סימולציה כזו לגבי השנים 2015 עד 2021 מעלה כי הממצא הידוע למדי לפיו אי השוויון בישראל ירד בשנים האחרונות, מבוסס על נתונים מוטים כלפי מטה של ההכנסה מהון בסקרים. בפועל, לא רק שאי השוויון לפי מדד ג'יני לא ירד, הוא אף עלה בשנים אלו. הפער בין מדד ג'יני כפי שנמדד עד כה לפי סקרי הלמ"ס, לבין מדד ג'יני המביא בחשבון קירוב להכנסות ממשיות מהון במשקי הבית בישראל, משתנה לפי השנה הנבדקת אך מגיע עד לכדי 11% בשנת 2021 .

הפוסט האם אי השוויון באמת ירד? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט איזה מוצא מרוויח יותר? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מאז רפורמת 2018, מקטע ייצור החשמל בישראל עבר שינוי עמוק. תחנות כוח שהיו בבעלות חברת החשמל הממשלתית נמכרו לגופים פרטיים, ונתח הולך וגדל מייצור החשמל עבר ממודל ציבורי מפוקח למסחר שוטף בשוק חשמל "תחרותי". אך פנטזיית התחרות הנאו־ליברלית לא התממשה, ובמקומה נוצרה ריכוזיות פרטית חדשה: מספר מצומצם של קבוצות בעלות שולטות בחלק מרכזי מייצור החשמל, בעיקר בתחנות כוח גדולות השורפות גז פוסילי.

הנתונים ממחישים את היקף התמורה. שיעור ייצור החשמל הפרטי עלה מ־16% בשנת 2014 ל־59% בשנת 2024. באותה השנה, הגופים הפרטיים החזיקו ב־73% מהספק תחנות הכוח הגזיות במשק, וששת השחקנים הפרטיים הגדולים שלטו ב־90% מההספק הפרטי של תחנות הגז. עם התבססות מודל המסחר בחשמל, מדד מחירי החשמל שגבו היצרנים הפרטיים, המשקף את רווחיותם, עמד בשנת 2025 על רמה הגבוהה ב־67% מרמתו בשנת 2020.

המחקר מראה כי לא מדובר בתקלה נקודתית או ב"כשל שוק" מתמשך, אלא בתוצאה מבנית של ניהול תשתית חיונית כזירת מסחר. כאשר החשמל מנוהל כסחורה, התלות ביצרנים הפרטיים הגדולים מתורגמת לכוח שוק, שמאפשר להם לגבות מחירים גבוהים בהרבה מהתעריף המפוקח שהיה משולם אילו התחנות היו נשארות בבעלות חברת החשמל הממשלתית. פער המחירים הזה מתגלגל ישירות לתעריף החשמל ומשולם בידי כלל הצרכנים.

לפי אומדן המחקר, העלות העודפת שהוטלה על צרכני החשמל כתוצאה מהפרטת תחנות הכוח עמדה על 1.26 מיליארד ש"ח בשנת 2022, טיפסה ל־1.82 מיליארד ש"ח בשנת 2024, והסתכמה ב־4.58 מיליארד ש"ח בשלוש השנים 2022–2024 בלבד. ככל שהפרטת ייצור החשמל תתקדם, כך צפויה העלות הסמויה הזו – שאינה מפורסמת על ידי הרגולטור וכמעט שאינה נדונה בציבור – להמשיך ולתפוח.

מעבר למספרים, עומדת כאן סוגיה בסיסית: חשמל הוא מוצר יסוד, אך ההפרטה הופכת אותו לנכס פיננסי. כאשר תשתית חיונית עוברת לשליטת הון פרטי, ההיגיון שמכתיב את ניהולה אינו טובת הציבור אלא הבטחת תשואה לבעלי ההון – והתוצאה היא משק חשמל פגיע יותר, יקר יותר ותלוי יותר בגז פוסילי מזהם. הכסף שזורם כיום כרווח לבעלי תחנות הכוח היה יכול לממן השקעה ציבורית בתשתיות, באמינות הרשת ובחיבור מואץ של אנרגיות מתחדשות.

המסקנה ברורה: הגיע הזמן לבלום את הפרטת משק החשמל, להחזיר את האינטרס הציבורי למרכז, ולהרחיק את מניע הרווח מתכנון וניהול של תשתיות חיוניות. אספקת חשמל צריכה להיות מנוהלת כזכות בסיסית וכשירות ציבורי, לא כזירת מסחר שמעשירה מעטים על חשבון רבים.

הפוסט מכת חשמל: המחיר הסמוי של הפרטת תחנות הכוח בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט מדינת הפערים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

143 אלף מפונים — בלי מסלול שיקום סדור

בעקבות 7 באוקטובר פונו רשמית 143 אלף איש ואישה מאזורי הגבול: 75 אלף מיישובי הדרום ו־68 אלף מיישובי הצפון. הפינוי נוהל ברובו תוך כדי תנועה, ללא תכנון אזרחי כולל, ללא מיפוי בזמן אמת וללא מסלול ברור של שיבה ושיקום. לפחות 20 החלטות ממשלה התקבלו להארכת הפינוי — דפוס שהותיר משפחות וקהילות בחוסר ודאות מתמשך.

גם המלחמה האחרונה מול איראן המחישה כי הלקחים האזרחיים המרכזיים לא נלמדו: בכל סבב חירום חוזרים ומתגלים אותם פערים — היעדר תכנון ארוך טווח לעורף, פערי מיגון, מענים חלקיים ולא שוויוניים למשפחות שנעקרו משגרת חייהן, עומס חריג על הרשויות המקומיות והישענות על מענים מאולתרים, תרומות ויוזמות קהילתיות במקום על מערך שיקום ממלכתי, מתוקצב ומחייב. פינוי, חזרה חלקית וחוסר ודאות מתמשך אינם יכולים להיות מודל ניהול אזרחי. הם ביטוי למדיניות שממשיכה לדרוש מהציבור חוסן, אך אינה מספקת את התשתיות שמאפשרות אותו.

פינוי, חזרה חלקית וחוסר ודאות מתמשך: המלחמה יצרה משבר אזרחי שטרם הסתיים

הכנסות משקי הבית מרוכזות בצמרת
בשנת 2023 ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משקי בית שבראשם שכיר או שכירה בעשירון העליון עמדה על 85,218 ש״ח — פי 13.6 מההכנסה המקבילה בעשירון התחתון, שעמדה על 6,278 ש״ח. שני העשירונים העליונים ריכזו 45% מסך ההכנסות של משקי הבית שבראשם שכיר או שכירה.

הפערים אינם רק בשכר — אלא גם בהון ובנכסים
הדוח מראה כי הכנסות מהון מרוכזות באופן קיצוני בצמרת: 82% מהכנסות ההון מצויות בעשירון העליון, ו־58% מהן במאון העליון בלבד. בזמן שחלק גדול מהציבור תלוי בשכר חודשי ונאבק ביוקר המחיה, קבוצה קטנה נהנית מרשת ביטחון של נכסים, הון והכנסות פסיביות.

עבודה כבר אינה מבטיחה יציאה מעוני
בשנת 2024 תחולת העוני בקרב משפחות עם מפרנס אחד עמדה על 22.1%, ובקרב משפחות עם שני מפרנסים ויותר על 8.7%. כמעט רבע מהשכירים במשרה מלאה בישראל — 23.4% — משתכרים שכר נמוך, שיעור מהגבוהים במדינות ה־OECD.

המעמד הבינוני בישראל קטן ושברירי
רק 54.4% ממשקי הבית בישראל משתייכים לרובד הבינוני, לעומת 62% בממוצע מדינות ה־OECD. כמעט רבע ממשקי הבית נמצאים מתחת לקו העוני או בקרבתו. ממצא זה מצטרף לממצא מדאיג נוסף לגבי רמת החיים של המעמד הבינוני, והנוגע לרמת המחירים הגבוהה בישראל: על פי דוחות ה- OECD, ישראל מדורגת שנייה בגובה רמת המחירים בקרב מדינות הארגון, ומחירי הדיור והמזון עלו בשני העשורים האחרונים בקצב גבוה מהאינפלציה הכללית. לכן, גם השתייכות לרובד הבינוני אינה מבטאת בהכרח רווחה כלכלית יציבה, אלא מתקיימת בתוך סביבת מחירים שמכבידה על תקציבי משקי הבית.

כמעט רבע מהשכירים במשרה מלאה בישראל משתכרים שכר נמוך — מהשיעורים הגבוהים ב־OECD.

הגיל הרך מופקר לתת־תקצוב ולמחסור בכוח אדם
פחות משליש מהפעוטות עד גיל שלוש שוהים במסגרות מפוקחות. בשנת הלימודים תשפ״ד נסגרו 518 מעונות יום, והמחסור בכוח אדם מוערך בכ־3,000 סייעות. ההוצאה הממשלתית לילד בגיל הרך בישראל נמוכה באופן חריג בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.

מערך בריאות הנפש אינו ערוך לתת מענה לצרכים הגוברים בעקבות המלחמה
בעקבות המלחמה התרחבו מאוד הצרכים בתחום בריאות הנפש, אולם מזה שנים שמערך בריאות נפש סובל ממחסור במשאבים וכח אדם. במחלקות הרווחה ברשויות המקומיות 1,435 תקנים אינם מאוישים; במערך הפסיכולוגיה החינוכית חסרים אלפי תקנים; ובמערכת הציבורית חסרו עוד לפני המלחמה כ־300 פסיכיאטריות ופסיכיאטרים. תקציב בריאות הנפש הגיע בהצעת תקציב 2025 ל־7% מתקציב הבריאות — עדיין נמוך מהשיעור המומלץ במדינות OECD בעלות תוצר גבוה, העומד על 10%.

מערכת הבריאות נשחקת — והציבור משלם יותר מהכיס
בשנת 2023 עמד סל הבריאות בפועל על 70.9 מיליארד ש״ח, בעוד שהתקציב הנדרש לשמירה על ערכו הגיע ל־96.8 מיליארד ש״ח — פער של 26 מיליארד ש״ח. המשמעות היא זמינות נמוכה יותר של שירותים, יותר תשלומים פרטיים ויותר תלות בביטוחים משלימים ופרטיים.

משבר הדיור מעמיק את אי־השוויון
בעשירון התחתון, 58% ממשקי הבית אינם מחזיקים בדירה כלל; בעשירון העליון רק 7% אינם מחזיקים בדירה, ו־30% מחזיקים בשתי דירות או יותר. שוכרים בעשירון התחתון מוציאים 54% מהכנסתם נטו על דיור ונלוות, לעומת 16% בעשירון העליון. בשנת 2023 הסתכמה ההכנסה השנתית של משקי בית משכר דירה ב־29.2 מיליארד ש״ח, כאשר שלושת העשירונים העליונים קיבלו 70% מכלל ההכנסות משכר דירה.

שוכרים בעשירון התחתון מוציאים יותר ממחצית מהכנסתם על דיור ונלוות — פי שלושה ויותר מהנטל על העשירון העליון.

הבחירות הקרובות אינן יכולות להתנהל כאילו ישראל ניצבת רק בפני אתגר ביטחוני. ישראל ניצבת בפני משבר אזרחי עמוק: משפחות מפונות עדיין נאבקות לחזור לחיים, מערכת בריאות הנפש קורסת תחת עומס, החינוך לגיל הרך מופקר, השכירות חונקת את בעלי ההכנסות הנמוכות, והעושר ממשיך להתרכז למעלה. מי שמבקש את אמון הציבור חייב להציג תוכנית שיקום אזרחית ארוכת טווח הכוללת הגדלה משמעותית של ההוצאה האזרחית, הפסקת הקיצוצים הרוחביים, חיזוק שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך, וזאת על בסיס אוניברסלי ולא סקטוריאלי, השקעה ייעודית בחברה הערבית ובפריפריה, הרחבת הדיור הציבורי והחברתי, חיזוק העבודה המאורגנת והשכר, ומדיניות מס הוגנת יותר כלפי הכנסות מהון ונכסים.

הפוסט תמונת מצב 2026 הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

גם עו"ד לירן אבישר בן חורין (בראיון לדה מרקר), פירטה את עיקרי "תוכנית התיקון לישראל" שהתבקשה להוביל על ידי נפתלי בנט. לפי הכתבה, אבישר בן חורין "הפגישה 250 בכירים והשלימה 22 תוכניות עבודה" לצורך מטרה ראויה זו.

רוב מכריע של ההמלצות בתוכניות העבודה, כך נראה, מגיעות מבית המדרש של הימין הכלכלי, אפילו הקיצוני. ואכן – הגופים מטעם החברה האזרחית שהיו שותפים במהלך נמצאים במרכז המפה מבחינה כלכלית ואף ימינה ממנה באופן מובהק, מכון קהלת למשל. מצער שלא היו מספיק נציגים המזוהים עם תפיסה סוציאל דמוקרטית, וזאת בתוכנית שיזם מי שנתפש על ידי רבים כתקווה של מצביעים המשתייכים לפלג הליברלי (מימין ומשמאל) בישראל.

מבחר קטן (כי קצרה היריעה) מהתובנות וההצעות שהועלו בתוכניות אלה: מיצוי השתכרות ושרות צבאי יהיה תנאי לתמיכה בחרדים; הכנסה לנפש כבר לא תשמש קריטריון למתן תמיכה לתושבי ישראל; מערכת חינוך אחת ללא תמיכה לזרמים בדלניים תוך מתן חופש פעולה נרחב יותר לרשויות המקומיות ולמנהלי בתי הספר בניהול המערכת – כחלק מ"ביזור סמכויות הממשלה והפחתת רגולציה"; כינון חוקה לישראל ועוד.

חלק מרעיונות אלה כופרים באדנים הבסיסיים של מדינת רווחה מודרנית. למשל: כיצד בדיוק יוגדר "מיצוי השתכרות" ומי יקבע האם המאמץ להשתכרות הוא מספיק? האם אדם צריך לקבל כל עבודה שמוצעת לו? ולאיזה מרחק מצופה ממנו לנסוע? האם אדם חייב לעבוד במשרה מלאה? מה בדבר מי שיש לו מוגבלות חלקית שאינה מאפשרת לו מצד אחד קבלת קצבת נכות אך בהחלט מפריעה לו "למצות" יכולות בשוק העבודה? מה בדבר אנשים המטפלים בבני משפחה חולים? כיצד יפוצו מי שהמדינה טעתה בזיהויים? והחשוב ביותר – דרישה זו מתעלמת מצד הביקוש בשוק העבודה. בפריפריה ישנם רבים שאינם יכולים "למצות השתכרות" לא בגלל שאינם מעוניינים בכך ולעיתים אפילו לא בגלל שאינם מסוגלים, אלא בשל מצב שוק העבודה במקומות מגוריהם. כל השאלות הללו הן כבדות משקל ועיסוק אמיתי בהן יעמיס ביורוקרטיה ענפה ומסורבלת שהצוות ששקד על התוכנית סולד ממנה.

ההצעה שלא להתחשב בהכנסה לנפש כדי להעניק סיוע מהווה גם היא תקדים קיצוני שאינו עולה בקנה אחד עם אושיות מדינת הרווחה המודרנית ועם אף אחת מהמדינות המפותחות שמגדירות עצמן (מי יותר ומי פחות) ככאלה. העלמת מרכיב כזה ממתן סיוע לנזקקים היא לא פחות מסגירת שערי הביטחון הסוציאלי בישראל.

בעוד שההצעה לקיום לימודי ליב"ה לכל מקובלת על מרבית האוכלוסייה בישראל, ההצעה להמשיך להעצים את סמכויות מנהלי בתי הספר מהותה היא המשך ההפרטה במערכת החינוך והיא צפויה על פי מחקרים רבים בתחום להעמיק את אי השיוויון בחינוך שהוא גם ככה מהגבוהים בעולם.

כבר כיום, עוד לפני יישום תוכנית מעין זו או אפילו חלקים שלה, ישראל מובילה בשורה של מדדים כלכליים חברתיים המצביעים על רמת סיוע נמוכה מידי לנזקקיה. כך, גם בניכוי הוצאות ביטחון הוצאותיה לרווחה כאחוז מהתמ"ג הן מהנמוכות בעולם המערבי. שיעורי העוני בישראל, מנגד, ממקמים אותה בין 1-3 המדינות שבהן רמת העוני של נפשות בישראל היא הגבוהה במדינות המפותחות. שיעורי העובדים והעובדות בשכר נמוך בישראל (עובדים במשרה מלאה!) גם הם בין הגבוהים במערב, וכמובן רמת האי שוויון בחינוך, פערי הנגישות לשירותי בריאות בפריפריה, פערי שכר מגדריים שגם הם מהגבוהים בעולם המפותח ועוד ועוד.

תחולת העוני של נפשות בהשוואה בינלאומית 2019-2023

שיעור העובדים בשכר נמוך בהשוואה בינלאומית, 2022

הניסוי שנעשה בתחום זה בתוכנית הכלכלית של 2002/2003 שבין היתר קיצץ באופן עמוק את קצבאות הילדים וקצבאות הבטחת הכנסה, העלה במידה ניכרת את שיעורי העוני למשך יותר מעשור. מי יכול להעריך את ההשלכות של משפחות שנפלו למצב של עוני ושהו בו במשך שנים בעקבות הקיצוצים הנרחבים בתשלומי הרווחה מאותן שנים, גם אם בהמשך התמתנו שיעורי העוני? האם הוגי והוגות התוכנית הביאו בחשבון למעלה ממחצית מהאוכלוסייה הענייה וזו שבמעמד בינוני נמוך – שאינם שייכים למגזר מסוים אך יטופלו על פי החזון  ביד קשה?

למרבה הצער נראה שהוגי התוכנית השאפתנית, לא ראו לנגד עיניהם אף אחת מהעובדות ומהבעיות הללו. ואם כן ראו ובכל זאת בחרו בתוכנית השופכת את התינוק עם המים, התהייה והאכזבה אפילו גדולות יותר.

לקראת הבחירות אנו מתבשרים כמעט מדי יום על גיוס של רכש חדש למפלגות המבקשות להתמודד מול הקואליציה הנוכחית. חלק מהמצטרפים החדשים מלאו שורה של תפקידי מפתח בשירות המדינה ואין סיבה לחשוד שאינם מעוניינים בהסטת הספינה של המשק והמדינה לכיוונים מבטיחים ומעודדים. חשוב שכשהם מפשילים שרוולים לצורך זאת יראו לנגד עיניהם את כלל האוכלוסייה בישראל.

הפוסט רגע, בנט, הסכם חדש זה עם כולם? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

המחקר הנוכחי עוסק בצעירות ערביות ישראליות הלומדות את מקצועות הבריאות במוסדות להשכלה גבוהה – הן בישראל והן בשטחי הרשות הפלסטינית. פנייתן למקצועות הבריאות, מתרחשת על רקע  צורך גובר בכוח אדם במקצועות כגון רפואה, רוקחות, סיעוד ומקצועות פארא-רפואיים כגון ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאיות תקשורת טכנאות ורנטגן. המחסור המתמשך בכוח אדם במקצועות אלה (המרכז להעצמת האזרח, 2024), יוצר הזדמנויות לתעסוקה יציבה ובטוחה עבור הנשים הערביות בישראל, ובכך תורם באופן ישיר לצמיחתו וחיזוקו של מעמד הביניים הערבי-פלסטיני בישראל (חידר, 2021). בעוד שבעבר נטען כי ייצוגן של נשים ערביות בתחום הרפואה נמוך (פופר-גבעון ואחרים, 2015), דוח משרד הבריאות על כוח אדם במקצועות הבריאות מצביע על שינוי מגמה דרמטי וניכר ייצוג גבוה לנשים בקרב המועסקים הערבים. כך למשל, בקרב מקבלי רישיונות חדשים ברפואת שיניים מהחברה הערבית, שיעור הנשים (59%) עולה על שיעור הגברים, וברוקחות הן מהוות כ-76% ממקבלי הרישיונות החדשים (משרד הבריאות, 2025).

המחקר הנוכחי מתייחס לבחירה של נשים ערביות בישראל במסלולי לימוד במקצועות הבריאות הן בישראל והן במוסדות הרשות הפלסטינית, מציג את היתרונות והחסרונות של הלימודים במסלולים אלו ובוחן את השלכותיהם על ההשתלבות של הבוגרות במערכת הבריאות הישראלית. למחקר זה תרומה להערכת אפשרויות ההכשרה של הנשים הערביות בישראל למקצועות הבריאות וההשתלבות בהם. בנוסף, תורם המחקר להבנת דרכי מוביליות חברתית וכלכלית בכך שהוא בוחן כיצד קבוצת מיעוט משתלבת במוסדות השכלה מחוץ למדינה, למשל ברשות הפלסטינית כדי לעקוף חסמי כניסה בישראל ובסופו של דבר להשתלב בלב המעמד הבינוני-גבוה בישראל.

המחקר משלב נתונים כמותיים – ניתוח נתוני תעסוקה מסקרי כוח אדם של הלמ"ס ונתונים שהתקבלו ממשרד הבריאות, לצד מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם 14 נשים: שבע סטודנטיות המצויות במהלך לימודיהן באוניברסיטת אלנגאח בשכם, ושבע הלומדות באקדמיה הישראלית. המרואיינות במחקר זה לומדות רפואה, רפואת שיניים, רוקחות, סיעוד, דימות רפואית (טכנאות רנטגן) ומדעים ביו רפואיים.

לאחר סקירת המגמות העיקריות בהשתלבות נשים ערביות במקצועות הבריאות בישראל, נציג את הסוגיות שעלו מהראיונות בסדר כרונולוגי: הבחירה במוסד ומסלול הלימודים; הכניסה ללימודים; חווית הלימודים על מכלול ההקשרים הנלווים כמו מגורים, מחיה ונסיעות ובמבט לעתיד המקצועי. בסיום מובאות מסקנות והמלצות למדיניות.

הפוסט בין תל אביב לשכם: מסלולי הכשרה, הזדמנויות וחסמים של סטודנטיות ערביות במקצועות הבריאות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט ד"ר יעל פרואקטור בדיון בחוק הדיור הציבורי הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט מעמד הביניים התכווץ הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

לפי מסמך המלצות של ארגון הבריאות העולמי משנת 2024, למיסים ייעודיים על משקאות ממותקים השפעה מובהקת על עליית המחיר של המוצרים, ובעקבות כך על ירידה בצריכה. היתרונות מבחינת בריאות הציבור ואף מאמציהן של חברות ליצור נוסחאות חדשות כדי לצמצם את המס הם מובנים. בעקבות זאת, ממליץ הארגון באופן חד משמעי להטיל מס על משקאות ממותקים.

לעומת זאת, כאשר מדובר במיסוי מזונות לא בריאים אחרים, רמת הוודאות לגבי האפקטיביות של המיסוי נמוכה יותר, והמלצת הארגון לגביהם אינה מוחלטת אלא תלויה בהקשר המקומי.(1)

לפי מסמך ארגון הבריאות העולמי, מיסוי מזון נחשב למורכב ליישום בשל הקושי המקצועי להגדיר במדויק אילו רכיבי תזונה או מוצרים ימוסו, לצד החשש מ”אפקט תחלופה” – מצב שבו צרכנים עוברים לצרוך מזונות לא בריאים אחרים שנותרו מחוץ למס. מעבר לכך, קיימים חששות כבדים יותר לגבי פגיעה כלכלית באוכלסיות מעוטות הכנסה, מה שמחייב את קובעי המדיניות לוודא תחילה כי קיימות חלופות בריאות נגישות וזמינות לפני הטלת המס. זאת ועוד, לפי ארגון הבריאות העולמי, לא ניתן להסתפק במיסוי מזון לא בריא בלבד. הנחיית הארגון כוללת המלצה הן להטלת מיסוי והן למדיניות של סבסוד מזון בריא, שתפחית את מחירו ותהפוך אותו לנגיש יותר לכלל האוכלוסיה.

מעבר להיבטים הכלכליים, ארגון הבריאות העולמי מדגיש כי הצלחת המיסוי על משקאות ממותקים ועל מזון לא-בריא בהפחתת צריכתם באופן כללי, תלויה במידה רבה בלגיטימציה הציבורית שלו, המושפעת גם מהאופן שבו הממשלה משתמשת בהכנסות ממס זה. לפי הארגון, הלגיטמציה להטלת מיסוי על מזונות לא בריאים גוברת כאשר המדיניות מגדירה מראש שההכנסות ממיסוי זה יופנו באופן בלעדי לקידום בריאות הציבור, לרבות למימון סבסוד מזונות בריאים, מימון תוכניות תזונה בבתי ספר או חיזוק מערכת הבריאות. לעומת זאת, בהיעדר מדיניות כזו, עשוי להיתפס המס כ”עונש” המוטל על אוכלוסיות חלשות וככזה המחזק טענות להתערבות פטרנליסטית הפוגעת בחופש הבחירה של משקי הבית.

בישראל הוטל מס קניה על משקאות ממותקים בסוף שנת 2021, אך זה בוטל לאחר מכן בלחץ חברי הקואליציה החרדיים, ובהמשך בוטל “לצמיתות” בידי הממשלה הנוכחית. גם על אלכוהול הוטל מס קניה ב-2013. המס, שהיה בשיעור קבוע (לליטר), גרם לכך שהמשקאות הזולים יותר התייקרו בשיעור חד יותר מאשר המשקאות היקרים. גם כאן אפשר היה לחסות תחת טענת “בריאות הציבור”, אף שמיסים אלה מניבים הכנסות לא מבוטלות למדינה ויש להניח שגם שיקול זה עומד מאחורי צעדי המדיניות בתחום. ההתנגדות למיסים שמטרתם לקדם את בריאות הציבור נתפסת לרוב כלא פופולרית, מכיוון שהיא מגיעה גם מבעלי עניין ולוביסטים רבי עוצמה שיש להם אינטרס בשמירה על צריכת מוצרים גבוהה בלי קשר לערכם התזונתי ולהשפעתם על בריאות הציבור.

עם זאת, יש לזכור שמעבר לטיעון הנוגע לחירות של האזרחים להחליט על הרכב מזונותיהם, בהינתן התקציב העומד לרשותם למטרה זו, מיסוי על מוצרי מזון מטיל נטל כבד בהרבה על משפחות ממעמד כלכלי נמוך, שלעיתים ידן אינה משגת לרכוש מוצרים בעלי ערך תזונתי גבוה כדי להשיג תחושת שובע או אף הנאה ממזון, לילדיהם ולבני משפחתם. שיעור ההוצאה על צריכת מזון בחמישון התחתון מגיע לרבע מסך הצריכה, לעומת שיעור נמוך בהרבה, של כ-15%, בחמישון העליון (סקר הוצאות למ”ס, 2021). מדובר אפוא במיסוי רגרסיבי ביותר, שבו שיעור המס כאחוז מההכנסה הולך ועולה עם הירידה ברמת ההכנסה.וזאת יש לזכור, במדינה כמו ישראל עם שיעורי עוני ואי ביטחון תזונתי גבוהים ועם תמהיל מיסים הנותן משקל גבוה למיסים עקיפים (כמו מע”מ) שהם רגרסיביים יותר ממיסים ישירים.

ממצאים מסקר הביטחון התזונתי של הביטוח הלאומי לשנת 2024 מראים שעל אף הקושי הכלכלי, בחינה של צריכת המזון לפי חמישוני הכנסה (ראו תרשים) מעלה כי בעוד שבכלל האוכלוסייה ה”נגישות למזון בריא” היא גבוהה ברוב האוכלוסייה (74%), בחמישון התחתון של משקי הבית הנגישות הזו קרובה למדי לזו של הממוצעת באוכלוסייה (69%) – כך שגם בעלי הכנסות נמוכות מתאמצים למרות מגבלותיהם התקציביות, לצרוך מזון בריא במידה הדומה מאוד לכלל האוכלוסייה. זאת בהשוואה לשיעורי אי ביטחון תזונתי של 48% לעומת 28% בחמישון התחתון של משקי הבית בהשוואה לכלל האוכלוסייה (בהתאמה). השונות בין חמישוני ההכנסה ברמת האי ביטחון תזונתי גבוהה אפוא בהרבה ביחס לעוצמת ההבדלים ביניהם מבחינת צריכת מזון בריא.

על מנת לעודד צריכת מזון בריא, הממשלה יכולה לנקוט באמצעים אחרים ולהעדיף את שיטת הגזר במקום את שיטת המקל. זאת על ידי קידום הכנסת מוצרי מזון בריאים לפיקוח ווסבסוד מוצרים אלה. יצוין שמומחים בתחום בריאות הציבור ממליצים זה שנים להכניס לפיקוח מוצרים בסיסיים דוגמת לחם מלא– אך דבר לא נעשה בענין.(2)

לסיכום, עידוד צריכת תזונה בריאה מצריכה שילוב כלי מדיניות: מיסוי ממוקד, זהיר ועקבי על מוצרים מזיקים במיוחד; סבסוד והוזלת מחירים של מזונות בריאים; פיקוח או תמיכה במוצרי יסוד בעלי ערך תזונתי גבוה, רגולציה על שיווק מזון מזיק – במיוחד לילדים, כמו גם סימון ברור של ערכים תזונתיים, השקעה בחינוך ובהסברה לתזונה בריאה ופעילות ישירה להרחבת הנגישות למזון בריא לכלל הקבוצות האוכלוסייה. בכל מקרה יש להעדיף אמצעים שאין בהם כדי לפגוע במצבן של אוכלוסיות מוחלשות.

הפוסט מיסוי על מזון לא-בריא: האם תמיד רצוי? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.