ההחלטה על הקיצוץ הרוחבי, המתקיים ללא תיעדוף ושאינו חל על הכספים הקואליציוניים – אמנם התקבלה בתוך מספר דקות, אולם השלכותיה ופגיעתה עלולות להיות ארוכות טווח. להלן החשבון (דה מרקר, 18.10): תקציב משרד החינוך וההשכלה הגבוהה יקוצץ ב- 354 מיליון ₪, בדגש על פגיעה בפעילות בלתי פורמלית, בהדרכות מורים ובמימון מיזמים חינוכיים עם רשויות מקומיות. משרד הרווחה יקצץ 138 מיליון ₪ מתקציבו, לאחר סדרת קיצוצים רוחביים שגרעה כ-450 מיליון ₪ מתקציב המשרד לשנת 2026. זאת בזמן שהעובדות הסוציאליות שובתות בשל מחסור בתקנים ובכוח אדם ליישום תוכנית משרד הרווחה לאנשים עם מוגבלויות. משרד הבריאות יקצץ 109 מיליון ₪, לאחר קיצוץ של 600 מיליון ₪ מתחילת השנה; משרד הבינוי והשיכון יקוצץ ב-120 מיליון ₪, ומשרד העלייה והקליטה יספוג קיצוץ של 23 מיליון ₪. הקיצוץ הרוחבי יגרע גם 130 מיליון ₪ מתקציב שיקום העוטף ו־114 מיליון ₪ מתקציב שיקום הצפון.

לקיצוץ רוחבי זה השפעה משמעותית על "החיים עצמם".

מדינת ישראל מתמודדת כבר שנים עם השקעה ציבורית נמוכה בהוצאה על השירותים האזרחיים, לצד מדיניות כלכלית המקדמת תהליכי הפרטה. שחיקה זו מתבטאת במחסור מתמשך במשאבים, בתשתיות ובכוח אדם במערכות הציבוריות הפוגשות את האזרחים והאזרחיות. בתוך כך, בהשוואה בינלאומית, ישראל ממוקמת במקום נמוך ביחס למדינות מערב אירופה ולרוב גם ביחס לממוצע ב- OECD. כך, בכל הנוגע להיקף ההוצאה הציבורית על חינוך לגיל הרך, מערך בריאות הנפש, טיפול, סיעוד, וקצבאות (מחיה, זקנה, סיעוד ומזונות). כל זאת, לצד מיקום לא מחמיא בקרב מדינות ה- OECD בכל הנוגע לשיעורי עוני גבוהים, שיעורים גבוהים של עובדים בשכר נמוך וככלל במונחים של אי-שוויון.

לקיצוצים בשירותים החברתיים יש גם השלכות מגדריות ברורות: נשים בישראל נסמכות יותר על השירותים הללו ומהוות רוב בקרב המועסקים בהם. דלדול המשאבים פוגע בתנאי שכר והעסקה, ומביא לנשירה של אנשי ונשות מקצוע מהמערכות הציבוריות ובכך, למחסור חריף ומתמשך במקצועות החינוך, הבריאות והטיפול. על אלו שנותרו מועסקות במערכות אלו מוטל עומס רב. המחסור אף פוגע במשפחות המטפלות, אשר נדרשות – במידה ומתאפשר להן – להשקיע משאבים כספיים גדולים במסגרות הטיפול הפרטיות. כמו כן, הקיצוץ בשירותים החברתיים מגביר את עומס עבודת הטיפול שלא בשכר בילדים, בבני המשפחה ובמשק הבית – עומס המוטל בעיקר על נשים.

המלחמה המתמשכת החריפה את הפער בין הצרכים למענים שמספקים השירותים החברתיים ואת אי השוויון החברתי והכלכלי. הגידול בהוצאות הצבאיות הביא להחלטות נוספות לצמצום התקציבים המיועדים לשירותים הציבוריים. זאת, על אף הקצאות ייעודיות של תקציבים לאורך המלחמה, למערכת הבריאות ולשיקום העוטף והצפון (הכוללות תקציבים שיועדו לחינוך, לרווחה ולבריאות). מנגד, נוצר צורך הולך וגובר בציבור להסתמך על השירותים הללו. וכך, ציבור גדול בישראל נותר ללא טיפול ראוי, בהמתנה מתארכת לתורים ולעיתים אף ננטש על-ידי המערכות הללו.

בד בבד, בקרב ציבור הנשים חלה החרפה בהתמודדות עם אלימות המופנית כלפיהן. מחקר שעורכות ד"ר יעל חסון, מנכ"לית מרכז אדוה, והדס בן אליהו, המנהלת המדעית של מרכז "יודעת" במכון ון ליר בירושלים, מלמד כי לאורך תקופת המלחמה חל גידול חד במספר הנשים שנרצחו על רקע מגדרי וכן, החריפה חומרת האלימות המדווחת. ממצאים אלה מדגישים את הצורך בחיזוק מערכות הרווחה והשירותים לטיפול באלימות במשפחה, דווקא בתקופה זו, בה הביקוש לשירותיהן גובר.

לפיכך, כעת נדרש לעצור את הקיצוצים בשירותים הציבוריים ולפעול להיפוך המגמה. על הממשלה הבאה לגבש תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח, הכוללת השקעה ציבורית רחבה, יציבה וקבועה במערכות החינוך, הבריאות ובמערכות הרווחה והטיפול.

בשבר הגדול בו אנו נמצאים, לא ניתן יהיה להשתקם ולבסס מחדש חוסן חברתי וכלכלי, ללא שיקום אותן מערכות ציבוריות-חברתיות. המשך המצב הקיים יעמיק את הגרעון הטיפולי, יחריף השבר ויפורר עוד יותר את הלכידות החברתית בישראל.

הפוסט המשך מדיניות הקיצוצים פוגע בבסיס החוסן החברתי של ישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

נייר עמדה של מרכז אדוה מצביע על ממד נוסף באי־השוויון במיגון בישראל: משפחות חד־הוריות, שבראש כ־86% מהן עומדות נשים, מוגנות פחות ממשפחות דו־הוריות. עיבוד מרכז אדוה לנתוני סקרי ההוצאות של הלמ״ס לשנים 2022–2023 מעלה כי רק ל־53% מהמשפחות החד־הוריות יש ממ״ד בדירה, לעומת 59% מהמשפחות הדו־הוריות, כאשר הפער ניכר בכל רחבי הארץ ובולט במיוחד במחוזות הצפון, חיפה ותל אביב. הפער במיגון מצטרף למצבן הכלכלי והדיורי הפגיע יותר של אימהות חד־הוריות: שיעורי העוני בקרבן גבוהים יותר, 43% מהן מתגוררות בשכירות פרטית, ושיעורן גבוה גם בקרב דיירות הדיור הציבורי — שבו 92% מהדירות נטולות ממ״ד.

בעת מלחמה, להיעדר המיגון יש השלכות חמורות במיוחד על משפחה שבה מבוגר אחד בלבד אחראי לילדים. סגירת מוסדות חינוך שאינם ממוגנים מקשה על אימהות חד־הוריות להמשיך לעבוד, ובמקרה של עובדות חיוניות אף עלולה להציב אותן בפני בחירה בלתי אפשרית בין התייצבות לעבודה לבין השארת הילדים ללא השגחה בבית שאינו ממוגן. מרכז אדוה קורא למדינה ללהשקיע באופן ישיר בהרחבת המיגון מבלי להותיר אותו לכוחות השוק, לגבש תוכנית ממשלתית ישירה להשלמת המיגון בדירות קיימות תוך מתן עדיפות לדיור הציבורי ולשוכרי דירות, להתאים את הסיוע בשכר דירה לצורך בדירה ממוגנת, וליישם תוכנית חירום לסגירת פערי המיגון במוסדות החינוך, בדגש על הפריפריה החברתית.

הפוסט אי שוויון במיגון: משפחות חד הוריות הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט האי שוויון יורד? לא, פשוט לא ספרו 100 מיליארד שקל בשנה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט איזה מוצא מרוויח יותר? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

סימולציה כזו לגבי השנים 2015 עד 2021 מעלה כי הממצא הידוע למדי לפיו אי השוויון בישראל ירד בשנים האחרונות, מבוסס על נתונים מוטים כלפי מטה של ההכנסה מהון בסקרים. בפועל, לא רק שאי השוויון לפי מדד ג'יני לא ירד, הוא אף עלה בשנים אלו. הפער בין מדד ג'יני כפי שנמדד עד כה לפי סקרי הלמ"ס, לבין מדד ג'יני המביא בחשבון קירוב להכנסות ממשיות מהון במשקי הבית בישראל, משתנה לפי השנה הנבדקת אך מגיע עד לכדי 11% בשנת 2021 .

הפוסט האם אי השוויון באמת ירד? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

מאז רפורמת 2018, מקטע ייצור החשמל בישראל עבר שינוי עמוק. תחנות כוח שהיו בבעלות חברת החשמל הממשלתית נמכרו לגופים פרטיים, ונתח הולך וגדל מייצור החשמל עבר ממודל ציבורי מפוקח למסחר שוטף בשוק חשמל "תחרותי". אך פנטזיית התחרות הנאו־ליברלית לא התממשה, ובמקומה נוצרה ריכוזיות פרטית חדשה: מספר מצומצם של קבוצות בעלות שולטות בחלק מרכזי מייצור החשמל, בעיקר בתחנות כוח גדולות השורפות גז פוסילי.

הנתונים ממחישים את היקף התמורה. שיעור ייצור החשמל הפרטי עלה מ־16% בשנת 2014 ל־59% בשנת 2024. באותה השנה, הגופים הפרטיים החזיקו ב־73% מהספק תחנות הכוח הגזיות במשק, וששת השחקנים הפרטיים הגדולים שלטו ב־90% מההספק הפרטי של תחנות הגז. עם התבססות מודל המסחר בחשמל, מדד מחירי החשמל שגבו היצרנים הפרטיים, המשקף את רווחיותם, עמד בשנת 2025 על רמה הגבוהה ב־67% מרמתו בשנת 2020.

המחקר מראה כי לא מדובר בתקלה נקודתית או ב"כשל שוק" מתמשך, אלא בתוצאה מבנית של ניהול תשתית חיונית כזירת מסחר. כאשר החשמל מנוהל כסחורה, התלות ביצרנים הפרטיים הגדולים מתורגמת לכוח שוק, שמאפשר להם לגבות מחירים גבוהים בהרבה מהתעריף המפוקח שהיה משולם אילו התחנות היו נשארות בבעלות חברת החשמל הממשלתית. פער המחירים הזה מתגלגל ישירות לתעריף החשמל ומשולם בידי כלל הצרכנים.

לפי אומדן המחקר, העלות העודפת שהוטלה על צרכני החשמל כתוצאה מהפרטת תחנות הכוח עמדה על 1.26 מיליארד ש"ח בשנת 2022, טיפסה ל־1.82 מיליארד ש"ח בשנת 2024, והסתכמה ב־4.58 מיליארד ש"ח בשלוש השנים 2022–2024 בלבד. ככל שהפרטת ייצור החשמל תתקדם, כך צפויה העלות הסמויה הזו – שאינה מפורסמת על ידי הרגולטור וכמעט שאינה נדונה בציבור – להמשיך ולתפוח.

מעבר למספרים, עומדת כאן סוגיה בסיסית: חשמל הוא מוצר יסוד, אך ההפרטה הופכת אותו לנכס פיננסי. כאשר תשתית חיונית עוברת לשליטת הון פרטי, ההיגיון שמכתיב את ניהולה אינו טובת הציבור אלא הבטחת תשואה לבעלי ההון – והתוצאה היא משק חשמל פגיע יותר, יקר יותר ותלוי יותר בגז פוסילי מזהם. הכסף שזורם כיום כרווח לבעלי תחנות הכוח היה יכול לממן השקעה ציבורית בתשתיות, באמינות הרשת ובחיבור מואץ של אנרגיות מתחדשות.

המסקנה ברורה: הגיע הזמן לבלום את הפרטת משק החשמל, להחזיר את האינטרס הציבורי למרכז, ולהרחיק את מניע הרווח מתכנון וניהול של תשתיות חיוניות. אספקת חשמל צריכה להיות מנוהלת כזכות בסיסית וכשירות ציבורי, לא כזירת מסחר שמעשירה מעטים על חשבון רבים.

הפוסט מכת חשמל: המחיר הסמוי של הפרטת תחנות הכוח בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט מדינת הפערים הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.