באותו זמן, בתוך ישראל עצמה, הוליד העימות תופעה שונה בתכלית: תנועות מחאה חסרות תקדים בהיקפן.

מאות אלפי מפגינות ומפגינים יצאו מדי שבוע לכיכר החטופים בתל אביב ולמקומות רבים אחרים, בתביעה  שסוף סוף נענתה לשחרור כלל החטופים. ובהקשר זה, גם לסיים את המלחמה.

עוד אנו יודעים, כי באותה תקופה עצמה עמלו עשרות אלפי אנשי כוחות ביטחון אמריקניים על הקמתם של מרכזי מבצעים ולוגיסטיקה, של הקואליציה המערבית האנטי איראנית, בקריית גת ובנגב. אימפריה.

אנו גם יודעים למצוא מידה רבה של אירוניה במיקומו של פרויקט אימפריאלי זה: עיירת פיתוח. כך מוכרת קריית גת בקרב הציבור הישראלי. בתור שכזאת, קריית גת, כמוה כעשרות עיירות פיתוח אחרות, נודעה דווקא במגבלות הפיתוח שלה ובתלות המתמשכת שלה בסיוע ממשלתי מקיף. גם כיום, לפי נתונים של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2023, בעוד שהשכר הממוצע הארצי לשכיר לחודש עבודה עמד על 14,027 ₪, בקרית גת הוא עומד על 10,994 ₪.

סביר להניח שגם הפעם הבטיחו השותפים, האמריקניים והישראלים כאחד, לראשי העיירה פיתוח נדיב ומקיף. ייתכן. אלא שבינתיים ימשיך העולם לנהוג כמנהגו ו"הפיתוח" יגיע לקריית גת בצורה של תאגידים ביטחוניים אמריקניים ומערב אירופיים – עשרות חברות בנייה, אלפי אנשי צבא ומומחי טכנולוגיה ומדריכים – כל אלה ספונים במחסני ענק בבטנם של מטוסי תובלה מערביים.

כמו בשירו של ברטולד ברכט, גם כאן אפשר לשאול: מה תהיה תרומתה של האימפריה לקריית גת ובעצם לישראל כולה? מה תהיה תרומתה לביטחון ולפיתוח? מי ייהנו מן הפיתוח יותר, המקומיים או האורחים? היכן ישוכנו האורחים, היכן ילמדו הילדים, מי יוזמן להקים את השירותים? ומי יקבל את השכר הגבוה?

"כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דִוּוּחֵי-מַעֲשִׂים. כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת".

הפוסט עיירת פיתוח במרחבי האימפריה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הפוסט קידום שוויון מגדרי בשפרעם וטורעאן הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

חלפה לה למעלה מרבע מאה, ומרכז אדוה עדיין ממשיך בקידום שוויון חברתי – באמצעות מחקר, סנגור והדרכה – לאותן קהילות כמו גם לקהילות נוספות.

בששת החודשים הראשונים של השנה הנוכחית, פעילות ההדרכה של מרכז אדוה התמקדה בשלושה נושאים: הטמעת מגדר בתכנון מדיניות ציבורית ובבניית תקציבים ציבוריים, עוני ואי שוויון בתחומי חיים ובאזורים גיאוגרפיים שונים, ועיצוב ויישום של תקציב המדינה.

מרכז אדוה הוא הגוף שייבא לישראל את התיאוריה והפרקטיקה של הטמעת מגדר בעת עיצוב המדיניות והתקציבים הציבוריים – מבריטניה ומהולנד, בין השאר – וגם התאים את העשייה לצרכים המקומיים. בחודשים האחרונים, נשות אדוה הפיצו את התורה הזאת בשלושה יישובים: טורעאן, שפרעם ובית ג'ן.

לדוגמא – טורעאן הינו כפר בעל שכר ממוצע נמוך המונה כ-15,000 תושבים, 80% מהם מוסלמים ו-20% נוצרים. הוא נמצא בגליל התחתון, על אם הדרך לטבריה. ההדרכה נעשתה בשיתוף פעולה עם המועצה המקומית ועם הארגונים החברתיים איתך-מעכי ושתיל. היא תוכננה לבעלי תפקידים בכירים במועצה המקומית, ומטרתה הייתה לעודד הטמעת שיקולי שוויון מגדרי בעבודה של המועצה המקומית. הדוברת הראשונה הייתה ד"ר יעל חסון, מנכ"לית מרכז אדוה ומומחית למגדר. התגובות לחומר שהועבר היו נלהבות, ובין הסוגיות שעלו הייתה – כיצד להיענות לצורך של נשות הכפר בתחבורה ציבורית ובפעילויות ספורט.

מאז היווסדו הלהיב מרכז אדוה בכירים בעשרות מועצות מקומיות באמצעות המידע והניסיון שלו ושל מועצות ומוסדות אחרים. התלהבות זאת הובילה לשינויים שהטיבו עם הנשים. לא מעט מהשינויים האלה היו בתחומי התחבורה והספורט.

הפוסט מרכז אדוה פועל לקידום שוויון חברתי בכל מקום בארץ הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

הדיון מתקיים בין השאר בעקבות פנייה שהעבירה קבוצת ארגונים חברתיים, ביוזמת מרכז אדוה, בנושא אי-השוויון בנגישות למיגון.

להלן נוסח מכתב הפנייה (להורדת המכתב בקובץ PDF):

הפגיעה בעורף הישראלי מפרוץ מלחמת "חברות ברזל" ב- 7 באוקטובר 2023, וביתר שאת מפרוץ מבצע "עם כלביא", ממחישים באופן דרמטי את ההשלכות הקשות של פערי המיגון בישראל.

לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2018, לכ- 2.5 מיליון תושבים אין גישה למיגון תקני, כ-28% מהאוכלוסייה. ל-38% יש ממ"ד בדירה, והיתר (כ- 34%) מסתמכים על מקלטים ציבוריים או פרטיים בבניינים משותפים. בנוסף, בקרב התושבים הערבים, לכ-46% אין מיגון תקני: הישובים הערבים בצפון הארץ סובלים משיעור נמוך של מיגון בבתי מגורים וממחסור חמור במקלטים ציבוריים ובמיגון של מבנים ציבוריים, והישובים הבדואיים בנגב נמנים על הקבוצה הסובלת מהיעדר מיגון באופן החמור ביותר בקרב תושבי דרום הארץ.

מחקר של מרכז אדוה מצא, כי הנגישות למרחב מוגן תקני ולממ"ד בפרט, אינה מתקיימת באופן שוויוני ברחבי הארץ. כך, בעוד שבמשקי הבית השייכים לשלושת העשירונים העליונים, שיעור המתגוררים בבית עם ממ"ד עומד על כ- 60%, במשקי הבית הנמנים על שלושת העשירונים התחתונים, שיעורם עומד על כ- 30% בלבד.

הסיבה לכך טמונה במדיניות תכנונית מפלה ארוכת שנים ומחלוקת משאבים בלתי שוויונית. המסלול העיקרי להוספת מיגון בדירות קיימות מתבסס על תוכניות התחדשות עירונית ובפרט כאלו המבוססות על תמ"א 38. כתוצאה מכך, האפשרות למיגון תלויה בהיתכנות הכלכלית של הפרויקטים – ביכולת הכלכלית של הדיירים ובעלי הדירות לקדמם, ובאפשרות להפקת רווח עבור יזמי הנדל"ן. קרי, תלויה "בשוק הפרטי".

מדיניות זו מובילה לכך, שלא ניתן פתרון מיגון לחלק ניכר מהאוכלוסיה. כך ביישובים בעלי מעמד חברתי-כלכלי נמוך – בפריפריה החברתית והגיאוגרפית; בישובי קו העימות בצפון ובדרום המרוחקים מהטווח שהוגדר על-ידי המדינה לתיקצוב פרויקטי מיגון; בקרב דירות השייכות לדיור הציבורי, אשר לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בכ- 92% מהן אין ממ"ד, וכן בקרב אוכלוסיות מוחלשות נוספות, בהן פליטים ומבקשי מקלט, המתגוררים ברובם בדירות ישנות ובלתי מתוחזקות.

בנוסף, ביישובים הערביים הסובלים מאפליה תכנונית, שתוצאותיה הן חוסר יכולת ליישם מודלים של התחדשות עירונית בישראל, וכן מחסמים בהוצאת היתרי בניה – ההשלכות קשות במיוחד. כך למשל, בעיר טמרה המונה מעל 37 אלף תושבים, ואשר ספגה פגיעה קשה ואובדן חייהן של 4 נשים, אין כלל מקלט ציבורי. לעומתה, ביישוב הסמוך מצפה אביב, המונה כ-1.1 אלף תושבים בלבד, ישנם 13 מקלטים ציבוריים. את היישובים מג'ד אל כרום, נחף, בענה ודיר אל אסד שמונים יחד כ–52 אלף תושבים משרתים שני מקלטים ציבוריים. לעומת זאת, בעיר כרמיאל, המונה כ-55.4 אלף תושבים, ישנם 126 מקלטים ציבוריים.

בשל כל זאת, על המדינה לגבש מדיניות כוללת לקידום מיגון שוויוני, המתבססת על השקעה מדינתית ישירה ומתוקצבת כראוי, במקום על אינטרס כלכלי פרטי. על מדיניות זו לכלול גם הצבה מיידית של מיגוניות תקינות ונגישות במספר מספק בכל היישובים, לרבות באלו הסובלים מהזנחה רבת שנים; הוספת מיגון לדירות קיימות; שיקום מבנים קיימים, וכן חיזוק מפני רעידות אדמה.

בכל הנוגע לטווח הארוך, יש לערוך מיפוי לפי יישובים וקבוצות אוכלוסייה כדי לאתר פערי מיגון; יש לבצע תיקוני חקיקה וכן, להקצות משאבים ותקציבים ייעודים לנושא.

לפיכך, אנו החתומים מטה מבקשים לקיים דיון בוועדת הפנים בנושא פערי המיגון, בהשתתפות כלל גורמי הממשלה הרלוונטים, ארגוני חברה אזרחית ונציגי השלטון המקומי, לשם גיבוש מדיניות יישומית לקידום מיגון שוויוני.

מרכז אדוה – מידע על שוויון וצדק חברתי בישראל | איתך-מעכי – משפטניות למען צדק חברתי
א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל | פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
פורום דיור ציבורי | סיכוי-אופוק | קול רבני לזכויות אדם

הפוסט דיון בוועדת הפנים של הכנסת בנושא פערי המיגון בישראל הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

בדוח הביניים שלו התריע מבקר המדינה כי: "בתשובתה מינואר 2025 מסרה מנהלת תקומה לגבי תקציב 2024 שהסתכם ביותר מ-7 מיליארד ש"ח, חויבו כ- 99%, מהם כ-70% בהרשאה להתחייב והשאר במזומן. אגף תקציבים במשרד האוצר מסר בתשובתו מינואר 2025 כי 'הנתונים המתוארים בדוח לקוחים מדוח שפורסם על ידי מנהלת תקומה [ש]נעשה ללא תיאום עם משרד האוצר וכבר עם פרסומו הודגש כי הנתונים אינם תואמים לנתוני התקצוב שבידינו. ייתכן שמנהלת תקומה התייחסה לפרמטרים אחרים כגון הליכי תכנון'".[1]

מתיאורו של המבקר עולה פער הבלתי נתפס – הרי יש כל כך הרבה מה לעשות – בין התכנון, התכנון לאחר שינויים והביצוע של המנהלת. במילים אחרות, מדוח הביניים עולה זעקה השמיימה על המחדל והבלגן – אין דרך יפה לתאר זאת, מאז ה-7.10.23.

לאחר פרסום דוח הביניים ויתכן שבהשפעתו נכנס לתפקידו ראש מנהלת קבוע – אביעד פרידמן, שכבר נקט מספר פעולות מבורכות, ובראשן הודעתו המיידית על העברת מטה המנהלת מיבנה לשדרות.[2]

אין ברצוננו או ביכולתנו להחליף את פעולותיו המבורכות של המבקר בעניין מנהלת תקומה, ואנו ממתינות בקוצר רוח לדוח הסופי שאמור להתפרסם עוד השנה. אך ברצוננו לתהות מעט על הביצוע של המנהלת בשנתה הראשונה, במטרה ששארית 2025 לפחות – תראה אחרת לגמרי.

בין התכנון המקורי לתכנון לאחר שינויים: הוויכוח על גבולות המנהלת היה על חשבון השיקום

קל ללכת לאיבוד בין החלטות הממשלה בעניין המנהלת ותקציבה בשנה וחצי האחרונות.[3] ראשיתה דווקא בהתארגנות מהירה למדי, כאשר 12 יום מהטבח הוחלט בישיבת הממשלה על הקמת מנהלת ייעודית לשיקום, ועל לוח הזמנים להמשך קבלת ההחלטות בעניינה.

אלא שמהר מאוד הסתבר כי בכך רק החל מסעו של האזור לשיקומו. ההחלטה לבסס את קו המנהלת על הקו ההיסטורי של שבעת הקילומטרים לא הלמה את מציאות הטבח שחרג מגבולות אלו. מהר מאוד החלו הסתייגויות על הקביעה של גבולותיה בגבולות ה'עוטף' (שכזכור נקבע בשל ירי רקטי).[4] אם תרצו – החטא הקדמון.

במקום ליישב את עניין שאר היישובים שנפגעו בהחלטה אחרת ובכסף אחר, הקפיאה הממשלה סכום נכבד מתקציב תקומה המרשים כביכול, עד ההחלטה בעניין. ב-2024 היה מדובר ב-1.3 מיליארד ₪ מתוך תקציב שנתי של כ-2.1 מיליארד. סכום משמעותי. עם כמה קיצוצים רוחביים נוספים התכווץ הסכום של 2024 בתוכנית על שינוייה ל-720,997 ₪.[5] כשליש מהתכנון המקורי. האם הבעיות למענן המנהלת קמה קטנו? חד משמעית לא.

בין התכנון לאחר שינויים לבין הביצוע: כשליש לא בוצע

לאחר הנחיתה לשליש מהמקור בתקציב המתוכנן, עולה השאלה המתבקשת כמה בוצע מהתקציב המקוזז בפועל. גם כאן אין אנו נשות בשורה. הביצוע עמד כאמור על כ-62% מהתקציב לאחר שינויים, ועל 21% (!) מהתקציב המקורי.[6]

קשה לברר מתוך הנתונים שבידינו לאן כן הלך הכסף ולאן לא. מה שברור הוא שלמנהלת יש שפע משימות על הפרק, וברובן הן עדיין רק על הפרק, במקרה הטוב על הנייר.

כך למשל, בעוד יישובי הביניים העירוניים – נירים בבאר שבע, ניר עוז בקריית גת ועוד, אוכלסו כבר בשליש הראשון של 2024, הרי שהיישובים הכפריים אוכלסו אחרי הרגע האחרון של תחילת שנת הלימודים הנוכחית, חלקם מאוחר יותר. לפי דוח המבקר הבנייה שלהם לקויה, השטחים הציבוריים לא גמורים, ואיכות התכנון מלכתחילה נמוכה מהסטנדרט.[7] לעיתים נדמה כי מישהו שם למעלה רצה שיישובי הביניים לא יהיו נוחים מדי, אך גם בניית יישובי הקבע מחדש התמהמהה מאוד, יש האומרים כי עד סוף 2024 למעשה כלל לא החלה.[8]

ואם המצב רעוע בנושאים הפיסיים  – הדיור והתשתיות דוגמת כבישים, למשל 232 שחודש אך לא הורחב וכבר כעת לא עומד בנטל בשל התנועה הנרחבת סביב הרצועה – של צבא, סיוע ואזרחים שבאים לעבוד מיישובי הביניים ביישובי המקור, הרי שבכל מה שקשור לשיקום והתאוששות כלכלית-חברתית, התוכניות עוד רובם בשלב עוברי למדי.

זאת ועוד, ברוב הסעיפים תחת ביצועי המנהלת כלל לא ניתן לעקוב למי ניתן הכסף בפועל. גם כאשר ניתן לעקוב אחר העברת הכסף, בדרך כלל נדע מי היעד, למשל רשות מקומית, ולא לאיזו מטרה. הכאוס כה מושלם, שפשוט לא ניתן לעקוב אחר ביצועי המנהלת בפועל. נותיר זאת למבקר המדינה.

מה שבולט מכל מקום, הוא שהוצאות המנהלת עצמה כבדות, ומבוצעות כלשונן. כך למשל, שעות נוספות דווקא בוצעו מעל 100% בעלות של כמיליון ₪; הוצאות רכב בסך כמיליון וחצי ₪ הביאו לביצוע של מעל 95% מהתקציב, וכך הלאה. רוצה לומר, להקים מנהלת זה קל, אך את ביצועיה מודדים בהקמת האזור מחדש.

מבט על 2025

בשנה זו המנהלת אמורה להוציא מעל שלושה מיליארד ומאתיים מיליון ₪.[9] יחד עם זאת, לאור הנאמר עד כה, יש חשש שללא פעולות ביקורת ומעקב שוטפות ונמרצות, הביצוע התקציבי ימשיך להיגרר הרחק מאחורי ההבטחות, למרות ריבוי המשימות שעל הפרק.

הערות והפניות

הפוסט מנהלת התנומה: ביצועיה של מנהלת תקומה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

קשה לדמיין פער אירוני יותר בין התפקיד הציבורי לבין ההתנהלות בפועל: במקום לפעול לצמצום הפערים החברתיים, השרה מאי גולן, שאמורה לקדם שוויון, פועלת להעמקתם. מאז כניסתה לתפקיד בינואר 2024, היא נמנעת מהפעלת המנגנון הממשלתי שאחראי לאשר את תקציבי תוכנית החומש ("תקאדום"), ובכך עוצרת את יישומה בפועל. כעת, במקום לשחרר את התקציבים וליישם את התוכנית, היא מבקשת להסיט אותם לטובת שימושים אחרים במשרדה ולטובת אוכלוסיות אחרות.

תוכנית החומש לחברה הערבית נועדה לטפל בפערים העמוקים שנוצרו בעקבות עשרות שנים של אפליה והזנחה. התקציבים שנמצאים כעת על הכוונת של גולן נועדו לקדם תחומים כמו חינוך, בניית כיתות לימוד, תמיכה בצעירים חסרי מסגרת, פיתוח ערים מעורבות, פיתוח תשתיות דיור והקמת מרכז חוסן ראשון בחברה הערבית.

רק בשנת 2021 הכירה הממשלה באחריותה לפערים הללו, באמצעות חידוש תוכנית החומש והרחבתה. אלא שבתחילת 2024, כבר קוצצה התוכנית ב-15% – פי שלושה מהקיצוץ במשרדי ממשלה אחרים. בנוסף קוצצה התוכנית שעניינה טיפול בתופעות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית (החלטה 549). כעת, לאחר קיצוץ של כ-3.6 מיליארד ₪ גולן מבקשת לקצץ כ- 66 מיליון ₪ נוספים.

בזמן שהתחילו להירשם שיפורים ראשוניים, בעיקר בהשכלה גבוהה ובשיעורי תעסוקת נשים ערביות, הפערים עדיין עמוקים: שיעור התעסוקה של נשים ערביות בגילאי 25-64 אמנם עלה בשנים האחרונות לכ-46% אולם הוא עדין נמוך בהשוואה לשיעורי התעסוקה של נשים יהודיות בגילאים אלו (84.6%)  לשנת 2023. כמו כן, נשים ערביות נמצאות בתחתית סולם השכר עם שכר ממוצע של 7,626 ש"ח ב-2022 לעומת 12,670 ש"ח לנשים יהודיות.

עוד נזכיר שמתחילת 2025 נרצחו 55 אזרחים ואזרחיות ערבים, מתוכם שתי נשים.

המהלך שמובילה השרה גולן פוגע לא רק בחברה הערבית, אלא בחברה הישראלית כולה. במקום לצמצם פערים – המדינה בוחרת להעמיק אותם.

מרכז אדוה קורא לעצור את המהלך, ולהחזיר את התקציבים לייעודם – קידום הזדמנויות ושוויון לכל אזרחי המדינה.

הפוסט אירוניה ישראלית: השרה לשוויון חברתי מובילה מהלך נוסף להנצחת אי-השוויון הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

בהמשך לפרסום נייר העמדה המשותף של מרכז אדוה וארגונים שותפים הפועלים בנגב ובו הערות מהותיות להצעת החוק, ביום רביעי 15.1.25 התקיים כנס ציבורי במשכן פיס לאומנות הבמה שבנתיבות, בנושא "הצעת חוק 'חבל התקומה': איך מבטיחים שיקום אזורי בנגב המערבי לכולם?".

לצפייה בהקלטת הכנס בעמוד הפייסבוק של מרכז אדוה

סדר היום של הכנס:
– הצגת החוק והשלכותיו
– הצגת עמדת הרשויות המקומיות נתיבות, אופקים והישובים העורפיים
– דיון עם פעילים ונציגי ישובים בנגב המערבי
– שולחנות עגולים דיון בצרכים וחלופות

הפוסט כנס ציבורי: הצעת חוק "חבל התקומה" – איך מבטיחים שיקום אזורי בנגב המערבי לכולם? הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

לצפייה בהקלטת הכנס באתר הכנסת

הכנס נערך בהובלת חבר הכנסת מאיר כהן (יש עתיד), במעמד שר הפנים, משה ארבל, ובהשתתפות ראשי רשויות ויישובים, תושבים.ות, וארגוני מגזר שלישי. מטרתו – לשלב את נציגות המפונים.ות בכל מהלכי השיקום למן התכנון ועד ההתאוששות המלאה של אוכלוסיית האזורים שנפגעו.

הכנס נוצר בין השאר כתוצאה ממחקר שנערך במרכז אדוה על אודות המפונים.ות בידי המדינה לטווח ארוך מאז ה-7.10.23, שאחת התובנות ממנו היא החשיבות של עיצוב מדיניות של שיקום והובלת תהליך ההתאוששות על ידי נציגות מקומית, במקום גישה המכתיבה מהלכים 'מלמעלה'.

בנוסף, המחקר מלמד על פגיעות הנוצרת מפינוי ארוך טווח, הדורשת מערך מסלולי שיקום גמישים ברמת הפרט ומשקי הבית, הכרה ופיצוי. המחקר וההמלצות העיקריות ממנו יוצגו בכנס.

הפוסט כנס בכנסת: בלעדינו זה לא יקרה הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.

על פי התזכיר, זכאים למימון גרעינים שבמהלך שנה זו חזרו ליישובם וכן גרעינים שפונו ופעלו בקרב המפונים. יש להניח שהתזכיר מכוון לשני גרעינים גדולים וותיקים הפעילים מזה שנים רבות בשדרות ובאופקים. ועולה השאלה, מדוע תושבי הגרעינים זכאים למימון נוסף כקבוצה, לצורך פעילויות שונות, מעבר לפיצויים להם הם זכאים כמשפחות? ומדוע יש להעדיפם על תושבי אותם יישובים ועל פני גרעינים משימתיים שאין להם זיקה לציונות הדתית?

הגרעינים התורניים נהנים מתמיכת המדינה הרואה בהם חלוצים המממשים את המטרה של הבאת "אוכלוסיות חזקות" ליישובי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית בישראל ושל יהוד הספר והערים המעורבות. לצד החזון הדתי של גאולת עם ישראל וחיזוק הציונות הדתית תוך "התנחלות בלבבות", הם תופסים את התיישבותם כפרויקט הצלה של אוכלוסייה 'חלשה' מבחינת מאפייניה, במיוחד בעיירות הפיתוח. לשם כך מוקמים לא רק גרעיני התיישבות אלא שלל מוסדות נלווים כגון גני ילדים, בתי ספר תורניים, ישיבות, מדרשות, מכינות קדם צבאיות ועוד, כולם ברוח האידאולוגיה של הציונות הדתית. בניגוד לג'נטריפיקציה של כוחות השוק המונעת מאינטרסים כלכליים, כאן מדובר בג'נטריפיקציה אידיאולוגית לאומית בחסות המדינה.

מחקר מקיף שפרסם מכון מולד בשנת 2014 חשף כיצד החטיבה להתיישבות, שישבה באותה העת תחת משרד ראש הממשלה, פעלה כמנגנון מרכזי להעברת תקציבי ציבור לגורמים פוליטיים המזוהים עם הימין המתנחלי. מניתוח הנתונים עלה כי 74% מהתקציבים הישירים של החטיבה הופנו להתנחלויות ביהודה ושומרון, בעוד יישובי הנגב והגליל – שלכאורה אמורים היו להוות מוקד לפעילותה – נותרו מחוץ לחלוקת המשאבים. החטיבה השקיעה גם מיליוני שקלים בגרעינים תורניים בערים מבוססות כמו רמת השרון ומודיעין, במקום בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.

בנוסף, המחקר הדגים כיצד התקציבים נוהלו בחוסר שקיפות, לעיתים תוך העברת כספים לעמותות ורשתות המזוהות פוליטית עם מפלגת "הבית היהודי". מתוך 52 הגרעינים התורניים שנתמכו על ידי החטיבה באותה תקופה, 40 פעלו בזיקה ברורה למפלגה זו. כך, במקום לחזק אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה, משאבי החטיבה שימשו לבניית תשתיות פוליטיות ואידיאולוגיות.

במסמך שפרסם לאחרונה מרכז אדוה, בחנו את המימון הממשלתי של הגרעינים התורניים בשנת 2022, על סמך מיפוי מדוקדק של עמותות הגרעינים. מהמידע שנאסף עולה, שבין השנים 2022-1968 הוקמו בישראל 181 גרעינים תורניים המאוגדים ב-146 עמותות. בשנת 2022 נהנו מתקצוב ממשלתי 103 עמותות שהפעילו 134 גרעינים תורניים. עמותות אלה זכו למימון של 111.4 מיליון ₪. בשנת 2023 כבר גדל תקצוב הגרעינים התורניים לכ-160 מיליון ₪, זאת ברוח התקצוב המגזרי שמובילה הממשלה הנוכחית. הגרעינים הזוכים למימון הרב ביותר הם הגרעינים הוותיקים ביותר, שהוקמו במהלך שנות ה- 80 ומונים כיום מאות משפחות. גם לפי ההיגיון הממשלתי, מימון ממושך כזה של 40 שנה נראה תמוה. שכן אם המטרה, כפי שהיא מופיעה במסמכים ממשלתיים, היא לעודד התיישבות בנגב, עולה השאלה  מדוע התקצוב הממשלתי נמשך עשרות שנים ואינו מסתיים בשנים הראשונות להקמת הגרעינים.

ניתוח התקצוב לפי סוגי יישובים מגלה כי הגרעינים בעיירות הפיתוח נהנו בשנת 2022 ממימון ממשלתי של מעל 1.2 מיליון ש"ח בממוצע; מימון שהיווה כ- 30% ממחזור הפעילות של הגרעינים הפועלים בישובים אלה. הנתונים ביחס למימון הגרעינים התורניים המרכזיים בעוטף עזה מלמדים שבשנים 2020-2022 קיבל הגרעין בשדרות, הכולל מדרשה, תמיכות ממשלתיות של כ-20 מיליון ₪, בעוד שהגרעין באופקים קיבל קצת מעל 2.5 מיליון ₪.

בנוסף למימון הממשלתי נהנים הגרעינים ממימון מקומי, שחלקו הטבות בעין כגון הקצאת מבנים לפעילותם, תמיכה במוסדות כגון בתי ספר תורניים שהם מקימים, משרות עירוניות והפרטה של פעילות עירונית שביצועה מועבר לגרעינים התורניים, בחלק מהמקרים אפילו ללא קיום מכרז. הגרעינים התורניים מתהדרים בפעילות התנדבותית רחבת היקף ביישובים בהם הם פועלים, אולם בניגוד לתושבי המקום שחלקם מתנדבים בעירם, חברי הגרעינים למעשה מקבלים תגמול כספי על פעילותם.

ועוד, התיישבות הגרעינים אמנם מגדילה את מספר התושבים ביישוב אך אינה מונעת את תופעת ההגירה של צעירים בני המקום המתקשים למצוא עבודה ביישוב או באזור. כלומר, במקום לתמוך ישירות בתושבי המקום ובצרכיהם המדינה מעודדת תהליכים של חילופי אוכלוסייה.

מספר מחקרים עסקו בהתיישבות הגרעינים בעיירות הפיתוח בנגב (לפירוט ראו מסמך מרכז אדוה שלעיל). מהמחקרים עולה תמונה מדאיגה לגבי השפעת הגרעינים על תושבי עיירות הפיתוח הוותיקים: רטוריקה של הצלת אוכלוסייה חלשה הזקוקה לחיזוק; איוש משרות מקומיות שמצמצם את הזדמנויות התעסוקה של האוכלוסייה הוותיקה; הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות (שיוצרים הגרעינים) המוגבלות בעיקר לחבריהם ולפלח האוכלוסייה שמזדהה עם הקו הערכי שהם מובילים;  ועזיבת אוכלוסייה חזקה, בעיקר חילונית. החוקרים מצביעים על כך שהגרעינים התורניים מייצרים פערים ולא מצמצמים אותם.

לסיכום, פעילותם של הגרעינים התורניים בעיירות הפיתוח בנגב שנויה במחלוקת. למרות זאת, הגרעינים התורניים זוכים לתקצוב ממשלתי משמעותי ומתמשך, תקצוב שניתן  היה להפנות לתמיכה ישירה בתושבי עיירות הפיתוח ובחיזוקן, על מנת למנוע הגירה שלילית של תושבים ותיקים וצעירים.

המימון הנוסף והייעודי שמוענק לגרעינים התורניים בעוטף עזה בתקופות מלחמה מעורר תמיהה ותחושת אי-צדק. קשה להבין מה מייחד את חברי הגרעינים לעומת תושבי שדרות ואופקים באותן נסיבות, הן בעת הפינוי והן בהתמודדות עם החזרה ליישוב, שמצדיק הקצאה ייחודית של משאבים ציבוריים לטובתם. יתירה מכך, אפילו היה מקום לייחד תקציב ייחודי לגרעינים המשימתיים הפועלים באותם יישובים, מדוע מצא לנכון שר החינוך יואב קיש (החתום על התזכיר) להעניק את התקציב רק לקבוצה אחת מקרב אותם גרעינים משימתיים, דהיינו לגרעינים התורניים בלבד?

// כותבות: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה ומאיה אילני ממכון מולד

הפוסט מותר הגרעין התורני מהתושב הופיע לראשונה ב-מרכז אדוה.