישירים ליחסי העבודה: העובדים והמנהלים ביחידה הממשלתית או הציבורית. למעשה, ההסדר עלול לגרום לכך שסכסוכי עבודה, שהיו נפתרים בהסכמה בין שני צדדים המכירים זה את זה שנים ואת עילות הסכסוך ביניהם על פרטיהן, יתמשכו ויסלימו בעטיית מעורבותו של הממונה על השכר.

המקרה של הסגל הזוטר

דוגמה טובה ניתן למצוא כבר בהתנהלותו של הממונה בנוגע לסכסוך בין המרצים "הזוטרים" במכללות האקדמיות לבין הנהלותיהן ביחס לתנאי העסקתם. יש בדוגמה זו כדי להראות, שהחלטת הממשלה למעשה מאשרת בדיעבד ומחזקת את מדיניותו הקיימת של הממונה על השכר, שכבר מיושמת לא רק ביחס לסכסוכי עבודה בשירות המדינה, אלא במגזר הציבורי כולו, שבו מועסקים יותר מ-700 אלף עובדות ועובדים.

לאחר שביתה ארוכה שהתקיימה בו בזמן ב-11 מכללות, הגיעו המרצים – המאוגדים תחת "כוח לעובדים" – להסכמות עקרוניות מול הנהלות המוסדות האקדמיים, שכללו השלמת חלק משעות העבודה החסרות בגין השביתה (והארכת הסמסטר לצורך כך). ואולם, בזמן שהצדדים הישירים לסכסוך העבודה (כלומר, המרצים והנהלות המכללות) הגיעו להסכמות האלה (באופן שגם מזער את הפגיעה בציבור הסטודנטים, שיכלו להשלים את שנת הלימודים, להיבחן ולהתקדם לקראת סיום התואר), סירב הממונה על השכר לאשר תשלום מלא תמורת השלמת שעות ההוראה. הוא קבע תחת זאת, שהמרצים יקבלו שכר בגובה 55% בלבד משכרם הרגיל עבור שעת הוראה, בנימוק ששיעורי השלמה אינם כוללים מטלות נוספות שנכללות בעבודת המרצה.

הנושא התגלגל לאחרונה לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר ביטל את החלטת הממונה בגין עיתוי קבלתה (לפני סיום המו"מ בין הצדדים וגיבוש הסכמות), תוך שהוא אינו מכריע בשאלת החוקיות שלה לגופה. הוא קבע כי "בנסיבות שנוצרו, הצדדים ליחסי העבודה הקיבוצים [כוח לעובדים וועד ראשי המכללות] ינהלו משא ומתן בסוגיה האמורה [התשלום עבור שיעורי ההשלמה] ללא נוכחות הממונה", וכי החלטת הממונה בעניין התשלום החלקי עבור השלמת השיעור לא תובא בחשבון במסגרת המו"מ.

ממונה להוט, בית המשפט פחות

בית הדין הארצי גילה חוסר נחת, אם כן, מלהיטות היתר של הממונה להתערב במשא ומתן בין הצדדים. למעשה, הוא קבע בפסק דינו בעניין המכללות, פחות משבועיים אחרי שהתקבלה החלטת הממשלה בדבר חובת קבלת אישור "מראש" של הממונה על השכר על השלמת עבודה של עובדי מדינה ששבתו, שהממונה אינו רשאי להתערב במשא ומתן בין הצדדים הישירים במגזר הציבורי לפני שהללו הגיעו להסכמות עקרוניות.

יש לקוות שבעתיד יסכים בית הדין ללכת צעד נוסף, וימנע כליל את התערבותו של הממונה בהסכמות שאליהן הגיעו הצדדים למשא ומתן בעניין השלמת עבודה בגין ימי שביתה. הממונה על השכר מוסמך לבחון שאין "חריגות שכר" במגזר הציבורי; סוגיית השלמת העבודה של עובדים ששבתו אינה אמורה להיות בתחום עיסוקו. בנושא זה אמורים לעסוק מנהלי ומנהלות היחידות הממשלתיות. הם גם האחראים לוודא עמידה במגבלות התקציב של היחידה בראשותם.

// פורסם במקור באתר העוקץ

הפוסט חוק ההסדרים והפגיעה בזכות השביתה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אחרי שנים של עליות חדות במחירי הנדל"ן, הפחד מפני משבר מתחיל לחלחל. עליית הריבית ותפיחת החובות של משקי הבית מקשות על המשך הימים העליזים, בהם דיור הפך לסחורה חמה, על חשבון כל אלו שנאלצו לשלם עבורו בשכירות ובמשכנתאות מנופחות. הממשלה לא עומדת מנגד. היא דאגה להכניס לחוק ההסדרים הקרוב התייחסות, תחת פרק "קידום התחדשות עירונית", שנועדה להסיר את איום "חוסר הכדאיות" שבא עם התפתחות משבר נדל"ני. כך נכתב בסעיף 11 לפרק: "לשם עידוד פרויקטי התחדשות עירונית גם בתקופה בה צפויה ירידת מחירים העלולה להביא פרוייקטים לחוסר כדאיות, להנחות את השמאי הממשלתי לבחון שינוי בשיעור הרווח היזמי המומלץ לצורך אישור תכנית התחדשות עירונית בהתאם למצב הנוהג כיום על ידי תקן שמאי מספר 21. זאת בכדי להכווין את גופי התכנון לאשר תכניות בשיעור רווח יזמי מינימאלי גבוה מהמצב כיום."

במה מדובר? מוסדות התכנון^[1] אחראים על הכנת והפקדת תכניות להתחדשות עירונית בפרויקטי פינוי-בינוי. מדובר לרוב במתחמים גדולים החורגים מהתחדשות עירונית ברמה הבניינית, זו שמתרחשת תחת הנחיות תמ"א 38.[2] במקרה של פינוי-בינוי, יש להפקיד תכניות פרטניות על פיהן תתבצע הבנייה העתידית במתחם. אך מה תעזור תכנית שאינה רווחית? כזו לא צפויה לבוא לידי מימוש, מכיוון שאף יזם פרטי לא יהיה מוכן להתחייב לפרויקט. על מנת להימנע ממצב בו תכניות מופקדות מעלות אבק במגירה, מתבצעת בדיקת שמאי ממשלתי בשלב מוקדם של התכנון שתפקידה לוודא כי התכנית תאפשר רווחיות גבוהה מספיק. במילים אחרות, לוודא שהיזם הפרטי יוכל לקבל מספיק שטח ודירות חדשות, אותן יוכל למכור בשוק, על מנת "להצדיק את ההשקעה" בפרויקט. הדיירים הותיקים במתחם אמורים ליהנות מתוספת שטח מסוימת לביתם ומשיפוץ הבניין, אך הרווחים הגדולים נשמרים לפירמות היזמיות. זהו המודל המוכר לבנייה מתחדשת בישראל.

הרווח היזמי מחושב כיחס בין ההכנסות הצפויות של היזם ממכירת הדירות החדשות שנוספו למתחם, לבין ההוצאות שיידרשו לצורך ביצוע הפרויקט. כך, לדוגמא, עבור מתחם עם 300 דירות חדשות, שנמכרות כל אחת במיליון וחצי שקלים, תתקבל הכנסה של 450 מיליון שקלים. אם כלל עלויות הפרויקט (הוצאות על הבנייה, הניהול, המימון והמיסוי) עומדות על 360 מיליון שקלים, הרווח היזמי לפרויקט יעמוד על 25%.^[3]

ומה הרווח היזמי ה'ראוי'? השמאי הממשלתי מתקשה להשיב על כך במדויק, אך העיקרון ברור מספיק: מה שמקובל על היזמים הוא מה שראוי, שכן ההערכה נקבעת על סמך בירור נרחב שנעשה מול הגופים הפרטיים שפעילים בענף הנדל"ן. עד שנת 2022 השמאי העריך כי 25%-30% נחשב שיעור רווח נורמטיבי.^[4] אך הערכה זו יצרה בעיה – היא קבעה מעין כלל אצבע לתקרת רווח עבור מוסדות התכנון. כשהרווח חרג מתקרה זו תכנית הבנייה הייתה יכולה להשתנות לרעת היזם, שעלול היה לעמוד בפני צמצום זכויות הבנייה שהוענקו לו מתוקף התכנית. כך, לפי הדוגמא הקודמת, במקום לאשר לו מכפיל יחידות דיור העומד על 4 (400 דירות חדשות ומחודשות על כל 100 דירות ישנות) אולי היה מקבל רק מכפיל של 3. התערבות סמויה כזו ב"כוחות השוק" לא הייתה מקובלת על השמאי הממשלתי הנוכחי, אוהד עיני, ובשנת 2022 עודכן תקן מס' 21 כך שהוסרה ההערכה לגבי רווח יזמי מקובל.^[5] אך כעת עלתה בעיה נוספת: אולי עדיף לא להגביל את רווחי ההון הנדל"ני, אך מסתבר שאי אפשר להשאירם ללא הגנה, שכן בהיעדר רף רווחיות כלשהו נוצרת אי וודאות עסקית ותכנונית שפוגעת בקידום הפרויקטים. לכן השמאי הכין מסמך נלווה לתקן, שמפרט רווח יזמי מינימלי. בעת בחינת התכנית בידי שמאי מוסמך, עליו לקחת בחשבון שהרווח עומד בסף גבוה מספיק על מנת שלא ייפגעו סיכויי תכנית הבנייה לצאת לפועל.

הערכת השמאי לרווח המינימלי חולקה לשלושה אזורים גיאוגרפיים. בתל אביב – יפו הוא נקבע בשיעור 14%, בגוש דן ובירושלים 16%, ובשאר הארץ 17%.^[6] לעין בלתי מזוינת בהיגיון עסקי בריא, זה יכול להיראות דירוג מוזר. הרי צפוי כי דווקא באזורים פריפריאליים יהיה קשה יותר להשיג תשואה גבוהה, בהשוואה ל'אזורי הביקוש' בהם מחירי הנדל"ן מרקיעי שחקים. אך עבור סוג החישובים הללו, שיעור הרווח היזמי הוא בעיקר עניין של הערכות סיכון עסקי, וזה נחשב גבוה יותר מחוץ לאזורי הביקוש. סיכון גבוה יותר מחייב תשואה גבוהה יותר. למה להסתכן בהתחדשות עירונית רחוקה, במקומות בה היא נדרשת במיוחד בשל סיכון מוגבר לרעידות אדמה, בשכונות מוזנחות עם בניינים מתפוררים, בערים מתקשות שמי יודע אם יזכו "להתפתח" ולמשוך מספיק קונים עשירים… פריפריה? שלמי יותר, את מסוכנת ליזמים.^[7]

כעת הגענו לשלב האחרון בסאגת השמאות המתגלגלת וישר לתוך חוק ההסדרים שהממשלה מקדמת. במשרד האוצר כנראה מודאגים מכך שרצפת הרווחיות נמוכה מדי. שוק הנדל"ן מראה סימני פרכוס, ואין צורך לחכות לירידות. מספיק שציפיות היזמים כוללות כעת מרכיב סיכון גבוה יותר בכל הארץ, ואם הם מעריכים שיסתכנו יותר כי חלילה מחירי הדירות ירדו, יש לקחת זאת בחשבון כבר היום באישור התכניות ולהבטיח את התאמתן לאינטרסים העסקיים ששולטים בבנייה. אמנם בחוק ההסדרים לא נקבו בשיעור הרווחיות החדש, אך לפי אחד הדיווחים מדובר על רווח יזמי מינימלי של 25%.^[8] ברור שסף רווחיות כזה יגביל אישור של תכניות עתידיות להתחדשות עירונית, במיוחד מחוץ לאזורי הביקוש שם הפרויקטים פחות 'כדאיים' מלכתחילה.^[9]

כמובן שניתן היה לעשות דברים אחרת. תכנון הדיור היה יכול להיות מוגן מפני שיקולים שמחבלים בו ומגבילים אותו. מוסדות התכנון היו יכולים לקדם תכניות שמשקללות אינטרס ציבורי רחב בצורה מיטבית – שלוקחות בחשבון ציפוף שמתאים למרקם עירוני ספציפי, מקימות מתחמי מגורים שאינם מגדלי ענק יקרים וזוללי אנרגיה, מעודדות הֲלִיכָתִיּוּת וקהילתיות, דוחפות לבניית מבנים מאופסי פליטות פחמן ומכתיבות היצע דירות מגוון מבחינת גודל ושימוש לטובת כלל פלחי האוכלוסייה.^[10] אין אנו יכולים לדעת, בעצם, עד כמה רחוק יכול ללכת תכנון דמוקרטי מיטיב בישראל,  כי מראש גבולותיו נקבעים בידי אינטרס הרווח, שדורס כל מחשבה על תכנון אלטרנטיבי רציני.

למרות המצב העגום, ניתן לנסות להעריך את מרחב התמרון התכנוני שיווצר לטובת ממשל דמוקרטי, כזה שמשיל מעליו את ההיגיון העסקי של היזמים הפרטיים. בואו נדמיין: מה היה קורה אם את הבנייה היו לוקחות על עצמן חברות ציבוריות שלא למטרות רווח – פירמות ממשלתיות, מוניציפליות וקואופרטיביות – כפי שאנו מכירים ממודלים חלופיים לדיור במדינות אחרות.^[11] הרווח היזמי היה יכול להיות אפס (לאחר החזרת עלויות המימון), תכניות בנייה שלא היה להן סיכוי להיחשב כדאיות היו נבחנות באור שונה לגמרי, והדירות שהיו נבנות היו יכולות לשמש לדיור ציבורי וחברתי, שמיועד לכולם.

הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית מספקת כלי שמאפשר לבחון זאת. מדובר ב'מחשבון כדאיות' שמפיק הערכה ראשונית לגבי הרווח היזמי הצפוי, בהתאם לנתוני פרויקט פינוי-בינוי שמוזנים לתוכו.^[12] אמנם מדובר במודל חישובי שמיועד להיות "כלי לרשויות מקומיות, בעלי דירות ויזמים לבחינת כדאיות כלכלית", אך בעצם הוא מחשב עלויות צפויות לפרויקט, לפי הערכות מעודכנות שמנפיק גורם ממשלתי. עלויות אלו משמשות לחישוב הרווח היזמי (באחוזים) שיתקבל במחיר מסוים ובכמות מסוימת של דירות למכירה.^[13] לכן ניתן גם להשתמש במחשבון כדי לבחון נתוני פרויקט היפותטי ברווח יזמי מאופס – בחינת תוצאות התחדשות עירונית במודל מבוסס עלות (cost based), או בשפה פשוטה, בנייה שלא למטרות רווח.

נשתמש במחשבון כדי לבחון שני תרחישים, המבוססים כל אחד על תכנית פינוי-בינוי למתחם שכולל 100 דירות ישנות. בתרחיש הראשון, כאשר מחיר המכירה הממוצע לדירה חדשה עומד על 1.98 מיליון ₪, מכפיל יחידות הדיור צריך לעמוד על 5 (ייבנו 500 דירות סה"כ, 100 יחזרו לבעלים המקוריים ויתרת הדירות לשיווק בידי היזם תעמוד על 400), וזאת כדי לספק רווח יזמי של 18.9%.^[14] ראינו כבר כי לפי הערכות השמאי הממשלתי, במקרה כזה מכפיל נמוך מ-5 צפוי להפוך את הפרויקט לגבולי מבחינת הרווחיות המקובלת, ברמה שתסכן את הוצאתו לפועל. עלות דירה חדשה ללא רווח עומדת על 1.23 מיליון ₪, כך שהיזם מרוויח את ההפרש: 750 אלף ₪ על כל דירה (38% ממחיר המכירה).

כיצד היה נראה אותו פרויקט בבנייה שלא למטרות רווח? עבור חישוב לרווח מאופס המכפיל הנדרש עומד על 2.57 – כך שנדרשות 157 דירות לשיווק במחירי השוק על מנת לכסות את עלות הבנייה. המסקנה היא שמבלי לשנות דבר מלבד איפוס שיעור הרווח, אפשר היה לבנות 500 דירות בפרויקט, מתוכן למכור 157 דירות בשוק הפרטי ולהשאיר 243 דירות נוספות בבעלות ציבורית, לטובת הגדלת מאגר הדיור הציבורי המדולדל. מהזווית ההפוכה ניתן לומר שהרווח היזמי גוזל מהציבור 243 דירות.

אך נכון יהיה לבחון תרחיש נוסף. סביר להניח שמכפיל בנייה העומד על 5 הוא גבוה מדי עבור אזורים רבים. מטרתנו כאמור היא תכנון ציבורי מיטבי בהתאם לתנאים המקומיים ולא מקסום השטח הבנוי בפרויקט. על פי המלצות הוועדה הבין-משרדית לעידוד התחדשות עירונית בפריפריה, מכפיל בנייה מתאים יותר לאזורים רבים בארץ, ובמיוחד בערים שסובלות ממחסור בתשתיות, יעמוד על 3.^[15] סביר גם להניח שמכפיל כזה יאפשר יותר גמישות לבנייה אקולוגית רוויה, מבלי להקים מגדלים ומבלי להעמיס באופן קיצוני על תשתיות השכונה והעיר. מכיוון שבתרחיש זה ייבנו פחות דירות, הרווח היזמי יגיע רק ל-5.8%. במצב של 'עסקים כרגיל' התכנית המיטיבה הזו לא תצא לפועל. היא אפילו לא תגיע לשלב ההפקדה במוסדות התכנון מפני שאין היא עומדת בקריטריון הרווח המינימלי. כפי שהביע את דעתו אחד מבעלי העניין הפרטי בתחום "יש אזורים…שלא תהיה בהם התחדשות עירונית לעולם".^[16] אך עבורנו, התוצאה שונה: ללא רווח יזמי, הדיירים הקודמים יקבלו דיור משופר, ו-200 הדירות הנוספות יוכלו לשמש לדיור בר-השגה (בשכירות ארוכת טווח) ולדיור הציבורי. גם במקרה זה, נראה כי הצעד הראשוני של הסרת מניע הרווח מביא לתוצאות יפות. סביר להניח כי מימון הפרויקט בתרחיש כזה יהיה ממשלתי, מכיוון שאין הוא מבוסס על מכירה מהירה במחירים גבוהים בשוק הבעלות הפרטי. וכאשר המימון יהיה ציבורי, כל הפרויקט יהיה מיועד לציבור – מבלי להיות תלויים כלל ברוכשי נדל"ן אמידים, בבנקים, בקרנות הון וכו'.

זו כמובן התחלה צנועה. הרווח היזמי מהווה רק חלק מהעלויות המבוזבזות בשרשרת הרווחים הפרטיים שקשורים לנדל"ן. בשאיפה, גם קבלני הביצוע של הבנייה יפעלו שלא למטרת רווח ויש לזכור שלמדינה ולרשויות המקומיות מרחב תמרון נוסף הנובע מהשליטה במיסוי אותו הן גובות מהפרויקט. חשוב אף יותר, כאמור, הוא התאמת מבנה העלויות הכולל לתכנון חברתי ואקולוגי, שיכלול שכר ראוי לעובדים ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות. אך בלי הצעד הראשון – הסרת הדיקטטורה של שליטת הרווח היזמי – כל הסוגיות החשובות הללו יישארו קבורות תחת הר ההון הנדל"ני.

הערות:

[1] ועדות התכנון והבנייה המקומיות, המחוזיות והארציות.

[2] הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית (2022). דוח התחדשות עירונית 2021.

[3] 450/360-1=25%
יש לציין שמדובר בהגדרת הרווח היזמי לפי השמאי הממשלתי, וכי חישוב עסקי הבודק רווחיות יתבצע באופן שונה. לכן, בהתאם להנחות שונות לגבי משך הבנייה והיקף ההון העצמי שמשקיע היזם, התשואה על ההון יכולה להיות גבוהה בהרבה. לדוגמא, פרויקט שבנייתו אורכת 4 שנים, בו 40% מהמימון מגיע מהיזם (השאר במימון בנקאי ומוסדי), המשיג רווח יזמי של 25%, עומד על יותר מ-50% תשואה על ההון. לשם המחשה, אחוז רווח דומה יתקבל מהחזקה במנייה שיותר ממשלשת את שוויה כל 4 שנים.

[4] מועצת שמאי המקרקעין (2012). תקן 21 [ישן].

[5] מועצת שמאי המקרקעין (2022). תקן 21.1 [חדש].

[6] אגף שומת מקרקעין (2022). הנדון:הרווח היזמי המזערי בתכניות פינוי בינוי.

[7] בנושא הסיכון מרעידות אדמה והיעדר התחדשות עירונית בפריפריה, ראו פרסום קודם.
יש לזכור כי בפריפריה נדרש מכפיל יחידות דיור גבוה במיוחד כדי להבטיח רווחיות ליזמים, מכיוון שכל דירה חדשה שווה פחות מבמרכז. אך בנייה במכפילים גבוהים מציבה בעיות קשות בפני הערים הפריפריאליות, שמתמודדות גם כך עם גירעון תשתיתי קשה שמגביל את פוטנציאל הדיור, ושבהן בנייה לגובה יכולה לפגוע במבנה בתכנוני והחברתי של השכונות הקיימות.

[8] יובל ניסני (2023). מחירי הדירות יורדים, ובמשרד האוצר דורשים לשנות את הרווח היזמי המינימלי בפינוי בינוי. גלובס.

[9] הרשות להתחדשות עירונית )2022(. דוח המלצות הוועדה הבין-משרדית לעידוד התחדשות עירונית בפריפריה.

[10] ראו מרכז אדוה (2022). יש מוצא מהמשבר: האופציה הציבורית בדיור ומשבר האקלים.

[11] מרכז אדוה (2022). דיור לכל – גם בישראל: מה ניתן ללמוד ממדיניות הדיור האוניברסלי בעיר וינה?.

[12] הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית (2023). המחשבון לחישוב כדאיות כלכלית של מתחמי פינוי ובינוי.

[13] החישוב כולל משתנים נוספים, כמו גודל הדירות הישנות והחדשות, שיעור החיוב בהיטל השבחה, זכויות בנייה מסחריות וכו'. מכיוון שאנו מעוניינים בהמחשת טיעון כללי ולא בתכנון מפורט, נימנע בשלב זה מהתייחסות למשתנים הללו.

[14] לפי הגדרות ברירת המחדל של המחשבון: גודל ממוצע לדירה חדשה: 107 מ"ר; גובה בניינים ממוצע: עד 9 קומות. מחיר הדירה למכירה דומה למחיר ממוצע לדירה חדשה בחישוב כלל ארצי. ראו:
אגף הכלכלנית הראשית, משרד האוצר (2023). סקירת ענף הנדל"ן למגורים, דצמבר 2022.

[15] הרשות להתחדשות עירונית (2022). דוח המלצות הוועדה הבין-משרדית לעידוד התחדשות עירונית בפריפריה.

[16] אריק מירובסקי (2019). לוח הכפל הקשה של היזמים בתחום ההתחדשות העירונית. גלובס.

הפוסט ברוכה הבאה לדיקטטורה על הבנייה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

האדם ברא להסללה משרד, הלא הוא משרד ההסללה. משרד ההסללה מפליא לייצר עוד ועוד הסללות: הקבצות א', ב' וג'; מסלול עיוני ומסלול מקצועי; כיתות מצטיינים וכיתות רגילות; מתמטיקה ברמה של 3, 4 ו-5 יחידות לבגרות; חינוך חילוני, דתי וחרדי; ועוד.

בריאת מסלולים היא משימה לא פשוטה. לא קל לתקן את מעשה ידי האל, אפילו כשאנו כבר יודעים שהוא עשה לעצמו מלאכה קלה וברא את האדם ללא הסללה, כאילו כולם שווים.

לא פלא שמשרד ההסללה עייף.

מי בא לעזרתו? כמובן, חוק ההסדרים, שלמזלנו הרב אוהב לשחרר את הממשלה מחובותיה הרבים ודוגל בנוסחת הפלא של ביזור ושל הפרטה. כיצד? פשוט: משימת ההסללה תושת על מנהלות בתי הספר. משרד ההסללה, שרוצה כבר מנוחה, יישא רק בנטל המימון. כל בית ספר יפתח חשבון בנק, אליו יוזרם המימון של משרד ההסללה. עם הכסף הזה תוכל כל מנהלת לרכוש כל מה שנדרש לבית הספר, החל במוצרים כדוגמת טואלטיקה ומחשבים וכלה בשירותים חינוכיים.

נשמע טוב. נשמע שאלוהים בכל זאת מנצח בסוף. נשמע שלא תהיה עוד הסללה. כל בית ספר יפתח… כל מנהלת תוכל… כל מה שנדרש… אבל לא. נתאזר בסבלנות ונקרא את ההמשך:

"משרד החינוך [ניחשתם, זהו משרד ההסללה] יחלק את מוסדות החינוך האמורים בסעיף 2(ב) לעד ארבעה הקבצים, במדרג מהגבוה לנמוך. השתייכות לכל הקבץ תיעשה בהתאם ליכולות הניהוליות ולתוצאות החינוכיות האובייקטיביות של מוסדות החינוך בהתאם לקבוצת מוסדות החינוך בעלי מאפיינים דומים (לרבות לפי הרקע הסוציו-אקונומי של התלמידים). משרד החינוך רשאי לקבוע קריטריונים נוספים לחלוקה…
משרד החינוך יחלק את הרשויות המקומיות ובעלויות החינוך להקבצים לעניין חינוך – בהתאם ליכולות הניהול והביצוע של הרשות או הבעלות, לפי העניין, ולתוצאות החינוכיות האובייקטיביות של המוסדות שבאחריותן ביחס לקבוצת רשויות או בעלויות עם מאפיינים דומים, ובהתאם לפרמטרים אחרים. הקריטריונים ייבנו בהיוועצות עם מרכז השלטון המקומי ומשרד האוצר."

ההסללה לא נגמרה. רק השם שלה שונה: עכשיו קוראים לה "הקבץ". ואולי זו פשוט שגיאת כתיב – שכמובן צפויה בהחלט במערכת עם ארבע דרגות חינוך.

לא פחות חמור – ההסללה, שבעבר נעשתה על בסיס אינדיבידואלי בתוך כל כיתה ובתוך כל בית ספר, תיעשה מעתה על בסיס מגזרי אוכלוסייה שלמים.

עתה נותרה רק שאלה אחת שאינה נטולת חשיבות: ראינו כי המימון המדובר אמור לשמש לא רק לרכישת טואלטיקה אלא גם לרכישת שירותים. ביניהם "שירותים שעד לפני זמן לא רב נתפסו כליבת הפעילות החינוכית ובהם "תכניות חינוכיות, פעולות ויוזמות חינוכיות, מתגברים ותומכים חינוכיים, פרויקטים לימודיים, תכניות העשרה…". המנהלת, שבעבר עסקה בסוגיות של פדגוגיה ודידקטיקה, תצטרך להקדיש עתה זמן רב לטואלטיקה. את תכניות הלימוד היא פשוט תרכוש.

הפוסט חוק ההסדרים 2023: משרד החינוך יממן, השוק החופשי יחנך הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

האמירה רלוונטית במיוחד לזכאים לגמלת סיעוד בשתי הרמות הנמוכות ביותר מתוך שש רמות של תלות וקושי תפקוד בפעולות היום-יום (ניידות, הלבשה, רחצה, אכילה ושתיה, טיפול בהפרשות והצורך בהשגחה בתוך הבית) — וגם לאזרחים ותיקים שאינם מוכרים כסיעודיים אולם הם נתונים בסכנה להידרדרות תפקודית. הרעיון המבורך הוא לדחות, עד כמה שאפשר, הידרדרות תפקודית של אדם מבוגר בשלבים הראשונים של הצורך בסיוע הזולת ואף לפניכן.

ועדת קידר הטילה את האחריות למתן השירותים המשמרים על קופות החולים, משרד הרווחה, חברות הסיעוד והרשויות המקומיות. הציפיות היו שקופות החולים ומשרד הרווחה יספקו שירותים שכיום אינם קיימים, או שאינם קיימים בפריסה מספקת או שאינם מוצעים לזכאי גמלת סיעוד. מומלץ גם שחברות הסיעוד תכשרנה את המטפלות הביתיות לעסוק בטיפול מונע הידרדרות תפקודית.

דו"ח קידר הינו מסמך שממנו עולה איכפתיות רבה למצב התפקודי של אזרחים ותיקים. הוא מציע לשנות את אופן הפעלתו של חוק סיעוד. ההמלצות הן לבנות את הגמלה ברמות הנמוכות מחדש, כך שתכלול שלושה מרכיבים: (1) קיצבה כספית חודשית (שאינה מחליפה שירות רווחה), לשימוש לפי ראות עיניהם של הזכאים, (2) שירותי דחיית תלות/הידרדרות תפקודית, שאינם מהווים חלק מהגמלה כיום, (3) שירותי רווחה, ביניהם ביקור במרכזי יום והשתתפות בקהילה תומכת (ביקורי בית תקופתיים ודחופים לפי הצורך שמטרתם תחזוקת הבית, פעילות חוץ ביתית להפגת הבדידות ועוד). בין ההמלצות בתחום הרווחה: כל זכאי גמלת סיעוד ברמות הנמוכות יוכלו לקבל שירותי קהילה תומכת.

ההמלצות של ועדת קידר כוונתן להציע כי שירותי סיעוד ובהם שירותים לדחיית תלות מחליפים "שירותי טיפול" (שעות עבודה של מטפלת מחברת סיעוד המעניקה עזרה בניהול משק בית, כולל בישול, קניות ועוד).

המלצה נוספת של ועדת קידר היא "לעודד צריכת גמלה בשירותים על פני גמלה בכסף", זאת בעקבות האפשרות שניתנה לבחור בכסף במקום בשירות, אפשרות שרוב זכאי גמלת סיעוד ברמות הנמוכות בוחרים בה, לאו דווקא לשימוש שמקדם את מטרות החוק.

משרד האוצר אימץ המלצות ועדת קידר בחוק ההסדרים: "מחליטים לאמץ מסקנות הצוות למניעת הידרדרות תפקודית . . . ולהנחות את שרי הרווחה, הבריאות והאוצר לפעול ליישומן."

ההחלטה הזאת בטיוטת חוק ההסדרים מבורכת, אלא שגם ההמלצות של ועדת קידר וגם תרגומן לסעיפים בחוק ההסדרים מניחות שקופות החולים מצוידות בכוח האדם הנחוץ כדי לספק לזקנים סיעודיים שירותים שיתרמו למניעת הידרדרות תפקודית. מדובר לרוב באחיות ובבעלות מקצועות פרה-רפואיים, כמו פזיותרפיסטיות, קלינאיות תקשורת, תזונאיות ומרפאות בעיסוק.

אלא שכבר כיום המצב הוא שאין, לא לקופות החולים ולא למשרד הרווחה, שירותים וכוח אדם הדרושים כדי לטפל במשימות הקיימות בתחומים הרלוונטיים. כיצד ייטלו על עצמם משימות חדשות, אפילו אם יקבלו תוספת תקציב? כיצד יימצאו ויגויסו כוח האדם החסר כאשר המקצועות הרלוונטיים לא משתלמים, במיוחד בשירות הציבורי?

הרעיון של פיתוח שירותים למניעת תלות והידרדרות תפקודית של אזרחים ותיקים הוא חיובי. יש לקוות שעצם העלאת הנושא תביא לפיתוח שירותים חדשים ולשיפור הן של מצב הזקנים והן של תנאי ההעסקה של עובדים ועובדות שאמורים.ות לתרום לשיפור הזה. יש לקוות שלא יבטלו שירותים קיימים ("טיפול אישי") לפני שמוצבים במקום שירותים חלופיים טובים יותר.

הפוסט שינוי מנגנון גמלת הסיעוד בחוק ההסדרים: רעיון מבורך שלא קל יהיה לתרגם אותו הלכה למעשה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הנה דוגמאות הלקוחות מן הפרק בחוק ההסדרים העוסק בשירותים פיננסיים:
הדוגמא הראשונה לקוחה מעולם הבנקאות. בעבר הלא רחוק היו בישראל חמישה בנקים גדולים – מספר קטן המאפשר, כך החשד, תיאום מחירים ועמלות. באה הממשלה וביקשה להוזיל את שירותי הבנקאות באמצעות הרחבת התחרות – היא הרשתה לגופים פיננסיים מוסדיים (קופות גמל ופנסיה) להעניק שירותים בנקאיים, בהנחה כי מספר גדול יותר של גופים פיננסיים יבטיח תחרות ובעקבות זאת יוזיל את השירותים. שנה חלפה ועוד שנה, והתקווה לא התממשה.

מן הראוי לשים לב לכך כי בניגוד לדוקטרינה הליברלית שלפיה השוק הוא אתר שבו השחקנים הם תוצר של יזמות עסקית המתחרים זה בזה במטרה להגדיל את רווחיהם, בפועל – לפחות בתחום הבנקאות – המדינה היא זאת שמייצרת את השחקנים וגם דוחקת בהם להתחרות זה בזה. זו דרכה להוזלת שירותים. הנה כך אומר זאת חוק ההסדרים עצמו:

"אף כי בעקבות תיקונים אחרים בחוק להגברת התחרות ולצמצום הריכוזיות, צומצמה השפעתם של הבנקים על שוק ההון בישראל, וניתן עידוד להתפתחותם של גופים מוסדיים משמעותיים, נכון לשנת 2021 , היקפי הנכסים של הבנקים הגדולים עדיין גדולה משמעותית בהשוואה להיקף הנכסים המנוהלים על ידי הגופים המוסדיים, כאשר סך הנכסים של שני הבנקים הגדולים בישראל עומד על כ- 1,300 מיליארדי שקלים חדשים, לעומת סך נכסים של כ- 350 מיליארד שקלים חדשים אצל שני הגופים המוסדיים הגדולים בישראל. יתרה מזאת, המערכת הבנקאית עצמה עדיין מאופיינת בריכוזיות גבוהה, כאשר נכון לשנת 2020 , שני הבנקים הגדולים בשוק מחזיקים יחד נתח שוק של 56%…"

דוגמא נוספת מעולם הבנקאות היא גובה העמלות שאנו משלמים לבנקים – חלק מן ההסבר ליוקר המחייה הגבוה. הנה שוב חוק ההסדרים:

"נכון לשנת 2021, משק בית ממוצע בישראל משלם עמלות לבנקים בסך 2,100 ש"ח כל שנה [ובסה"כ כ-6 מיליארד ₪, ש.ס.], כאשר חלק גדול של הלקוחות לא מודע להיקף העמלות שהוא משלם… מצב זה נוצר בגלל שהעמלות נגבות ישירות מהחשבון של הלקוחות, ובמרבית המקרים הן אינן שקופות ללקוחות … לאור זאת, מוצע לחייב את הבנקים למסור ללקוחות בכל חודש מידע אגרגטיבי על סך העמלות והריביות שנגבו ממנו באמצעות אמצעי התקשורת הנוח ללקוח (SMS, מייל וכו'). כך תגבר המודעות הצרכנית של הלקוחות, שתניע אותם לפעול להפחתת העלות של השירותים הבנקאיים שהם צורכים…"

לא פשוט, העסק הזה של ניהול מדינתי של השוק החופשי.

הפוסט המדינה והבנקים ערבים זה לזה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

התופעה רווחת: 80% מתושבי ישראל מבוטחים בתוכניות שב"ן וכ-40% מהתושבים רכשו ביטוחי בריאות פרטיים ישירות מחברות ביטוח — כמעט כל האחרונים מבוטחים גם בשב"ן. לפי רשות ההון, ביטוח וחיסכון במשרד החשב הכללי, 65% מרוכשי ביטוח בריאות מחברות ביטוח הם בני המעמד הבינוני ו-25% הם מעשירוני הכנסה 1-4. במלים אחרות, כפל ביטוח מכביד על תושבים מן השורה.

התיקון שאמור להיכנס בפברואר הוא יוזמה של רשות ההון, ביטוח וחיסכון: מעתה על חברות הביטוח להציע פוליסת בריאות בסיסית אחידה אשר "במהותה מספקת שירותים שלא ניתנים במערכת הבריאות הציבורית או בשב"ן". עוד נקבע כי "פוליסה זה תהיה הראשונה שמוצעת למבוטח במסגרת הליך המכירה. כדברי הרשות, "הקביעה הזאת אמורה לסייע להנגיש לציבור המבוטחים את הכיסויים שלא כוללים חפיפה עם השב"ן". התיקון הוא רק לגבי פוליסות חדשות, ולא ברור מה תהיה מידת האכיפה שלו.

בטיוטה השניה של חוק ההסדרים (מיום 15.2.2023) הציע משרד האוצר תיקון קצת שונה, החל על פוליסות חדשות ומתחדשות (מיום החידוש, אפילו אם קדם לתחולת התיקון, במקרה של פוליסות פרטיות [לא קבוצתיות]): במקרה שתושב.ת מחזיק.ה פוליסת ניתוחים מחברת ביטוח מסוג "ביטוח מהשקל הראשון" (זאת אומרת, ללא השתתפות עצמית) ומחזיק.ה גם בשב"ן, תישא חברת הביטוח המסחרי בעלויות הניתוח, גם אם המבוטח תובע את חברת הביטוח וגם אם הוא תובעת את השב"ן (אז חברת הביטוח תצטרך לשפות את השב"ן.) אחרי כניסת התיקון, הוצאות תוכניות השב"ן תיבדקנה והוזלות (צפויות) תעבורנה למבוטחים כהפחתות בפרמיות.

ההצעה שבטיוטת חוק ההסדרים הולכת רחוק יותר מזאת של רשות ההון, ביטוח וחיסכון; אולם קיימת הצעה עוד יותר גורפת, של הוועדה להעצמת שירותי הבריאות בישראל ואסדרת מערכת הבריאות הציבורית והפרטית ("ועדת אש"), מתאריך נובמבר 2022. ההצעה של ועדת אש קובעת את ביטול פרק ביטוח הניתוחים בפוליסות ביטוח בריאות של חברות הביטוח, פרט ל"משלים שב"ן" –דהיינו, כיסוי ההשתתפות העצמית בניתוחים המכוסים על-ידי השב"ן. יתר על כן, ההצעה קובעת שמותר לחברות ביטוח להציע ללקוחות רק שירותים שאינם נמצאים בשב"ן של קופות החולים, כגון ביטוח ניתוח בחו"ל, תרופות שלא בסל, או שירותי בריאות שהם מורחבים ביחס לאלה הנמצאים בשב"ן.

ההצעה של ועדת אש נוגעת רק לפוליסות חדשות. כלולים בה צעדים לעידוד מעבר של חברות הביטוח מפוליסות קיימות לחדשות.

עוד המלצה של ועדת אש: העברת ניתוחים שבעת הזאת כלולים בביטוח המסחרי לביטוח השב"ן, והעברת שירותים מהשב"ן לסל הבסיסי. האחרון אמור להתאפשר על-ידי תוספת של כמילארד ש"ח לעלות הסל.

כל ההצעות הללו, הן של רשות ההון, הביטוח וחיסכון, הן של טיוטת חוק ההסדרים והן של ועדת אש, הינם צעדים חיוביים בכיוון של מה שנחוץ כדי לחזק את מערכת הבריאות הציבורית ולצמצם את ההוצאות על בריאות של מבוטחים.

כאמור, ההצעה של טיוטת חוק ההסדרים היא צעד קטן בכיוון הנכון. מהו כיוון הנכון? הכנסת כל שירותי השב"ן לסל הבסיסי, יחד עם שירותים אחרים הנחוצים לשיפור הבריאות והמבוקשים על-ידי המבוטחים. וכמובן, הגדלת עלות סל הבריאות המגיע לכל תושבי ישראל.

הפוסט צמצום תופעת כפל הביטוח בביטוחי הבריאות הפרטיים: צעד קטן מדי – בכיוון הנכון הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

אף על פי כן, המדינה קופצת ידה בהקצאת תקציבים במנגנונים אשר יצמצמו את תאונות העבודה. כך למשל, מספר מפקחי הבטיחות התעסוקתית עומד כיום על 80 – כחמישית מהמספר הנדרש על פי הסטנדרטים המקובלים במדינות ה-OECD – ומספר רב של תקנים אינם מאוישים, על פי הנטען בשל תנאי שכר ירודים.

בעקבות הביקורת הציבורית בנושא, קיבלה הממשלה ב-2018 החלטה בדבר "יצירת מנגנון שיוביל להפנמת עלויות של פגיעות בעבודה על ידי המעסיקים". על פי ההחלטה, שעוגנה בהוראת שעה בחוק הביטוח הלאומי שתוקפה עד סוף 2023, המעסיקים חויבו בתשלום נוסף לביטוח הלאומי, ששיעורו אמור היה להיקבע על פי רמת הסיכון להתרחשותה של תאונת עבודה, בהתחשב באופי העיסוק וכן ברקורד הבטיחותי של המעסיק.

ספק אם היה מדובר ביזמה ראויה מלכתחילה. בענפים תעסוקתיים המועדים לתאונות, כמו ענף הבניין, רוב העובדים מועסק על ידי קבלני משנה, כך שהמעסיק (שמשלם את דמי הביטוח הלאומי) אינו בהכרח זה שיש לו את השליטה המרכזית בבטיחות העובדים. כמו כן, התשלום הדיפרנציאלי עשוי לתמרץ דווקא הסתרה ותת-דיווח על תאונות עבודה, ובכך להחריף בעיה קיימת. כך או כך, הוראה זו לא יושמה, למעט גביית תשלום אחיד מכלל המעסיקים בשיעור 0.1% משכר עובדיהם.

משנמצא כי ערוץ מניעה זה של גבייה דיפרנציאלית של דמי ביטוח אינו ישים, ניתן היה לצפות כי המדינה תחפש חלופות למניעה ולהרתעה, כגון קביעת תקן למספר הולם של מפקחי בטיחות ואיושם של תקנים אלה; הרחבת האחריות לבטיחות באתרי בנייה לחברות יזמיות; קביעת חובה למתן הכשרות בטיחות לעובדים, בפרט בענף הבניין; החמרת הסנקציות על חברות קבלניות רשלניות מצד רשם הקבלנים במשרד השיכון, לרבות אי-העלאת סיווג רישיונן ואף שלילתו במקרים חמורים; הגברת האכיפה הפלילית של המשטרה והפרקליטות בעקבות תאונות עבודה קשות; הטלת אחריות על רשויות מקומיות לסייע בבקרה על בטיחותם של אתרי בנייה; ועוד.

במקום זאת, בחר משרד האוצר לעגן בהצעת תקציב המדינה ל-2024-2023 תיקון של קבע לחוק הביטוח הלאומי, אשר יקבע תוספת תשלום גורפת וקבועה לכלל המעסיקים, שתעלה בהדרגה במהלך העשור הקרוב, מסך 0.1% לסך 0.2% משכר העובדים. בדברי ההסבר להצעה זו כבר לא נטען שמטרת התיקון היא צמצום תאונות העבודה, אלא מימון עלותן ההולכת וגדלה של הגמלאות לנפגעים בהן – פרי כישלונה של המדינה למנוע את התאונות. זאת, בעוד שמשרד העבודה והמוסד לביטוח לאומי טוענים בפרסומים שונים שמספר התאונות נמצא בירידה.

אמנם, בהצעת התקציב מוצע גם להקים צוות לבחינת סוגיות שונות בנושא צמצום תאונות עבודה ובנושא גמלת נפגעי תאונות עבודה, שיגיש את המלצותיו בתוך שנה. ברם, מאופן ניסוח ההחלטה, כמו גם מהעובדה שבראש הצוות תעמוד מנכ"לית הביטוח הלאומי, מתגנב ללב החשש שגובה הגימלאות ואופני מימונן הוא הנושא המרכזי שיעמוד על סדר יומו של צוות זה.

אין כל הצדקה לעיגון מנגנון קבע של גבייה גדלה והולכת עשור קדימה. יתרה מכך, קיים חשש של ממש שמנגנון זה יגרום לתמריץ שלילי מצד רשויות המדינה לטפל בבעיית התאונות עצמן. אם כוונתה של המדינה לפעול לצמצום התאונות, עליה להאריך את הוראת השעה הקיימת לכל היותר עד לסוף 2024, מועד התקציב הנוכחי. בפרק זמן זה, עליה לפעול באמצעות רשויותיה השונות, כמו גם לאור המלצות הצוות הבין-משרדי שיוקם, לצמצום תאונות העבודה, ובתום תקופה זו לבחון מחדש את הצעדים הנחוצים בהתאם למצב העדכני. יתר על כן, מצופה שהמדינה תקצה מתקציבה למימון המנגנונים להבטחת בטיחות העובדים.

משרד העבודה התגאה השבוע שלתקציבו נוספו בתקציב הדו-שנתי המוצע מיליארד שקלים. האם במסגרת זאת נוסף תקציב משמעותי למנהל הבטיחות התעסוקתית? נתונים אלה אינם ידועים בשלב זה. יש לקוות שזה אכן המצב.

// מאת ד"ר יובל לבנת, מנכ"ל מרכז אדוה, וד"ר הדס תגרי, מנכ"לית הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה. פורסם במקור כמאמר דעה בכלכליסט

הפוסט במקום למנוע את תאונות העבודה, המדינה מתמרצת אותן הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

משפטניות רבות הצביעו על הפגיעה בנשים הטמונה בהפיכה המשפטית ובשורה של חוקים שכבר עומדים על סדר היום. בתוך כך, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים וביסוס מערכת משפט הלכתית המדירה נשים ושעתידה, בין היתר, לפגוע בכלל הנשים המצויות בהליכי גירושין ובפרט בעגונות ומסורבות גט. כמו כן, בהסכמים הקואליציוניים נכללת הבטחה לסיעות הדתיות והחרדיות המתירה הפרדה מגדרית בחוק ועתידה לפגוע בזכותן של נשים לשוויון ולחירות במרחב הציבורי. תיקון חוק איסור אפליה במוצרים עלול אף הוא לפגוע בנשים בכך שיאפשר לבתי עסק כפיית הפרדה או הרחקה של נשים כעובדות כמו גם סירוב לספק שירותים לנשים או להט״ב כלקוחות.

בתוך סערת ההפיכה המשפטית הממשלה מבקשת להעביר את התקציב וחוק ההסדרים. נראה שנשים נעדרות כמעט לגמרי גם מהדיונים עליהם.

מסמך התוכנית הכלכלית לשנים 2023–2024 מצביע על הצורך להתמודד עם אתגרים כגון הזדקנות האוכלוסייה, השלכות שינויי האקלים וגידול האוכלוסייה ״אם לא נתמודד עם האתגרים ונשכיל לנצל את ההזדמנויות העומדות בפנינו, רמת החיים בישראל תיפגע בשל העומס הגובר על התשתיות והשירותים הציבוריים והחרפת פערים כלכליים וחברתיים״.

עומס זה ניכר כבר בתקופת משבר הקורונה עת נחשפו מערכות ציבוריות חסרות בתשתיות ובכוח אדם. בהשפעת הקורונה העמיק החוסר והוא ניכר בעיקר במקצועות הבריאות, החינוך והטיפול בהם נשים מהוות רוב: עובדות סוציאליות, במטפלות במעונות היום, במורות, בפסיכולוגיות בשירות הציבורי, בעובדות במקצועות הפרא-רפואיים.

במקום להגדיל את ההשקעה במערכות אלו, שכן מדובר בתשתיות אזרחיות-אנושיות, חיוניות, בסיסיות, התוכנית הכלכלית כוללת הבטחה לקיצוץ רוחבי של 3% בשנתיים הקרובות ו־1.5% ב־2025, בבבסיסי התקציבים של כל משרדי הממשלה. זאת בנוסף לקיצוץ בתקני כוח האדם בכל אחת משלוש השנים הבאות: 2% בעובדי.ות המטה ו־0.5% ביחס ליתר העובדים.ות. קיצוצים אלו יפגעו בנשים המועסקות המהוות רוב בקרב עובדי המגזר הציבורי ומשרדי הממשלה. נשים מהוות 62.5% מהעובדים בשירות המדינה, הן מהוות 75% מהעובדים.ות במשרדי הבריאות והחינוך ו־78% מעובדי.ות משרד הרווחה והשירותים החברתיים. שיעורן הולך ופוחת ככל שעולים בסולם הדרגות.

פגיעה נוספת בעובדות היא הפגיעה בזכות השביתה של עובדים.ות בשירות המדינה המוצעת בחוק ההסדרים. ללא אישור מראש של הממונה על השכר במשרד האוצר, לא ניתן יהיה להגיע להסכמות לסיום שביתה שיכללו החזר תשלום לעובדים.ות בגין ההיעדרות בימי השביתה. חלק ניכר מהאיגודים של עובדי שירות המדינה הם איגודי עובדות – עו״סיות, מורות, אחיות.

חוק ההסדרים דווקא מתייחס לעומס הקיים במערכות הציבוריות ומצביע למשל על חוסר ברופאים.ות במערכת הבריאות ועל השחיקה והעומס המוטלים עליהם.ן. אך במקום להשקיע במערכת תוך הגדלה משמעותית של תקנים, מוצע להתמודד עם העומס באמצעות ביטול החובה ״לחתימת רופא על תעודת ימי מחלה בגין ארבעת ימי המחלה הראשונים במקרים המתאימים״. הצעה נוספת היא לגבות תשלום ממי שקבעו תור לרפואה מקצועית ולא ביטלו אותו עד 24 שעות מהמועד. זו הצעה שאינה רואה את חלוקת העבודה המגדרית – נשים, בהיותן המטפלות העיקריות בבני.ות המשפחה גם מלוות אותם.ן יותר לבדיקות וטיפולים רפואיים.

ההבטחה לחינוך חינם מגיל אפס הוחלפה בהבטחה לחינוך חינם מגיל שנתיים. כזכור, חופשת לידה בתשלום מסתיימת בישראל אחרי 15 שבועות תוך אפשרות להארכה לחצי שנה ללא תשלום. רק כרבע מכלל התינוקות בישראל מטופלים במסגרות מפוקחות ומסובסדות. היתר מטופלים בבית או במסגרות פרטיות עליהן משלמים ההורים מכיסם. על פי הארגונים המפעילים את מעונות היום ישנו מחסור בכ-3000 מטפלות בשל שכר זעום ותנאי עבודה קשים ושוחקים. כתוצאה מכך, מעונות רבים נסגרו בשנתיים האחרונות. במעונות הקיימים יש מעט נשות צוות ביחס למספר התינוקות ורובן כלל לא עברו הכשרות מתאימות. מחירי המעונות והמשפחתונים גבוהים, האינפלציה העולה צפויה להעלות את מחירי השכירות ואת עלויות תפעול המעון או המשפחתון. לא ברור כיצד תיתן התוכנית הנוכחית מענה לסוגיות אלו. על פי דווחים בתקשורת, אחת התוכניות המוצעות על ידי הממשלה מתמקדת בסבסוד עלות שכר הלימוד של כל הילדים.ות באמצעות שוברים של 2000 ש״ח שיהיו ניתנים למימוש במוסדות ציבוריים ופרטיים. המשמעות היא העמקת הפרטת מערכת הטיפול בגיל הרך, תוך פגיעה אפשרית הן במעונות הציבוריים והן בכלל המסגרות לבני שנתיים ומטה.

כפיצוי נוסף על ההבטחה שלא מומשה במלואה, תעניק הממשלה נקודות זיכוי במס להורים לילדים.ות בני 5–18. יש לזכור שהרחבת נקודות הזיכוי במס להורים מאז שנת 2012 סייעה בעיקר לאבות בעשירונים עליונים, זאת משום שכ־60% מהנשים העובדות כלל לא מגיעות לסף המס (לעומת 37% מהגברים העובדים) ולמעלה מ־70% מאימהות לא מיצו את נקודות הזיכוי שלהן היו זכאיות עוד טרם ההרחבה.

ומה בהתייחס למניעת אלימות נגד נשים? לא ברור כיצד תתוקצב התוכנית למניעת אלימות במשפחה. נכון לתקציב 2022, התוכנית הלאומית שאושרה בממשלה בשנת 2017, טרם תוקצבה במלואה וחלק מהמלצותיה טרם יושמו. בינתיים, ראש הממשלה ושר האוצר סיכמו כי ישראל לא תחתום על אמנת איסטנבול – האמנה הבינלאומית למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה. השר לביטחון לאומי, מצידו נתן הנחיה להאיץ את מתן רישיונות הנשק לכ-10,000 בחודש. הניסיון מראה שהנחיה זו עלולה להיות קטלנית עבור נשים בישראל, שכן ריבוי נשקים במרחב הביתי מגביר את הסיכוי למקרי אלימות הנגמרים ברצח נשים.

התייחסות מגדרית לסעיפים נוספים בתוכנית הכלכלית ובתקציב – בפוסטים הבאים

הפוסט התוכנית הכלכלית וחוק ההסדרים במבט מגדרי הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

לתיאוריית ההון האנושי יש עדיין מאמינים במשרד האוצר, והיא ניכרת בפרק על המכללות הטכנולוגיות תחת זרוע העבודה בחוק ההסדרים המוצע. מאמיניה (הרי אין דרך אחרת לכנות מי שממאנים להשתכנע מהררי ספרות שצלבה את התיאוריה – משמה המחפיץ דרך הסוואת יחסי הכוח במסגרתה ועד כאמור כישלונותיה בניבוי המדיניות הראויה), מתווים מדיניות אשר תמשיך להסליל קבוצות מודרות לפלח נמוך ונבדל בשוק העבודה, שאין בו יציבות תעסוקתית ותנאים הוגנים.

כל כך למה? החוק מציע לעבות באופן ניכר את ההכשרה במסגרת המכללות הטכנולוגיות (של המכון להכשרה בטכנולוגיה ובמדע; להלן מה"ט) ולתקצבן באופן שיתמרץ הסמכה ברמת הנדסאי-טכנאי בתחומי הטכנולוגיה. העדפה מיוחדת צפויה למכללות שינגישו מכללות קיימות או יפתחו שלוחות לגברים במגזר החרדי. ההצדקה למהלך נעוצה ב"תשואה" (השכר הצפוי) הגבוהה להשכלה במקצועות טכנולוגיים. שכחו שם לציין כמה דברים.

הראשון, יש חשיבות גדולה לסוג ההשכלה הניתנת מבחינת "תשואתה". כלומר, השכר הצפוי מושפע לא רק מהתעודה – טכנאי או הנדסאי במקרה זה – אלא גם מאיכות הלמידה וההכשרה שניתנת, דבר הקשור גם בסוג המוסד. דוגמה לכך אפשר למצוא במחקרים שבוצעו במשרד האוצר עצמו.

לפי מחקר מ-2018 של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר – מחקר שבדק את נתוני השכר בשנת 2013 של ילידי 1980 -1986 (ללא 1982) – נמצא שבוגרי מה"ט הרוויחו בממוצע בין 86,718 ₪ בשנה (מי שלמדו תחומים לא-הנדסאיים) ל-121,305 ₪ בשנה (מי שלמדו הנדסת תוכנה/ חשמל/ אלקטרוניקה), ששווים לשכר חודשי שנע בין 7,227 ₪ ל-10,109 ₪. השכלת הוריהם של בוגרי מה"ט הייתה של 11.4 -12.2 שנות לימוד בממוצע[1], והשכר הממוצע של הוריהם נע בין 50 ל-63.3 אלף – כמחצית מהשכר הממוצע של הוריהם של בוגרי תארים אקדמיים (שנע בין 83.4 ל-119.1 אלף). בוגרי מה"ט הרוויחו כמעט פי 2 ממה שהרוויחו הוריהם והמחקר קבע כי הפרמיה להשכלתם עמדה על 26%-34% ביחס לבוגרי 12 שנות לימוד עם בגרות עיונית. באותו הזמן, על פי אותו מחקר, בוגרי תארים במקצועות ההנדסה, מדעי המחשב, והרפואה (קבוצת המקצועות שנבחרה להצגה ע"י הכלכלן הראשי), באוניברסיטאות או במכללות הרוויחו בין 169,976 ₪ בשנה (מי שלמדו במכללות) ל-230,653 ₪ בשנה (מי שלמדו באוניברסיטאות), ששווים לשכר חודשי שנע בין 14,165 ₪ ל-19,221 ₪. בוגרי אוניברסיטאות ומכללות אלה הרוויחו, פי 2 ופי 1.9 ממה שהרוויחו הוריהם, ופי 1.4 ועד פי 2.7 מהשכר החודשי הממוצע של בוגרי מה"ט, והמחקר קבע כי הפרמיה להשכלתם עמדה על  59% ועד 75% ביחס לבוגרי 12 שנות לימוד עם בגרות עיונית.

לפי מחקר אחר  של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, מדצמבר 2022 – הפרמיה להשכלה של בוגרי אוניברסיטאות ומכללות ככלל עמדה על 20%-28%, אך הייתה גבוהה במיוחד ללא קשר לשאלת סוג המוסד (אוניברסיטאות או מכללות) במקצועות ההייטק, והגיעה ל-66%.

כלומר, אגף הכלכלן הראשי ב-2018 ואגף הכלכלנית הראשית ב-2022, שותפים לאותה אמונה בתיאוריית ההון האנושי, ערכו מחקרים מטעמם אשר מצביעים על התשואה הגדולה במיוחד מלימודים אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות, בייחוד בתחומי ההנדסה וההייטק, ועל תשואה נמוכה יחסית במכללות הטכנולוגיות. ובקיצור – התימוכין ברקע ההצעה כלל לא תומך במהלך המוצע, ולמעשה מערער עליו וממליץ על ניתוב האנרגיה לקידום השכלה אקדמית, המקנה את ה"תשואה הטובה ביותר", כל זאת לשיטת משרד האוצר עצמו.

אך כאן לא נגמרת הבעייתיות בהסללה המוצעת. מדובר בהרחבה ניכרת של רובד נמוך בשוק העבודה, ללא דיון כלל בהשלכות על השכר של הרחבת הביקוש לעבודה במקצועות מסוימים, גם אם כעת חסרות בהם ידיים עובדות. התיאוריה הכלכלית עצמה תגרוס כי העלאת הביקוש לעבודה עם היצע דומה מצד מעסיקים תביא להורדת השכר. כלומר, מראש אין המדובר באופק קידום או בשכר הגונים, אלא בהסללה לחלק שולי של התעשייה המתקדמת, אולי הראשון שיוחלף באוטומציה ממש בקרוב. ומה יעשו אז תלמידי המה"ט בתחומי הטכנולוגיה? סביר שייפלטו משוק העבודה הטכנולוגי מכיוון שלא קיבלו כל הכשרה כללית, כזו הניתנת באוניברסיטאות ובחלק מהמכללות האקדמיות.

מכיוון שהחרדים חשופים במיוחד לאסטרטגיה זו יש לומר לקברניטיהם בממשלה, כי הקלות בה ניתן לאכול את העוגה (השכר הגבוה בטכנולוגיה) ולהשאיר אותה שלמה (לא ללמד את ההכשרה האקדמית-כללית; זאת מבלי להזכיר את סוגיית ההפרדה המגדרית), לא מבטיחה לצאן מרעיתם עתיד מזהיר. היא אולי תאפשר לקצור פירות בטווח הקצר, אך יתכן מאוד כי פירות אלו יהפכו באושים עוד לפני שישכחו כי הם שחתמו על הרחבת ההסללה של חרדים אל השוליים הגרועים של שוק העבודה.

והאחרות? הנשים החרדיות? הערבים? הם נוכחים – נפקדים בחוק, אך לאור האמור לעיל, אולי מוטב שכך.

המהלך המוצע היה מתבטל ככל שהיה נאמן להיגיון הפנימי של עצמו, אך נדמה שמטרתו האמיתית נמצאת במקום אחר – החלשתה המוסדית של ההכשרה הכללית, זו שמאפשרת לעובדת כוח כי היא נישאת עימה לכל עבודה – אנגלית, מחשב, קצת מהות הטוב לפי גישות פילוסופיות שונות – כל דבר שהוא פחות מזה הוא הכשרה ספציפית, שאיננה מותאמת לזמן הזה בו השינוי הוא הדבר הקבוע באמת ומגמות טכנולוגיות שהיום הן בחוד החנית בעוד כמה שנים יהיו פחות רלבנטיות.

לסיום, גם לשיטת ההון האנושי המהלך המוצע איננו מומלץ. אך אם נחברו לביקורת על גישה זו מעיקרה, הרי שיש לתהות מדוע רוצים הפוליטיקאים להסליל את קבוצות המיעוט ומי יהנה ממהלך זה?

[1] פער ניכר לעומת השכלת ההורים של בוגרי האוניברסיטאות, שהוריהם סיימו בממוצע 14.2 שנות לימוד.

הפוסט הסללה בהסוואה: שדרוג המכללות להכשרה טכנולוגית בחוק ההסדרים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.